שעות אחדות לפני הדפסת הגיליון האחרון של "הצופה", שיצא ביום שישי האחרון, שלח שאול שיף למערכת את מאמר הפרידה שלו. שיף, הכותב בעיתון כבר למעלה מארבעים שנה, הוא אולי העיתונאי המזוהה יותר מכל עם "הצופה" של היום. שיף הודה לקוראים ונפרד משורה של כותבים ועיתונאים, כמה מהם כבר אינם בין החיים. לאחר שהמדור כבר נערך במחלקת הגרפיקה, התגלתה בו טעות מביכה: אחד העיתונאים ששיף הצמיד להם את הכינוי ז"ל עדיין חי ונושם. הכינוי הוסר ברגע האחרון. האנקדוטה הזו ממחישה אולי את מצבו של "הצופה" ערב סגירתו, לאחר 71 שנות פעילות. עיתון ששייך לדור הקודם של הציבור הדתי-לאומי, שמזוהה יותר עם המזרחי ופחות עם המפד"ל, מפלגה שגם היא שינתה בינתיים את פניה ואת שמה; עיתון שלא ידע להמציא את עצמו מחדש ונותר נבוך מול השינויים, הפילוגים והרבגוניות של הציבור שניסה לייצג.

"הצופה" נוסד בשנת 1937 על-ידי הרב מאיר בר-אילן, שהיה גם עורכו הראשון, כעיתון של תנועת המזרחי ולאחר מכן כביטאונה הרשמי של המפד"ל. עורכו המובהק של "הצופה" היה שבתאי דון-יחיא, שאף כיהן כחבר-כנסת מטעם המפד"ל. דון-יחיא ערך את "הצופה" 32 שנה, עד לתחילת שנות השמונים. את משה אישון, שערך את העיתון עד 1997, החליף עיתונאי "מעריב" גונן גינת (כיום ב"ישראל היום"). ב-2003 נרכש "הצופה" על-ידי שלמה בן-צבי ורון לאודר, אבל המעבר לידיים פרטיות לא היטיב עימו. לפני כשנה מוזג העיתון עם "מקור ראשון", גם הוא בבעלות בן-צבי, ולפני כשנה הפך לשבועון. בסוף שבוע שעבר נסגר "הצופה", 11 מעובדיו פוטרו, שלושה עובדים ימשיכו ב"מקור ראשון".


"'הצופה' היה עיתון מאוד אידיאולוגי, שמרני גם מבחינת הידיעות והתמונות, ובמשך עשרות שנים לא חלו בו שינויים אידיאולוגיים", מספר שיף. "דווקא בזמנו של גונן היו שינויים. גונן הפך אותו לדתי-לייט, הכניס תמונות שלא הקפיד על צניעותן, ובעריכתו העיתון היה יותר ליברלי בהקשר הדתי, למרות ימניותו". שיף, כמו כותבים אחרים בעיתון, מייחס לעיתון סקופים רבים, ובהם החשיפה של העיתונאי יונה כהן, שהביאה להפלת ממשלת רבין ב-77': נחיתת מטוסי ה-F15 לאחר כניסת השבת.

למרות זאת, מעיד שיף, "הצופה" מעולם לא היה העיתון הראשון של פטרוניו הפוליטיים, מנהיגי המפד"ל. "את הקריירה שלי ב'הצופה' התחלתי כמחלק עיתונים. כשהייתי מגיע לבתיהם של ראשי המפד"ל, היו בתיבת הדואר כל העיתונים האחרים. הם קראו את כל העיתונים, ו'הצופה' היה רק כדי לסקר את מזכירי הסניפים וישיבות ההנהלה. זה אף פעם לא היה העיתון הראשון שלהם. אף פעם לא היתה לו גאוות יחידה. היתה תקופה קצרה מאוד שהיה ל'הצופה' הווי, אבל מה שהיכה בהווי היה החרדה המתמשכת לגורלו של העיתון. אף פעם לא ידעת אם תקבל את המשכורת".

