פרשנויות אלטרנטיביות

האפטר-שוק של דו"ח המבקר על ניהול מבצע "צוק איתן", מסמך שנטחן, נותח ונהדף שבועות וחודשים לפני פרסומו לציבור, מעסיק השבוע את רוב הפרשנים ובעלי הטור הבכירים של העיתונים. מה שיש להם להגיד מובן מאליו במקרה הטוב, שחוק במקרה הנפוץ ואינטרסנטי במקרה של "ישראל היום" (ראו בהמשך). הבולטים מבין הכותבים, כצפוי, לא עוסקים בדו"ח עצמו או בניהול המבצע, אלא במי שכביכול מרוויחים ומפסידים ממה שנכתב עליהם.

מנטרה אחת שחוזרת על עצמה היא שהדו"ח לא מעניין את הציבור, ודינו להישכח ולא להשאיר חותם. ובכל זאת, טור אחרי טור משחיתים עליו הפרשנים את מיטב מילותיהם, כמו מכונת פס ייצור שמישהו שכח לכבות, המעבדת שוב ושוב את אותו חומר גלם לעוס שכבר יצא מכלל שימוש. "עבור מרבית הציבור, מדובר באלטע-זאכען", כותב יוסי ורטר בטורו, וסומך על קוראיו שיידעו שאלטע-זאכען זה לא כרכרה עם חפצים וסוס צפוד אלא "דברים ישנים" ביידיש. ובכל זאת, הוא מקדיש את רוב הסדין שלו לדיון בתככים הפוליטיים שהצית הדו"ח.

בחלקים אחרים של "הארץ" מנסים להרים את המבט מעל ענייני היומיום ולהביט אל העתיד. כפי שקורה לא פעם בכתיבה הפוליטית שמתפרסמת ב"הארץ", במחשבה ראשונה זה נראה מגוחך, במחשבה שנייה עולה המושג Wishful Thinking – ואם זה לא טור של אורי משגב, במחשבה נוספת נובט לו ספק: "ומה אם בכל זאת יש בזה משהו?".

"תשכחו את כל מה שידעתם על עובדות אלטרנטיביות. אנחנו חוזרים לפרשנויות אלטרנטיביות. כלומר, מתבססים על עובדות אבל מפרשים אותן כרצוננו. התמונה תהיה שונה, אך הארץ לא תרעד ולא תבער", כותב שאול אריאלי במדור המאמרים האחורי של היומון, במאמר הנושא את הכותרת הפסקנית "דעיכת מפעל ההתנחלויות".

אריאלי מבקש להיות המתריע בשער. "רגע לפני שמאמצים את אחת מהצעות הנשיא דונלד טראמפ ליישוב הסכסוך", הוא כותב, "אין כמו נתוני מרשם האוכלוסין של המינהל האזרחי על הגידול במספר המתנחלים במחצית השנייה של 2016, כדי לקרוע את מסיכת ההטעיה מעל מפעל ההתנחלות, לחשוף את מצבו האמיתי ולהכריז על דעיכתו וכשלונו". קראתם נכון, כשלונו.

"כישלון זה הביא לתגובות נואשות בקרב המחנה הלאומני-משיחי, בראשות נפתלי בנט, אורי אריאל, איילת שקד וחבריהם בליכוד", טוען אריאלי. "אלה המנסים להסתיר את הכישלון במהלכים ובתוכניות למיניהן, כמו 'חוק ההפקעה' (שולי מועלם), סיפוח מעלה-אדומים (יואב קיש ובצלאל סמוטריץ'), סיפוח 'גושי' ההתנחלויות ושטחי C (בנט) או סיפוח הגדה כולה (ציפי חוטובלי ומירי רגב)".

שופל ישראלי נושא עץ עקור בהתנחלות עפרה, 1.3.17 (צילום: הדס פרוש)

שופל ישראלי נושא עץ עקור בהתנחלות עפרה, 1.3.17 (צילום: הדס פרוש)

"במחצית השנייה של 2016 נוספו 7,053 ישראלים למחוז יו"ש", הוא כותב בהמשך. "נשמע מרשים? במבט שני מתברר כי חלק הארי שלהם – 43% – נוספו לשתי הערים החרדיות ביתר-עילית ומודיעין-עילית, ורובם המכריע כתוצאה מריבוי טבעי". לפי אריאלי (המסתמך על נתוני צה"ל), ניתן להצביע על "ירידה של 60% בגידול השנתי של ישראלים בגדה" ועל "היפוך במקורות הגידול – שאינו נובע עוד מהגירה וכ-80% ממנו נובעים מריבוי טבעי".

