ישנם בישראל ראשי רשויות מקומיות המשחיתים את התקשורת המקומית, פוגעים בחופש הביטוי של תושביהם ומעלימים מעין את מצוקותיהם. ראשי רשויות רבים נקיים מהחטא ועושים שליחותם הציבורית נאמנה, אבל תופעה זו פשתה במקומות רבים ומסכנת את כולנו.
הסיכוי להחליף בבחירות ראש רשות מקומית מכהן הוא נמוך מאוד. פוליטיקאי שנבחר לתפקיד של ראש עירייה או מועצה יודע שיהיה קשה מאוד להדיח אותו - בין השאר, בגלל שהשליטה בתקציבים ציבוריים מאפשרת לו להחזיק את העיתונות המקומית בגרון.
המפרסם הגדול ביותר בזירת התקשורת המקומית הוא הרשות עצמה. באופן רשמי, מי שמחליט היכן לפרסם הוא האחראי על התקשורת בעירייה, מנהל אגף התקשורת, הדובר או כל הגדרה אחרת שנמצאה לו. אך למעשה, ברשויות רבות מדי ההחלטה הזו מונחית על-ידי עיקרון פשוט אחד: איך העיתון סיקר את ראש הרשות המקומית.
היה והעיתון המקומי החמיא לעומד בראש אותו יישוב, פירסם ידיעות חיוביות על פועלו והעלים סיפורים שליליים עליו או על המתרחש ביישוב – העיתון בצד של הרשות, והיא מעבירה לו תקציבי פרסום. היה והעזו העיתונאים לבקר את ראש הרשות, להפנות זרקור למחדלים של העירייה או לתת במה למבקרי המנגנון – העיתון הוא האויב, והרשות תחרים אותו ולא תפרסם בו.
למעשה, ראש הרשות משמש כצנזור הראשי. הוא קובע איזה מידע יועבר לציבור ואיך, ואיזה מידע יוסתר מהציבור. אם עיתון יהיה חופשי לספר על מחדלים של העירייה או יציג בפני קוראיו עמדות לעומתיות, עלולים להתחזק כוחות אופוזיציוניים. וכך ברשויות לא מעטות בישראל מנהלים חשבונאות קטנה של מי כתב מה. ומי שלא פירגן, יצטרך להתחיל לדאוג לפרנסתו.
לפני כמה חודשים התלוננתי בפני כתב מקומי על ידיעה בה עוותה המציאות לבלי הכר, רק כדי להחמיא לעומד בראש עיר מסוימת ולפגוע ביריבו הפוליטי. "תתלונן בפני מי שמשלם לי את המשכורת", אמר לי הכתב. כשאמרתי לו שאני מעריך אותו מאוד על כך שאיננו מתנגד שאתקשר לעורך שלו, הוא הבהיר כי לא התכוון לעורך: "התכוונתי לראש העיר". אני מודה בצער שבשנים האחרונות היו לי שיחות דומות עם כתבים מקומיים בכ-20 רשויות שונות.
התקשורת המקומית היא כלי קריטי לדמוקרטיה הישראלית. היא היחידה שיכולה לתת קול למגוון רחב של מצוקות שעוברות על כולנו. מנדנדה שבורה, דרך מורה שמתעלל בילד שלנו ועד לשחיתות עירונית. העיתון המקומי, לא היומי, הוא זה שנשאר זמן רב ביותר בביתנו. הוא זה שמספר את הסיפורים הקרובים ביותר לליבנו. אך לצערנו, הוא מספר אותם מהצד של פוליטיקאים ששולטים בו באיומי אקדח.
פרדריק דאגלס, העבד המשוחרר והלוחם לביטול העבדות בארצות-הברית, אמר בנאום שלו בבוסטון ב-1860 ש"לדכא את חופש הביטוי זה עוול כפול. הוא פוגע בזכויותיו של הדובר כמו שהוא פוגע בזכויותיו של השומע". לכן אנחנו חייבים לשחרר את העיתונות המקומית מהאחיזה הפוליטית. חלק מהכלים כבר נמצאים בידינו. החוק מסדיר את אופן הפרסום של מודעות ממשלתיות, ואפשר ליישם את הדברים גם בנוגע לפרסום מודעות של רשויות מקומיות.
כשם ששר הפנים מגדיר מדי תקופה, לפי קריטריונים כמותיים, מהם שלושת העיתונים הארציים הנפוצים לצרכי פרסום ממשלתי, כך אפשר שיעשה גם בנוגע לעיתונות מקומית. תקציבי הפרסום העירוניים יחולקו בצורה יחסית לגודל של אותם כלי תקשורת, ללא שיתאפשר שיקול דעת של ראש הרשות.
כך נפסיק את ההתחשבנות של הפוליטיקאים עם העיתונאים המקומיים, שישוחררו מרצועת החנק ויוכלו לחזור לשמש ככלבי השמירה של הדמוקרטיה המקומית.
ראשי העיריות והמועצות המקומיות לא ישחררו בקלות את השליטה על מקור המידע החשוב של תושביהם, והשלטון המקומי הוא כוח השפעה רב עוצמה במפלגות הארציות. הצגתי את הרעיון הזה בכנס של "העין השביעית" והשדולה למען חופש העיתונות בכנסת, בראשות ח"כ קסניה סטלובה שהביעה עניין בקידום הרעיון כהצעת חוק. תקוותי היא שהמסגרת הפוליטית הארצית תדע להתעלות מעל הלחצים הפוליטיים שיגיעו מראשי הרשויות המקומיות ולחתור לחיזוק האזרחים עצמם.
התהליך הזה יהפוך את היישוב בו אנחנו גרים למקום דמוקרטי יותר, מקום חשוף לביקורת וקשוב יותר לתלונות התושבים, מקום בו נבחרי הציבור משרתים את הציבור ולא פוגעים בחופש הביטוי שלו.
זאב ינאי הוא יועץ תקשורת ומנהל משברים