כבר לא צריך מדורת שבט

יונתן פרוינד, סוכן ביטוח ותיק מרעננה וחובש כיפה סרוגה, היה מנוי של "הצופה" עשרות שנים. לפני חצי שנה החליט להפסיק את המנוי. "נהניתי ממנו, אבל היום הכל מופיע ב'מקור ראשון'. היתה ביניהם חפיפה גדולה, אותם אנשים ואותם נושאים. הזמן בשבת לקריאה הוא קצר, וראיתי בזה כפילות. הייתי מנוי עשרות שנים. הבן שלי תמיד התלוצץ עלי של'הצופה' יש שני מנויים קבועים, החותן שלו ואני".

לפרוינד הצטרפו בחודשים האחרונים מאות המנויים של בנק המזרחי, שהחליט להפסיק את המנוי לעובדיו. לילי דון-יחיא בת ה-94, רעייתו של העורך דון-יחיא, המשיכה לקרוא את "הצופה" עד הסוף, מעיד בנה, עו"ד בני דון-יחיא. "הסיבות לסגירת העיתון היו שיקולים עסקיים", הוא טוען. "זהו עידן שבו כבר שנים רבות לא קיימים עיתונים אידיאולוגיים. אני גדלתי על עיתונים מפלגתיים אידיאולוגיים, 'דבר' של מפא"י, 'הבוקר' של הציונים-הכלליים, 'למרחב' של אחדות-העבודה, כולם נסגרו. רק 'הצופה' שרד עד היום. אני מצטער על סגירת העיתון לא רק בגלל הקשר האישי אליו; אני קורא אותו מדי יום. בעידן הרייטינג והריאליטי זה עוד מסמר מצער בארון התרבות הישראלי שהולך ומצטמק. בעידן שבו יש ביקוש לתוכניות טלוויזיה כמו 'הישרדות' קשה למפעלים אידיאולוגיים לשרוד".

אבל נראה שיותר מאשר שהיא מעידה על מצבה המידרדר של העיתונות המודפסת או התרבות הישראלית, מצביעה סגירת "הצופה" על משבר הזהות של הציבור הדתי-לאומי בישראל של שנות האלפיים.

"לסגירתו של 'הצופה' יש רק משמעות סמלית", אומר רועי שרון, כתב ההתנחלויות של "מעריב". "זהו נכס ותיק של הציונות הדתית שהולך לעולמו, אבל אף אחד לא ירגיש שחתכו ממנו עיתון איכותי. פעם הוא היה מדורת השבט של הציבור הדתי-לאומי, מאז השתנו אינסוף דברים: הציונות הדתית היא כבר לא מגזר אחד, יש ריבוי של כלי תקשורת, 'מקור ראשון' הוא העיתון הרשמי והלא-רשמי, ו'בשבע' הוא העיתון של הציבור הלאומי יותר, הלא-מתפשר".

"הציבור הדתי-לאומי לא קטן במספרו", אומר דון-יחיא. "פעם הוא היה מלוכד יותר סביב המפד"ל, ולכן היו לה 12 ח"כים. בשנים האחרונות הוא תומך בליכוד ובמפלגות ימניות יותר". לפי דון-יחיא, "המפד"ל הצליחה ליצור תשתית ציונית-יהודית-דתית בארץ, בעיקר בחינוך הדתי-לאומי, לכן הציבור הטבעי שלה אומר: העבודה כבר נעשתה, ואנחנו יכולים להצביע על-פי נטיות הלב הלאומיות". מנגד, שיף רואה את הציבור הדתי-לאומי מאבד את כל נכסיו. "כל היש של הציונות הדתית מתחסל. במושבים נוסעים בשבת, בקיבוצים יש הפרטה, המדרשייה חוסלה, אלו סמלים אדירים שכולם הלכו פארש. היום זה ציבור עם פקידים ובלי הנהגה. המנהיג האחרון היה זבולון המר. הוא הלך, ומה שבא אחריו נותן את ביטויו בקלפי".

הידיעה הראשית בגליונו האחרון של "הצופה" התייחסה לפיצול במפלגת הבית-היהודי, גוף פוליטי שאך זה קם על חורבותיה של המפד"ל וכבר נקלע לקשיים המציגים הנהגה דתית-לאומית מפוררת ומפולגת. הכותרת שנבחרה התייחסה, ספק בקריצה, ספק ברצינות תהומית, לסופו של העיתון עצמו: "חורבן הבית".