"כתבות חמלה" הן כתבות שבמסגרתן כלי תקשורת מראיינים אנשים במצוקה ומבליטים את רגשותיהם תוך הצגתם כקורבנות – מבלי לדון בגורמים למצוקתם. בשבועות האחרונים, על רקע פינוי והריסת הבתים בהתנחלויות עפרה ועמונה, התפקעה העיתונות העברית מראיונות וכתבות צבע בהשתתפות המפונים, תוך התעלמות או הצנעת הסיבה לכך שאיבדו את ביתם – משום שבחרו להתגורר על אדמה השייכת לאחרים.

מה משרתות כתבות כאלה, ומדוע נראה שהקורבנות המככבים בהן הם תמיד מסוג מסוים? מוסטפא שלאעטה, מגיש תוכניות אקטואליה ברדיו א-שמס, השיב על השאלות הללו ואחרות בתוכנית "קול העין". להלן גרסה ערוכה של השיחה שקיימו איתו המנחים איתמר ב"ז וחן ליטבק.

"חמלה זה דבר טוב, אני תמיד אעדיף חמלה על פני התאכזרות ואטימות לב. הקושי בחמלה הוא כשהחמלה נשארת יחידה בשטח, כלומר כשאתה עושה כתבת חמלה מבלי לתת את הרקע וההקשר", פותח שלאעטה. "מה החמלה אומרת כשהיא באה לבד? שאתה עשית את שליחותך בכך שהזדהית עם הכאב והסבל ואתה לא צריך לעשות כלום. אתה הקשבת, הבנת, בזה בעצם הרגעת את מצפונך".

בעצם, אפילו אם כל מה שמופיע בכתבה זו מצוקה אנושית ואמיתית, כנה, בלי דיבורים על הזכות על הארץ והסכסוך – היא עדיין יכולה להיות כתבה פוליטית פר-אקסלנס.

"אין כתבה שהיא לא פוליטית. התקשורת העברית בחרה להזדהות מאוד עם הסבל של מתנחלי עמונה, אבל היא התעלמה כמעט לחלוטין מהסבל של מפוני אום אל-חיראן, או נניח מבעלי הבתים בקלנסווה שנשארו בלי קורת גג, ואף אחד לא דאג להם לבתי-מלון ולא לדיור חלופי כאשר פונו מבתיהם, ובלי לקבל כמה וכמה הזדמנויות להגן עליהם בערכאות משפטיות. חמלה משרתת צורך: לפעמים זה צורך נפשי ורגשי, ולפעמים זה צורך פוליטי, שמנסה בעצם לגייס עם לטובת סוגיה מסוימת".

למה לדעתך אנחנו כמעט לא רואים "כתבות חמלה" על ערביי ישראל או פלסטינים?

"ככלל, הנוכחות של החברה הערבית בעיתונות העברית היא מאוד מינימלית. זה הולך ומשתפר כשיש כמה עיתונאים ערבים שעובדים בכלי התקשורת המיינסטרימיים העבריים, אבל עדיין הפער הוא מאוד גדול. לאנשים אכפת ממי שקרוב אליהם – החברה הערבית-ישראלית יותר רחוקה ופחות מעניינת, כי הם לא שותפים ללאום ולא לדת, ולפעמים גם לא לשפה המדוברת.

"כתבות חמלה מעוררות גם את השאלה מי אחראי לפשע. מי אחראי לגזל, מי אחראי לעוול, ומה לעשות – חלק גדול מהעוול בחברה הערבית הוא תולדה של אפליה ושל דיכוי מתמשך. ברגע שאתה מביא חמלה, אתה צריך לשאול את עצמך 'למה זה קרה? מי אחראי? איפה הסיבה?', וכשהמיינסטרים רוצה לדעת ולהזדהות, יש סיכוי או סיכון שהוא ירגיש אשם. אז כדי להימנע מתחושת האשמה – עדיף לא לדעת, כי ברגע שאני לא יודע אין לי אחריות לשנות כלום".