לדבריו, התנחלויות ותיקות כמו בית-אל, קריית-ארבע ואלקנה דווקא הצטמקו, אם כי בהיקפים מזעריים של חמישים עד שישה בני אדם. לטענתו, מדובר ב"תהליכים ידועים שנמשכים כבר שני עשורים, למרות המאמצים לבולמם ולהסתירם".

"העובדות מדברות בעד עצמן", חורץ אריאלי בפסקת הסיום של המאמר. "הפרשנות לעובדות היא כבר עניין אחר. תמיד אפשר להתווכח עליה, אבל מנת יתר של כדורי פנטזיה וגלישה לטריפים מעוררי הזיות משיחיות אינן מרשם לאריכות ימים. עדיף לישראל להתחיל לפעול בכיוון של גמילה ולהיערך לחלופת שתי המדינות".

ב"מוסף הארץ" מעזים לדמיין אחרת. "חצי שעה אחרי שדונלד טראמפ הבהיר שארצו מחויבת לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל לאו דווקא לפתרון שתי המדינות, ח"כ אחמד טיבי כבר התייצב מול מצלמות הטלוויזיה של רשת CNN והדגים למה הפלסטינים הישראלים מתכוונים כשהם שומעים את הביטוי 'מדינה אחת'. 'אם תהיה מדינה אחת – אהיה ראש הממשלה', אמר", כותבת קרולינה לנדסמן בפתח כתבת השער של המוסף.

שער "מוסף הארץ", 3.3.17

שער "מוסף הארץ", 3.3.17

עמוד השער נכבש בידי איור צבעוני של חבר-הכנסת החייכני (דוד פולונסקי). טיבי המאויר יושב בלשכה עמוסת ספרים בקומפוזיציה של תמונות רשמיות של ראשי ממשלה, נשיאים, שרים ורמטכ"לים. הוא מחייך ומישיר מבט אל קוראי המוסף. מאחוריו ניצב דגל: שני הפסים התכולים המוכרים והמגן דוד, הרקע הלבן, ואיתם האדום-שחור-ירוק של פלסטין. "אחמד טיבי עדיין מתנגד לפתרון המדינה האחת, אבל מוכן לאפשרות שיהיה ראש הממשלה של כולנו", נכתב שם, עם תוספת ממזרית: "ראיון חגיגי".

בראיון עצמו, כמתבקש, מדמיין חבר-הכנסת שבעבר היה יועצו של ערפאת כיצד תיראה המדינה האחת אם הוא יעמוד בראשה. "לפני חודשיים נתתי הרצאה ואמרתי שאם תהיה מדינה אחת דו-לאומית, דמוקרטית, ויהיו בחירות, סביר להניח שאני אהיה ראש הממשלה. ואמרתי שאני רוצה להבטיח לכם עכשיו, שאני אנהג בכם כמו שאתם נוהגים בנו", אומר טיבי.

"אוי לא", פולטת המראיינת.

"אחד השרים בקדנציה הקודמת ששמע אותי אמר לי, אחמד, אל תהיה רע. זה אומר הכל".

"ומה לגבי צבא?", שואלת לנדסמן בהמשך. "לא יודע, במדינה אחת זה יהיה צבא של כולם. אבל הנה אני אומר לך פעם נוספת, לא הגעתי לשם. זה לא יהיה צבא שיכבוש את הפלסטינים, כי הפלסטינים והישראלים יהיו אזרחים שווים באותה מדינה. זה נשמע כמו חלום, כמו אוטופיה, וכשאני מדבר איתך עכשיו זה אכן נראה אוטופי, אבל גם אוטופיה אפשר לצייר, לראות, לחשוש מאפשרות של כישלון ולקוות לאפשרות של חיים משותפים שיצליחו בצורה זו או אחרת. המצב היום קטסטרופלי, והדבר הנורא ביותר הוא הרצון לשמור על הסטטוס-קוו".

"במצב של מדינה אחת", שואלת אותו לנדסמן בחלק אחר של הראיון, "אתה לא חושש מפני השתלטות של חמאס כמו שקרה בעזה? אתה ואני יכולים לדבר על מדינה אחת ודמוקרטית, אבל יש כוחות אנטי-דמוקרטיים".

"הם קיימים גם היום", משיב טיבי.

"אבל היום הם מרוסנים על-ידי צה"ל", היא אומרת.

