התוכנית ה-85 במספר של "קול העין", הפעם בהנחיית איתמר ב"ז וחן ליטבק, נפתחת בשיחה עם עקיבא ווייס, כתב הדסק הכלכלי של תאגיד השידור הציבורי כאן. ווייס פרסם באתר התאגיד כתבה שהתחקתה אחר הנזק הכלכלי שגרמה מלחמת היומונים בחברה החרדית, בהתמקד במאבק על ההכנסה ממודעות בין "הפלס" הצעיר ל"יתד נאמן" הוותיק והמפלגתי.

לפי בדיקתו של ווייס, הנזק המצטבר של המאבק בין העיתונים מוערך בכ-110 מיליון שקל בארבע שנים. העיתונאי, שבתפקידו הקודם היה כתב באתר "בחדרי חרדים", מספר שעמיתיו מכלי התקשורת החרדיים אמרו לו שהם חוששים לעסוק בסוגיה. "זה נושא מאוד רגיש, זה טאבו", אומר ווייס, "יש חרם של רבנים, ואם נסתכל על ההנהגה של 'יתד נאמן', יש להם עמדות כוח מאוד חזקות במגזר החרדי, גם בפוליטיקה – דגל-התורה, משה גפני, יעקב אשר, אורי מקלב בכנסת. אף כלי תקשורת לא מסתכן ועוסק בזה".

הנושא הבא הוא "כתבות חמלה": סוגה עיתונאית שבה כלי התקשורת מראיינים אנשים במצוקה ומבליטים את רגשותיהם בלי לדון בגורמים למצוקה, ותוך הצגתם כקורבנות. בשבועות האחרונים, בעקבות פינוי והריסת הבתים בהתנחלויות עמונה ועפרה, התמלאה העיתונות העברית ב"כתבות חמלה" שבהן התראיינו המפונים, בדרך כלל בלי לדון בכך שהסיבה לכך שאיבדו את ביתם היא שבחרו, מסיבותיהם, להתגורר על אדמה השייכת לאחרים.

"אין כתבה שהיא לא פוליטית. התקשורת העברית בחרה להזדהות מאוד עם הסבל של מתנחלי עמונה, אבל היא התעלמה כמעט לחלוטין מהסבל של מפוני אום אל-חיראן או בעלי הבתים בקלנסווה"

מה משרתות כתבות כאלה, ומדוע נראה שהקורבנות המככבים בהן הם תמיד מסוג מסוים? על כך מדברים ב"ז וליטבק עם מוסטפא שלאעטה, מגיש תוכניות אקטואליה ברדיו א-שמס. "חמלה זה דבר טוב, אני תמיד אעדיף חמלה על פני התאכזרות ואטימות לב", הוא אומר, "הקושי הוא כשהחמלה נשארת יחידה בשטח, כשאתה עושה כתבת חמלה מבלי לתת את הרקע והפריים, מבלי לתת לחמלה את הקונטקסט".

שלאעטה מסכים עם דברי המנחים על כך ש"כתבת חמלה" יכולה להיות מסמך פוליטי גם כשלא מוזכרת בה באופן ישיר אפילו סוגיה פוליטית אחת. "אין כתבה שהיא לא פוליטית", הוא אומר, "התקשורת העברית בחרה להזדהות מאוד עם הסבל של מתנחלי עמונה, אבל היא התעלמה כמעט לחלוטין מהסבל של מפוני אום אל-חיראן או בעלי הבתים בקלנסווה".

התוכנית נחתמת בשיחה עם הדס שטייף ואבנר הופשטיין מגלי-צה"ל, הדנים בסוגיה עקרונית: האם ומתי ראוי להימנע מקיום ראיונות עם עבריינים או אישים שסרחו. עצם ההחלטה לראיין אדם כזה, מסבירים המנחים, עשויה לתת לו לגיטימציה ציבורית שתשכיח או תלבין את מעשיו.

נעמה ואופק בוכריס (צילום: רועי אלומה)

נעמה ואופק בוכריס (צילום: רועי אלומה)

הרקע לשיחה הוא ראיון עם נעמה בוכריס, אשתו של הקצין אופק בוכריס שהורשע בעבירות מין, ששודר לאחרונה ב"אולפן שישי", ומקרה שקרה בגלי-צה"ל: לירן חג'בי, קצין צה"ל שהורשע בהתנהגות לא הולמת כלפי חיילת ונאלץ לפרוש מהצבא, התראיין על תקן פרשן אורח בתוכניתו של אראל סג"ל. לאחר מכן אירח אותו סג"ל גם בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 20.

לדברי שטייף, אדם שהורשע בעבירה לא ראוי לעלות לשידור ולשמש פרשן, ויש להמתין "הרבה מאוד שנים" עד אשר ישובו לראיין אותו בתחום מומחיותו. עם אנשים שהטרידו מינית, היא מעירה, יש להחמיר. "בעניין של הטרדות מיניות – גם אם חולפות הרבה מאוד שנים אני לא רואה שום צורך לראיין את אותו אדם ולתת לו את זכות ההתבטאות".

הופשטיין אוחז בגישה שונה. הוא סבור שאין מקום לפסילה קטגורית של מרואיינים בלי להתחשב בערך שיש למידע שניתן להפיק מהם. מבחינתו, אפשר וצריך לראיין עבריינים, אך יש להקפיד לשאול אותם שאלות קשות ולעמת אותם עם מעשיהם. הוא אישית, לדבריו, היה רוצה לראיין אפילו את יוזף מנגלה, והוא מוצא עניין רב במחשבותיהם של טרוריסטים.

"אני חושב שכל ניסיון להגיד 'טוב, זה מחבלים, אני לא רוצה לשמוע אותם', זו מחשבה שכאילו באמצעות הראיון אנחנו נותנים להם פרס", הוא מסביר. "אבל האמת היא שהפרס הכי גדול שאנחנו יכולים לתת זה לעצמנו, שאנחנו נדע יותר טוב איך הצד השני חושב. אם נדע יותר טוב איך הצד השני חושב, יהיה קל יותר להתגונן מפניו".

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.