מה חלקה של התקשורת בשחיקת הפוליטיקה האידיאולוגית בישראל ובהפיכת פוליטיקאים אידיאולוגיים לאופורטוניסטים, שלא לומר מושחתים?

כל מתבונן מיומן בפוליטיקה יודע שבמשטר פרלמנטרי רב־מפלגתי, כל פוליטיקאי, ויהיה אידיאולוגי ככל שיהיה, חייב לעשות פשרות כדי להיות שותף לקואליציה של כוחות משפיעים. יתר על כן, כולנו יודעים שבחברה שיש בה פלורליזם דתי, אתני ופוליטי, יש יתרון מסוים למועמדים היודעים לעמעם את המסר המוצהר שלהם בצורה המאפשרת לציבורים מגוונים לפרש אותו באופן חיובי. אך לפי הערכתי, גם אם המגמות האמורות לא היו בתוקף, השילוב בין תרבות התקשורת והתפתחות התרבות הפוליטית בארץ מספיק כדי להפוך את מערכת התקשורת הפוליטית לכמעט מלכודת מוות לפוליטיקאים אידיאולוגיים. אני רואה כאן שילוב פטאלי בין שלושה מאפיינים של הכיסוי התקשורתי (או יותר נכון התיווך התקשורתי) את הפוליטיקה.

מאפיין ראשון הוא העמדה האופיינית לעיתונאים (וגם בהדרגה לחלקים נרחבים בציבור) שהפוליטיקה, כמו עולם ההימורים, היא אתר מובהק של שחיתות. בהקשר זה, כל פוליטיקאי, המציג את עצמו כשליח של עיקרון, נתפס מיד כצבוע או אופורטוניסט מתחזה, והכל ממתינים לרגע הצפוי שבו יכופף את העיקרון לשם הצורך "להשפיע מבפנים" או "לעצור רעה גדולה יותר".

ביום שעוזי לנדאו, הסמל העכשווי לפוליטיקה אידיאולוגית, חזר בו מן המחויבות להתמודד עד הסוף על ראשות הליכוד בשם עקרונותיו וחבר למועמד אחר בעל מוניטין של אופורטוניסט תאב כוח מובהק, לא היה ערוץ תקשורת שלא "חגג" את נפילתו. העיתונאים חזרו והדגישו את עברו הישר, הנקי, האידיאולוגי הטהור, לצד התפנית החדה ששברה את דמותו באחת. נדמה שאפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה מפי העיתונאים על שהפרדיגמה המקובלת – המשוואה בין פוליטיקה לשחיתות, או בין פוליטיקה לאופורטוניזם, או בין פוליטיקה לצביעות ציבורית – חוזרת ומאשרת את עצמה ונותנת תוקף מחודש לציניות ולספקנות שלהם. כך גם בעניינו של עמיר פרץ: התגובות הטיפוסיות של הפרשנים הפוליטיים לאמירותיו החדות והנועזות, כמו תמיכתו בהסכמי אוסלו ובהעלאת שכר המינימום, היו: ליו"ר החדש של מפלגת העבודה "אין עדיין ניסיון פוליטי" וידיעותיו המוגבלות כביכול באנגלית מעוררות ספק ביכולתו להבין את משנתם הכלכלית של בלייר וקלינטון.

המאפיין השני הוא המטאפורה המקובלת בייצוג הפוליטיקאים כשחקנים במגרש הכדורגל. כידוע, לשחקני כדורגל אין אידיאולוגיה פרט לרצון לנצח. אך גם בשדה זה מקריבים, לפעמים, את הרצון לנצח ואת הנאמנות לקבוצה למען הצעה כספית גבוהה יותר. יתר על כן, מודל הספורט (מגרש הכדורגל) מעודד תיאורים טקטיים של התנהלות הפוליטיקאי, אשר מעצם טבעם שוחקים את אמינותם של שיקולים עקרוניים. מה שקובע את עמדותיהם של פוליטיקאים, לפי הפרשנים, הוא לוח הזמנים של הבחירות הפנימיות והחיצוניות, תגובות לאירועים, ולא שום דבר פנימי השייך לעולם המחויבויות העקרוניות שלהם.
המאפיין השלישי והחשוב ביותר נוגע לטכניקות של הסיקור התקשורתי את הפוליטיקה, המוכתבות במידה רבה על־ידי הצורך למכור עיתונים ולמשוך צופים ומאזינים.

הצורך הזה נותן בידי העיתונאי בתקשורת האלקטרונית שעון עצר שבו הוא יכול להשתמש כרצונו ולקטוע כל מרואיין – מראש הממשלה ועד אחרון הפוליטיקאים – בשם "קוצר הזמן" ודרישות הפרסומת. מה שמאפיין פוליטיקה אידיאולוגית הוא היכולת להציג עמדות כלליות ברצף של זמן ועניין, להציג כיווני דרך והנמקות. מה שמאפיין את גישת התקשורת הוא ההפך הגמור, כלומר קיטוע ופירוק הרצף של הדובר הפוליטי לאינסוף חלקיקים המתפזרים לכל עבר.

יתר על כן, כל שיח על עקרונות מופסק לעתים קרובות על־ידי הצגת שאלות על טקטיקה פוליטית ועל יחסים אישיים, המסכלת כל אפשרות לדיון על תכנים. בסביבה התקשורתית הזאת, על הפוליטיקאי האידיאולוגי לרכוש מיומנות להתזת מסרים טלגרפיים המרדדים כל רעיון. כתוצאה מכך, כל שבוע הוא יחידת זמן המורכבת מימים שכל אחד מהם רווי בדיווחים נפרדים על אירועים (נאומים, השמצות, התכנסויות, ולעתים גם החלטות). במשך השבוע מתברר לאילו מן האירועים יש משקל סגולי מעבר לרגע שבו התרחשו – ואז באים הסקרים של סוף־השבוע לסכם את השפעתם על דירוג (פופולריות) הפוליטיקאים. מנקודת הראות של הניתוח הביקורתי של התהליכים האלה, מתברר שהאויב הגדול ביותר של הפוליטיקה האידיאולוגית (הפוליטיקה העוסקת בברירת תכנים ולא בתחרות בין מחוות תיאטרליות של אנשי ציבור) הוא העכשוויות העיתונאית – כלומר עליונותו התודעתית והכלכלית של כל מה שמדווח בהווה על כל מה שניתן לתיאור או הבנה רק בתבניות זמן ארוכות המגשרות בין עבר לעתיד. הציניות העיתונאית כלפי פוליטיקה של שליחות, מודל מגרש הכדורגל של הפוליטיקאים כשחקנים, והקיטוע או הפירוק הבלתי פוסקים של הרצף הן של הפוליטיקאי כאישיות והן של מסריו, מצטרפים יחד לבניית זירה תקשורתית המסוגלת להפוך כל פוליטיקאי אידיאולוגי בישראל לדמות אופורטוניסטית חסרת תקנה. זו, ללא ספק, אחת הסיבות העיקריות לבריחת המוחות וניכור הנוער מן הפוליטיקה.
האם שלי יחימוביץ' ופרופ' ברוורמן לקחו זאת בחשבון?

ירון אזרחי הוא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים

גיליון 60, ינואר 2006