"אני מתכוון שהם קיימים היום בתוך מדינת ישראל. אמנם המבנה הוא מבנה דמוקרטי, אבל השלטון הוא שלטון דיכוי של עם, ושלטון שמפלה קולקטיב של 20% מהאוכלוסייה. כוחות משפיעים, יהודיים, מאיימים על המבנה הדמוקרטי המסורתי".

"כלומר", אומרת לנדסמן, "בעיניך חמאס לא מאיים על המדינה האחת יותר מכפי שהלאומנים היהודים מאיימים עליה". "אני חושב שכל תנועה דתית משני הצדדים אינה תומכת ברעיון המדינה החילונית הדמוקרטית", משיב טיבי.

גם הכותרת הראשית של "הארץ" מוקדשת לעתיד, אבל כזה שקל יותר לדמיין. "מצוקת עזה והשינוי בהנהגת חמאס מקרבים עימות נוסף", מדווח בה הכתב והפרשן הצבאי עמוס הראל.

עוד כותרות ראשיות

"בחזית מול ישראל: צבא לבנון יחבור לחיזבאללה בזמן עימות", מפחידים עורכי עמוד השער של "מעריב" בהתבסס על גורם המכונה "ירושלים". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" עוסקת ב"קלטת ההכפשות" של איתן כבל, שנחשפה אתמול בחדשות ערוץ 2 ובחדשות ערוץ 10. "אחרי שאיתן כבל ושלי יחימוביץ' הכחישו דיל שבו הוא יתמוך בה במירוץ להסתדרות והיא תסייע לו להיבחר ליו"ר העבודה, נחשפה קלטת מביכה של כבל", נכתב בהפניה.

החשיפה תופסת גם את הכותרת הראשית של העיתון המתחרה, "ישראל היום", השוטם את כבל בשל הצעת החוק שהגיש במטרה לפגוע במהלכיו המסחריים של החינמון ולהיטיב עם מתחריו.

אלמוג בן-זכרי, טוויטר, 25.2.17

אלמוג בן-זכרי, טוויטר, 25.2.17

רק לאחרונה, ראוי לציין, הצהיר כבל באירוע רב-משתתפים שהוא מיודד עם המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס. הבלטת קלונו ב"ידיעות אחרונות" עשויה להיות הכרזת עצמאות מערכתית של עובדי העיתון החבול, או תרגיל הטעיה. למרבה המבוכה, קשה לדמיין מצב שבו מישהו ב"ידיעות אחרונות" – או ב"ישראל היום" – החליט באופן חופשי ובלתי תלוי שהחשיפה מאתמול על הנעשה במפלגת האופוזיציה היא באמת הידיעה החשובה והמעניינת ביותר שיש להבליט בפני הקוראים.

הון, שלטון והחיבורים ביניהם

החטיבה הפותחת בטורו השבועי של גיא רולניק ב"דה-מרקר" נפתחת בשיר הלל לתחקיר "המקור" על פרשת כלי השיט, ששודר השבוע. "בשנים האחרונות, ובעיקר בשנה האחרונה, הבון-טון בתקשורת הוא לקונן על המשבר בעיתונות ובעיקר על השליטה הגוברת של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתקשורת. זה סיפור טוב עם קשר קלוש למציאות. רביב דרוקר מערוץ 10 הוכיח השבוע, שוב, את ההפך", כותב רולניק.

"שייקה ברקת, שסיפק חלק מהמידע החשוב על פרשת הצוללות, הוא גנרל לשעבר שנהפך למתווך בעסקות נשק עבור טיסנקרופ", הוא כותב בהמשך הטור. "אלמלא התחלף השלטון בישראל ומישהו במערכת הביטחון החליט להחליף מתווכים, סיכוי קלוש שהציבור היה שומע אי פעם על קיומו של האיש הזה ועל העובדה שהוא מתווך בעסקות נשק זה 24 שנה.

"השאלה היא מדוע הציבור בישראל זכאי לגלות על השייקה ברקת-ים האלה רק כאשר לוקחים מהם את הביזנס ומעבירים אותו למתווך חדש – למיקי גנור-ים. הרי יש כיום בישראל עוד עשרות, אולי מאות, גנרלים לשעבר שעוסקים בדיוק במה שברקת וגנור עושים: מייצגים חברות נשק ישראליות, אמריקאיות ואירופיות על בסיס הקשרים ארוכי השנים שלהם במערכת הביטחון או במערכת הפוליטית – או שניהם גם יחד. האם פרשת הצוללות אינה הזדמנות טובה לחשוף את כל הגנרלים האלה ואת הסיבות שבגללן הם משמשים כמתווכים, כיועצים וכנציגים של חברות הנשק האלה, ולבדוק מה הכישורים האמיתיים שלהם?".