התופעה הזאת קיימת לא רק בסיקור הריסת בתים, אלא גם בסיקור פלילים או אסונות טבע. מה לדעתך זה משדר לציבור צרכני התקשורת בעברית?

"קודם כל צריך לצרוך תקשורת באופן ביקורתי. לא מזמן אירע רצח כפול בנתניה. באותו יום היה גם רצח באום אל-פחם. אני מניח שרוב התקשורת העברית לא שמעה על זה. רוב צרכני התקשורת הישראלית לא ידעו מזה, כי מה לעשות – זה קרה באום אל-פחם. בתקופה האחרונה יש המון מקרי רצח שכמעט לא מגיעים לסלון של צרכן התקשורת דובר העברית.

"התקשורת עוסקת במה שקרוב לצלחת שלה, וצרכני התקשורת בחברה היהודית צריכים לשאול את עצמם שאלות: למה מביאים לי רק את זה ולא דבר אחר? למה התקשורת בוחרת להיות מאוד סלקטיבית, ומתעסקת בסבל א' אבל נמנעת מלסקר סבל ב'? הרי אלפי בתים ערביים מאוימים בהריסה, בניצוחו של ראש הממשלה. הממשלה בעצם מובילה את התהליך הזה.

"אגב, היו כמה נסיונות של פוליטיקאים מהימין הישראלי שניסו לעשות הקבלה של אום אל-חיראן תמורת עמונה, או בתים שנבנו לא כחוק בקלנסווה אל מול בתים שנבנו על אדמות גזולות בעמונה. זה לגמרי לא אותו דבר – כי פה אנשים בנו על אדמות ששייכות להם כי המדינה לא הצליחה לאפשר להם אלטרנטיבה אחרת. האלטרנטיבה האחרת היא לגור בקופסאות סרדינים עם עוד אנשים, או אולי להישאר בלי קורת גג. זה שונה מאנשים שלקחו אדמות של מישהו אחר ובנו שם בתים. גם מתעלמים מהעובדה שהמדינה הקצתה תקציב כדי לפתור מצוקה של כמה עשרות משפחות, כשעשרות אלפי משפחות ערביות מחכות לישועה".

הפתרון מבחינתך הוא שהתקשורת הישראלית בשפה העברית תעשה גם "כתבות חמלה" על ערבים, או שאולי הז'אנר הזה של רגש בלי קונטקסט, או עם קונטקסט סמוי, הוא פסול מיסודו?

"אני לא בעד הז'אנר של חמלה בלי קונטקסט. חמלה בלי קונטקסט זה בעצם תקשורת של דמעות. אנחנו לא בסרט, אנחנו לא בקולנוע. התקשורת באה כדי לעורר שאלות, לעורר מחשבות ואולי להעיר זוויות חשוכות. כתבת החמלה יוצרת אפקט מאוד לא בריא. החמלה צריכה להיות כחלק מקונטקסט, כי מטרתנו בסופו של דבר ליצור שינוי: חברתי, תודעתי ותפיסתי. אחרת איך התקשורת תשמור על הדמוקרטיה, אם היא רק תביא את הפלקט? כתבת חמלה בלי שום רקע וקונטקסט היא כמו פלקט שלא אומר כלום. הוא רק מרצה את הצורך של אנשים במציצנות – מה לעשות, זה מעניין לראות איך אנשים מתפנים, זה מעניין לראות סבל וכאב. אני גורס שכשלעצמו זה לא מספיק, ואפילו יכול לפגוע באותם אנשים שאנחנו חומלים עליהם".

אצלכם ברדיו א-שמס, ובתקשורת בשפה הערבית בכלל, אתם לא עושים שימוש בכתבות רגש?