בעמודי החדשות של "גלובס" מדווח חן מענית על עדותו של אברהם נניקשווילי, בעל ההון המואשם במתן שוחד לבנימין בן-אליעזר. "אנשים חזקים לא צריכים עזרה. פואד היה צריך עזרה", אמר נניקשווילי על מאות אלפי הדולרים שהעביר לשר המנוח כדי לסייע לו בקניית פנטהאוז. "תרמתי גם לאולמרט (250 אלף דולר לצורכי ייצוג משפטי; ח"מ), כשלא היה חזק", הוא מוסיף, ומצרף מה שנראה כמו הסבר ואיום גם יחד: "עזרתי במיליונים של דולרים לעוד עשרות אנשים אחרים, הן כמתנה והן כהלוואות שלא חזרו".

על שער המוסף השבועי של "גלובס", "G", מתנוססים דיוקנותיהם של שלושה טייקונים: יוסי מימן, בני שטיינמץ וקובי אלכסנדר. נושא הכתבה: בעלי הון וגופים ישראלים שהסתבכו בפלילים מחוץ לגבולות המדינה, והנסיונות של רשות המסים לאתר אותם ולהעמידם לדין.

"מה שקרה בעולם", אומר מנהל רשות המסים משה אשר לכתבת שלומית לן, "הוא שלאורך השנים מדינות התחרו זו בזו איך לעזור לחבורת טייקונים להעלים מסים, במדינות אחרות. הקלאסיקה היא שווייץ, שהיתה הכספת של הכסף השחור בעולם. היא התעשרה מזה שנים רבות, אבל אז לארצות-הברית, ואחר-כך למדינות אירופה כמו גרמניה, צרפת ואיטליה שראו את העשירים שלהן מוציאים את הכסף, נפל האסימון".

בהמשך השיחה מספר משה אשר כי רשות המסים התבססה בחקירותיה על שתי הדלפות עיתונאיות גדולות מהשנים האחרונות: מסמכי פנמה ומסמכי בנק HSBC בשווייץ ("סוויס ליקס"). בזמן אמת, רבים מהדיווחים העיתונאיים על תוכן המסמכים נראו כמו רשימת מכולת מציצנית ובה בעת סתומה, שבה בסך הכל פורט מי מחזיק חשבון היכן, ואילו אנשי עסקים קשורים לחברות עלומות שנפתחו בשלל מקלטי מס – בתוספת ההבהרה המתבקשת על כך שלא מדובר בהכרח בהתנהלות עבריינית. ברשות המסים, מתברר, הצליחו להפיק מהמידע הזה תועלת.

מהנעשה ב"ישראל היום"

"השבוע נוספו שני פרסומים המכוונים כלפי נתניהו, כתבה מפורטת של רביב דרוקר בערוץ 10 וידיעה של עמוס הראל ב'הארץ'. דברים אלה אינם יכולים להגיע לסיכום בלי לשמוע את גרסת ראש הממשלה. הקשר הגורדי נתניהו-שמרון חייב להיפרס ביחידת להב 433 לפרטיו", כותב דן מרגלית במעבה טורו השבועי ב"ישראל היום", והדברים נדפסים ללא הבלטה בכותרות, כרגיל. בעמוד הפייסבוק שלו כותב מרגלית את מה שהוא לא מרשה לעצמו לכתוב במישרין ב"ישראל היום": לטעמו, נתניהו הוא כבר בגדר חשוד בפלילים גם בפרשת הצוללות.

בהמשך המוסף הפוליטי של "ישראל היום" מתפרסמת כתבה של הכתב המדיני, שלמה צזנה, בנושא דו"ח המבקר. "השבוע, לפני פרסום הדו"ח, אמר נתניהו כי 'איום המנהרות הוצג בפירוט בפני שרי הקבינט ב-13 ישיבות נפרדות. הוא נדון בכל חומרתו'", כותב צזנה. "מאידך גיסא, במשך חודשים ארוכים נשמעו גרסאות הנגד, בין השאר של יו"ר הבית-היהודי, נפתלי בנט, ושל יו"ר יש-עתיד, יאיר לפיד, שטענו כי הקבינט המדיני-בטחוני לא עודכן בנושא וכי לא התנהל דיון משמעותי ומסודר באיום המנהרות בעזה.

"נתניהו הציג גרסה אחת, אלא שמבקר המדינה לא קיבל אותה והציג גרסה אחרת: ממארס 2013 ועד יולי 2014 לא קיים נתניהו, העומד בראש הקבינט, שום דיון מפורט באיום המנהרות או בשאלה האסטרטגית בנושא עזה. מתוך מאות שעות של דיוני קבינט, הוא ציטט בחודשים האחרונים אמירות בודדות שהשמיע בנושא המנהרות".

צזנה, מהעיתונאים הנרצעים ביותר ב"ישראל היום", הספיק בשנים האחרונות לחתום על עשרות אם לא מאות ידיעות חנופה מביכות לראש הממשלה נתניהו. גם כעת, כשהוא מנסה לשדר עצמאות מחשבתית, הוא נזהר בכבודו של המנהיג. "לא התקיים שום מפגש של הקבינט שכותרתו היתה סוגיית המנהרות, או תת-דיון, או דיון של חצי שעה או של עשר דקות", קובע צזנה. "נוסף על כך, בסיום 'צוק איתן' הצהירו נתניהו, יעלון, גנץ ואלוף פיקוד הדרום כי המנהרות הושמדו, אך דו"ח המבקר מלמד כי הדבר נכון רק לגבי מחציתן – כך שמטרת המבצע לא הושגה".

המלים "שקר", "שיקר" או "שקרים" אינן מוזכרות. למעשה, צזנה כלל לא מסביר לקוראיו שהעובדות שהוא מציג להם אינן עולות בקנה אחד עם גרסתו של ראש הממשלה. מבחינתו, מדובר בגרסה כנגד גרסה.

"ישראל השבוע", אלמנט עיצובי, 3.3.17

"ישראל השבוע", אלמנט עיצובי, 3.3.17

אביר נוסף במסדר החנפנים של "ישראל היום", מתי טוכפלד, עוסק גם הוא בדו"ח המבקר, ובפתח טורו (שכרגיל נושא גלריית ראשים של פוליטיקאים שבה נתניהו הוא הגדול מכולם) מסגיר – לא ברור אם בכוונה או לא – טפח מתפיסת העולם שמובילה את הסיקור הפוליטי של החינמון: "הדו"ח היה אמור להיקרא ולהילמד היטב על-ידי צמרת צה"ל והדרג המדיני, אבל מרגע שהוא הפך בעיקר לעוד כלי ניגוח נגד ראש הממשלה, נגזר למעשה גורלו להיעלם בתהום הנשייה". ובתרגום לעברית: חשוב לדבר על הדברים החשובים, אבל אם זה מזיק לנתניהו – אפשר גם לוותר על זה.

בהמשך הטור, אגב, מראיין טוכפלד איש צבא בשם יונתן ברנסקי שמסביר לו שצה"ל דווקא השקיע רבות בהיערכות לאיום המנהרות, ומוסיף כי הוא אישית אפילו נכח בדיון בנושא בהשתתפות ראש הממשלה.

בשולי הדברים מוצא לנכון המרואיין לומר גם כמה דברים על האויב. של "ישראל היום", לא של צה"ל. "מה ש'ידיעות אחרונות' עשו, כשכתבו את סעיפי הביקורת מהדו"ח בעמוד הראשון ולזה צירפו את רשימת חללי 'צוק איתן', תחת הכותרת 'שילמו את המחיר', זה גועל נפש. פופוליזם בהתגלמותו", אומר הקצין.

שנאה ושקרים

"זה התחיל בגרפיטי עוין פה, מייל משמיץ שם, אבל ככל שהשלטון החדש מתבסס, הטפטוף הופך למבול. יהודי ארצות-הברית, שחשו בטוחים ומוערכים, חוששים שמעתה הם ייאלצו להתמודד עם מציאות אחרת", טוענים עורכי "7 ימים" בפתח פרויקט השער שלהם, "להיות יהודי בטראמפלנד", המורכב ממונולוגים קצרים של "אמריקאים מבועתים שמאז עליית טראמפ אמריקה מזכירה להם תקופות אפלות בהיסטוריה".

"עלייה באנטישמיות בארצות-הברית? לא בטוח", מודיעה כותרת פקפקנית ב"בשבע", החינמון השבועי עם הבעלים האנונימי. הכתב, ניצן קידר, מסביר שקשה מאוד למדוד אנטישמיות – ולראיה, כשמנסים לנתח את שלל הנתונים שבכל זאת קיימים מקבלים מציאויות סותרות. מה שקידר טוען בהרבה מלים, אבישי עברי ותאגיד השידור הציבורי סיכמו בשתיים וחצי דקות. השורה התחתונה שלהם: כתבות היסטריות מהסוג שכובש היום את "ידיעות אחרונות" הן צורה של Fake News.