"יש שימוש בכתבות רגש, אין תקשורת שלא משתמשת בכתבות רגש. מה שאנחנו מנסים לעשות זה לקחת את כתבות הרגש כחלק מקונטקסט. כשאנחנו מסקרים את מקרי האלימות שקורים בחברה הערבית אנחנו מנסים באותה כתבה או באותה תוכנית גם לשאול את השאלות הקשות ולהפנות אותן לשלטון המקומי, למשטרה, לקובעי המדיניות. אין עוול בלי אחראי. אם אתה מביא את העוול בלי לשאול את האחראי – עשית עבודה חלקית. ואנחנו משתדלים לעשות עבודה מלאה. לפעמים כשאנחנו שואלים את השאלות הקשות אנחנו מקבלים ביקורת – למה אנחנו 'מפירים את הקונצנזוס' – אבל אין טעם בכתבת חמלה בלי לשאול את השאלות האלה".

אתם עושים איזשהו סינון? מחליטים מראש מי ראוי לעורר באמצעותו הזדהות ולהביא את המקרה שלו, ומי לא?

"אני אתן לך דוגמה. היה מקרה של הריסה של תחילת בית בכפר-קאסם. אנחנו לא בעד הריסת בתים – אבל הבית הזה נהרס כי מי שהתחיל לבנות אותו לקח אדמות שמיועדות לזוגות צעירים, השתלט על אדמה שהיא לא שלו, ובנה באופן בלתי חוקי. ואנחנו מאוד דאגנו שההזדהות עם סוגיית הרס הבתים בחברה הערבית לא תיצור מצב של אנדרלמוסיה. אנשים מנצלים את העובדה שיש סוג של הזדהות ולגיטימציה ואהדה, ולוקחים אותן לכל מיני כיוונים לא רצויים. אני באופן אישי ריאיינתי את ראש עיריית כפר-קאסם ודיברנו על העובדה שמצוקת הבתים לא אמורה לתת מקום לבלגן ולהשתלטות אנשים על אדמות שלא שלהם".

אחת ממילות המפתח אצל פוליטיקאים שרוצים לשלוט בתקשורת היא "איזון". מה תגיד לפוליטיקאי שיגיד לך שלפני ש"ישראל היום" יעשה כתבה על הסבל של מפוני אום אל-חיראן, אתם ברדיו א-שמס צריכים גם לראיין את מפוני עמונה?

"אין שום קשר. קודם כל, ההקבלה מאוד לא נכונה. העניין של מקח וממכר, של סיקור תמורת סיקור, הוא מאוד שגוי. הסיפור של עמונה הוא סיפור שונה, הסבל של אותם אנשים הוא סבל אחר, וההתמודדות של המדינה היא התמודדות אחרת. אני מניח של'ישראל היום' הרבה יותר קל להזדהות עם מפוני עמונה, ולי הרבה יותר קל להזדהות עם בעלי הבתים ההרוסים בקלנסווה. סיקור החמלה לא יוצא ממקום של הדדיות, איזון ושוויוניות. זה לא מקום טוב להתחיל בו".

בכלי תקשורת עבריים שמדירים ערבים מסבירים לפעמים את ההדרה בכך שהערבים לא צורכים תקשורת בשפה העברית.

"זו לא אבחנה מדויקת. נניח, סיפורים של אנשים שהגיעו מברית-המועצות לשעבר מקבלים הרבה יותר סיקור, לפעמים אפילו מצוקות אחרות בעולם מקבלות הרבה יותר סיקור. אגב, אני בתוכנית מראיין דוברי עברית – כעשרים אחוז מהמרואיינים בתוכנית. עניין השפה פתיר, והעובדה שצרכני התקשורת שלי לא מבינים את השפה הוא תירוץ. לפעמים הוא נראה מאוד יפה, מאוד מצוחצח, אבל הוא תירוץ מאוד לא נכון.

"כשאתה תקשורת ארצית אתה אמור לייצג את כלל צרכני התקשורת. אתה לא עושה סקרים של מי צורך מה. אם אנחנו רוצים ליצור מציאות אחרת, אנחנו חייבים לדאוג לייצוג הולם גם בסיקור. אחרת אנחנו משתפים פעולה עם המשך מציאות לא שוויונית".

בהכנת הידיעה סייע איתמר מרגלית

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.