קוראים שעדיין לא התעייפו מהעיסוק התקשורתי בחדשות מזויפות יכולים לקרוא את כתבתו הממצה של שחר סמוחה ב"G". אחד המרואיינים בכתבה, ד"ר ניקולס ג'ון מבית-הספר לתקשורת באוניברסיטה העברית, אומר לו כך: "מה שהתקיפה של טראמפ על האמת עושה אולי לא ישכנע אותנו שבהשבעה שלו היו יותר אנשים מאשר היו בהשבעה של אובמה, או שלא ירד במהלכה גשם, או בנכונות של שקרים גסים אחרים שניתנים להפרכה. המטרה של טראמפ או של באנון שלצדו היא למשוך את הקרקע מתחת לכל תיעוד אמפירי שטוען לאמת. זה מאותת לתומכים שלו שאפשר לומר מה שרוצים מבלי שיקרה שום דבר, וגם שאפשר לתקוף את ערך האמת עצמה. במובן הזה, תופעת הפייק ניוז רק מצטרפת למשהו שכבר מתבשל כמה שנים".

מצונזרים

"בתקופה שאני עבדתי ב'שעה טובה', טומי לפיד היה מנכ"ל רשות השידור", מספר מאיר שלו לאלעד זרט, שמראיין אותו ל"7 ימים". "אי-אפשר לתאר את מידת הצנזורה שהוא הפעיל על התוכנית. הוא חתך לי ראיונות ומרואיינים על ימין ועל שמאל, עד כדי כך שאני ואהרל'ה גולדפינגר – שהיה המפיק של התוכנית – היינו לפעמים משתילים בלילה אנשים ואמירות שלי, כדי שיהיה לו מה לחתוך והוא יעזוב בשקט את הדברים שלנו", הוא אומר.

בנימין זאב הרצל (צילום: נחלת הכלל)

בנימין זאב הרצל (צילום: נחלת הכלל)

"אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי, אני ממש צחקתי מזה אבל זה היה מאוד עצוב, כתבתי ראיון עם חוזה המדינה הרצל. נתן דטנר שיחק את הרצל, וטומי לפיד חתך לי מהראיון הזה משפטים שכתובים בספר 'אלטנוילנד' שהרצל כתב. אני אמרתי לו שזה כתוב ב'אלטנוילנד', והוא השיב, 'אבל בקונטקסט של ימינו ושל הראיון הזה, זה עלול להתפרש לא נכון".

נתן דטנר שב וצץ גם במוסף השבועי של "גלובס". "דטנר יודע להתבטא, להתנסח מדויק ומנומק, ולבנות תזה מתובלת בהומור, ואת המטען הזה הוא מביא בשבע השנים האחרונות לתוכניתו המשותפת עם אודיה קורן בגל"צ", כותבת ליאת רון בפתח מדור הראיונות הקבוע שלה ב"G". "גם השיחה בינינו שטפה גשם חורפי מרענן, עד שהעליתי את שמה של שרת התרבות מירי רגב. "פתאום התעננו פניו והוא אמר: 'לא רוצה לדבר. הספיק לי'. עד לפני שמונה חודשים, דטנר לא פחד מאף אחד, ואז הגיע הראיון לאמנון לוי ב'פנים אמיתיות', שבו כינה אותה 'חתולת רחוב'. הוא חטף מרגב פוסט בפייסבוק, שבו האשימה אותו בשנאת מזרחים, ובעקבותיו הפך למטרה נעה לטוקבקים מתלהמים ומלאי שנאה", היא כותבת.

"הפחד גורם לאמנים להתקרנף", אומרת רון למרואיין שלה. "התקרנפות זה להתחפש למשהו שאתה לא", משיב דטנר. "אצל אמנים יש כרגע שתיקה. אנשים שוקלים אם להביע את עצמם. אנחנו עושים את האמנות שלנו ואם נדבר, אנשים לא יבואו לראות אותה כדי להתנקם בנו. אז אנשים שואלים את עצמם, למה אנחנו צריכים את זה? יש תחושה שאם אתה לא חושב את המחשבה האחרונה הפופולרית, אתה בוגד. גם בתוכנית הרדיו שלנו אני שוקל מלים. גם כאן, איתך, בראיון. אני לא מאמין שאני אומר את זה".

"בתוך חברון נערכה סעודה המונית לזכר מחבל שנהרג. הונפו בה שלטים שהסיתו לטרור. בתוך שעה היינו שם. לא עצרנו את הסעודה אבל לקחנו את השלטים", אומר לנחום ברנע קצין צה"לי נטול שם המוצב בעיר הפלסטינית. מה השגת בכך, שואל אותו ברנע. "זה יוצר הד בשטח", משיב הקצין. "אנשים לא רוצים להסתבך. זה שוחק בהדרגה את הצד השני".

"יש מידה מסוימת של התרפסות בפני טכנולוגיות חדשות", אומרת ציפה קמפינסקי לדליה קרפל מ"מוסף הארץ" בראיון לרגל תערוכת צילומיה. "אף אחד לא אומר 'כתבו עלי באינטרנט'. כולם עדיין אומרים 'כתבו עלי בעיתון'. כך שלעיתונות יש עדיין כוח, אבל כמו השמאל, היא מתנהגת בתבוסתנות, כאילו אין לה כוח. אני משתגעת מזה. זה היה המקצוע שלי והתמסרתי אליו בטירוף. מסבירים לי שזה בגלל השכר הנמוך. ב'חדשות' שילמו לנו פחות ואנשים פעלו מתוך רצון לשנות ולהתבטא ביצירתיות. כל זה נעלם לתוך איזו מטחנה אחידה".

כאילו כדי להוכיח את דבריה, מי שידפדף למדור המאמרים של "הארץ" ימצא שם מאמר בזו הכותרת: "הריקליניזם: איום קיומי". הכותב, דימיטרי שומסקי, מקדיש אותו להבדלה בין משנתו של הטוקבקיסט הטלוויזיוני שמעון ריקלין לזו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל.

רובינגר

כל העיתונים מדווחים הבוקר בשעריהם על מותו של הצלם דוד רובינגר, חתן פרס ישראל לצילום, בגיל 92. כאן אצלנו כתב עליו רפי מן. ב"ישראל היום" כותב עליו הצלם זיו קורן, בטור הנושא את הכותרת "הצלם הלאומי". ב"ידיעות אחרונות", המחזיק בארכיון הצילומים שלו, מנכסים אותו לעצמם באמצעות כותרת השער "הצלם של המדינה". סיקור דבר מותו בעיתון של המדינה תופס כמעט חצי שער, עמוד ברודשיט שלם ושתי כפולות במוסף הפוליטי (ובהן טורים של ורדי כהנא ונחום ברנע). עורכי העיתון מבטיחים למנויים שביום ראשון יחולק מוסף עם מיטב תצלומיו.

דוד רובינגר. הכותל המערבי, קיץ 2012 (צילום: אורן נחשון)

דוד רובינגר. הכותל המערבי, קיץ 2012 (צילום: אורן נחשון)

"אם תשאלו עיתונאי מה התכונות הנדרשות מצלם עיתונות גדול, הוא יאמר מיד, עין טובה, אצבע זריזה, בטן רעבה לחדש, לשונה, ליוצא דופן, וחוש טוב לקומפוזיציה", כותב ברנע בטור ההספד שלו. "האמת, זאת רק ההתחלה. צלם עיתונות גדול ניחן בכל התכונות האלה, ובנוסף להן, הוא אמן הפיתוי.

"צריך היה לראות את רובינגר בעבודה כדי להבין. קחו, למשל, צילום סטנדרטי של פוליטיקאי. המצולם חשדן, כמעט מבוהל. אלמלא היה חשדן, לא היה שורד בפוליטיקה. החשש העיקרי שלו הוא מהצלם. תנועה לא זהירה שלו, והמצלמה תחשוף ברבים את כרסו המתנדנדת; יראו אותו זולל; יראו אותו מעשן סיגר; יראו את כריכות הספרים שמעולם לא קרא. הוא מסתכל בעיניים מבועתות בצלם: מה הוא זומם? תן לרובינגר חמש דקות, והחשד נמס".

ב"הארץ" כותב עליו אלכס ליבק, ומשלים את התמונה: "לדוד רובינגר היתה תכונה אחת שייחדה אותו משאר צלמי העיתונות. הוא מעולם לא פרסם תצלום בו המצולם נראה 'לא טוב'. בעוד שצלמים אחרים לא שקלו אפילו אפשרות בה המצולם עלול להיפגע – דוד הקפיד לפרסם תמונות שבהן המצולם ייראה מכובד. לא פעם ויתר על כבודו כצלם ובחר לאו דווקא את התצלום המרשים ביותר".

ענייני תקשורת

שני כובעים. העילה לקיומו של הראיון (המעניין) של אלעד זרט עם מאיר שלו ב"7 ימים" היא צאתם של שני ספרים חדשים פרי עטו בהוצאת עם-עובד. השבוע דווח ב"הארץ" שזרט עומד להתחיל לעבוד בהוצאת עם-עובד, ובמקביל ימשיך לכתוב על ספריה ב"ידיעות אחרונות". על-פי הדיווח, זרט אישר את הפרטים. בהוצאה הכחישו.

מלחמה על התודעה. במדור "עניין אישי" ב"אתנחתא", המוסף המגזיני של "בשבע", משתתפת השבוע ליטל שמש, מגישה בערוץ 20 ובתוכנית "ערב חדש". בחלק המוקדש לשירותה הצבאי מגלה שמש (ששירתה כלוחמת מג"ב) באיזו יחידה היא משרתת כשהיא נקראת למילואים: דובר צה"ל. "המלחמה על התודעה והתמונות שיוצאות משדה הקרב חשובות יותר ממה שקרה שם, והיום דו"צ מבין את זה", היא אומרת.

יורה לעצמו ברגל. במוסף "פירמה" של "גלובס", שיצא לאור שלשום "בשיתוף" חברת קשת, התפרסם טור אישי מאת גלעד ארדן, השר לבטחון פנים – שרק לפני כמה ימים התכתש פומבית עם אחת מתוכניות הדגל של הזכיינית, "ארץ נהדרת". לקוראים לא מוסבר מדוע זכה השר לפרסם את מחשבותיו במוסף המיוחד, הכולל שלל טורים מאת בכירי קשת. כותרת הטור של ארדן, בכל אופן, ניחנת באיכויות סאטיריות: "נלחמים בפייק ניוז".

גלעד ארדן בגילומו של אסי כהן, "ארץ נהדרת" (צילום מסך)

גלעד ארדן בגילומו של אסי כהן, "ארץ נהדרת" (צילום מסך)

בקונטרס החדשות של "גלובס" כותבת ענת ביין-לובוביץ' על ההשפעה הצפויה של פיצול ערוץ 2 על שוק הפרסום בטלוויזיה. יונתן כיתאין מדווח באותו עיתון כי חבר-הכנסת לשעבר טאלב א-סאנע תובע את קלמן ליבסקינד ואת גרשון הורוביץ, שניהל בלוג באתר "הארץ", משום שפרסמו "תזה לפיה א-סאנע הצביע בעד הסכם אוסלו תמורת עסקה למגורי קבע לשבט הבדואי בו הוא חי".

פסטיבל שערי דיכאון. "שישבת", המוסף המגזיני של "ישראל היום", הוא המוסף המדכא ביותר בעיתונות העברית נכון לרגע זה. שבוע אחר שבוע מקדישים עורכיו את כתבת השער שלהם (וכתבות נוספות) לסיפורי שכול, מוות, פציעה אנושה וטרגדיות. הנה למשל מבחר מכתבות השער שפורסמו בו מתחילת השנה: סיפורו של הילד ששרד את הטבח במושבה מגדל; השתלשלות מותן של שתי ישראליות בטיולים אתגריים; סיפורה של אשה שאיבדה אח, אחיין ונכד בעת שירותם הצבאי; ראיון עם איש זק"א; ורב-שיח עם נשים ששכלו בנים ובעל באסון המסוקים.

השבוע דווקא מוקדשת כתבת השער של "שישבת" לראיון עם כדורסלן, אך גם כאן שולט מוטיב הדיכאון. הפניית השער הקצרה מבטיחה ראיון שבו המרואיין מדבר על הכל, כלומר על "דכדוך", "אכזבה", "תסכול" ו"חוסר הכימיה" שחווה בקבוצה. הראיון עצמו נדפס אחרי כתבה על ילד שחלה בלוקמיה, ולפני פרק מהביוגרפיה של יאנוש בן-גל. מבין כל פרקי הספר, עורכי המוסף בחרו דווקא בזה שעוסק בהתמודדותו של האיש עם סרטן הלבלב, גסיסתו ומותו.

"הייתי מדוכדך, בלי אנרגיות ובלי שמחת חיים", מסביר הספורטאי למראיין שלו, והעורכים מבליטים את דבריו בכותרת המשנה. במקרה הזה, מובהר בהמשך, דווקא יש סוף טוב. אפשר לקוות שעורכי "שישבת" יצטיידו גם הם במעט מהאופטימיות שניתן להפיק מסיפורו של הכדורסלן. אם הם צריכים תירוץ, הם יכולים להיתלות בבנימין נתניהו, שמעת לעת דורש מהתקשורת שלנו להיות קצת פחות שלילית ולדווח גם על הדברים הטובים שקורים כאן. תתעודדו חברים, לא הכל שחור.