בפעם הראשונה נשלח דוד רובינגר לצלם את דוד בן-גוריון בשנת 1949. הוא נכנס אז למשרד ראש הממשלה, מצלמה בידו, "בפיק ברכיים ובגרון ניחר". לא חלפו אלא שנים אחדות, וכאשר לא התייצב פעם בשורת הצלמים באירוע ממלכתי תבע בן-גוריון לדעת "איפה זה עם הזקן הג'ינג'י", שכבר היה חלק בלתי נפרד מזירת התקשורת הירושלמית. זקנו של רובינגר הכסיף במרוצת השנים, אבל במשך עשורים רבים קשה היה להגיע לאירוע ממלכתי חשוב, ממערכת בחירות ועד ביקור של נשיא אמריקאי, בלי לגלות את רובינגר עם הכתבים והצלמים הממתינים לתצלום ולנאום. ואחר-כך גם בחדרי חדרים, במפגשים שאליהם מרבית נציגי התקשורת אינם זוכים להיות נוכחים.
במרוצת הקריירה העיתונאית הארוכה שלו, שימיה כשנות המדינה, זכה רובינגר להכיר מקרוב את מרבית מנהיגיה של ישראל, מבן-גוריון ועד נתניהו. מרביתם הניחו לו לשהות במחיצתם יותר מאשר למרבית הצלמים האחרים. הם אִפשרו לו לצלם אותם גם במצבים אינטימיים: גולדה מאיר רוחצת כלים ב"מטבח של גולדה". מנחם בגין רוכן כדי לסייע לרעייתו עליזה בנעילת נעליה. יצחק רבין ושמעון פרס בשיחה פנים אל פנים.
הם גם אִפשרו לו לצפות במה שמתרחש בחדרי חדרים. בבית משפחת רבין שמע ב-1977 את לאה נוזפת בבעלה, כשביקש עוד כוס ויסקי: "שתית מספיק. אם אתה רוצה עוד כוסית, מזוג לעצמך". את הסיפור הזה פרסם רק שנים רבות אחר-כך, באלבום התצלומים האוטוביוגרפי שלו "ישראל מבעד לעדשה", לאחר ששני בני הזוג כבר לא היו בחיים. אבל באותו רגע הוא מעיד שרצה יותר מכל שהאדמה תבלע אותו. "מבוכתי היתה גדולה במיוחד מפני שלאה בחרה לדבר באנגלית, ולכן דון נף [כתב 'טיים' שהגיע עמו לראיין את ראש הממשלה] הבין כל מלה. למרבה המזל הוא לא כלל את חילופי הדברים הללו בכתבתו".
פגישת ראש הממשלה דוד בן-גוריון עם אלינור רוזוולט, בביתו בתל-אביב, 1.2.1951 (צילום: דוד רובינגר, לע"מ)
לפתיחות הזו לה זכה רובינגר היו כמה סיבות. האחת, כי הוא הצליח לרכוש את אמונם של בכירי המדינה, בידיעה שעינו המקצועית והאנושית אינה מחפשת אחר מראות מביכים, "צהובים". השנייה, רובינגר היה צלם מעולה, שידע תמיד ללכוד בעדשה את הזווית הנכונה והקומפוזיציה המתאימה, התאורה ההולמת וגם את "הרגע המכריע", כהגדרתו של הצלם הצרפתי הנרי קרטייה-ברסון. והשלישית – כי רובינגר ייצג בישראל במשך כמה עשורים אמצעי תקשורת בינלאומיים רבי השפעה כמגזיני החדשות "טיים" ו"לייף", ובתצלומיו האיכותיים שראו אור בפרסומים מסוג זה היתה תרומה משמעותית לייצוגם הבינלאומי של הפוליטיקאים שלנו ולתדמיתם המנהיגותית והאנושית.
מעבר לכל אלה היה לרובינגר חן אישי רב שאִפשר לו ליצור דו-שיח עם מצולמיו. כשהגיע לצלם את נשיא מצרים חוסני מובארכ ב-1982 התעקש מארחו להציג מול המצלמה ארשת רצינית ונוקשה. שאלתי אותו, כתב רובינגר בספרו, "אולי תוכל לחייך, אדוני הנשיא", ומובארכ השיב: "ספר לי בדיחה, ואני אחייך". אמרתי לו: "אדוני הנשיא, את הבדיחות שאני מכיר אי-אפשר לספר לנשיא". הוא פרץ בצחוק, ואני השגתי את התמונות שרציתי.
את הקליק הזה ידע להשיג גם עם אריאל שרון, שאִפשר לו להיות לצדו ברגע שבו קיבל את תוצאות הבחירות שבהן נבחר לראשות הממשלה ב-2001. כל העוזרים שמחו וצהלו, כתב רובינגר, "רק שרון נותר במקומו, רציני עד מוות, כאומר 'עכשיו האחריות מוטלת עלי'". חודשים אחדים מאוחר יותר בילה עם שרון בדיונים מפלגתיים. מישהו מעוזריו של ראש הממשלה הסביר לשרון שאי-אפשר לדון בחופשיות בכמה נושאים כל עוד רובינגר בחדר. "אני סומך על רובינגר", השיב להם שרון. "אף על-פי שאני יודע שהוא לא מצביע עבורי".
המוניטין של רובינגר הלך לפניו במשך עשרות שנים, כאחד מבכירי צלמי העיתונות בישראל ואף מחוץ לה. הוא קשר חברויות אישיות רבות עם אורחים רמי מעלה – פוליטיקאים, דיפלומטים ואמנים ידועים – בין היתר בבר "פינק" המיתולוגי בירושלים, שהיה בבעלות ידידו קורט ("דייב") רוטשילד.
לא הניח שיסתירו לו
בשיחות פרטיות היה אדיב, חביב ומנומס, אך שרטוט דמותו המקצועית של הצלם הוותיק שהלך לעולמו בגיל 92 לא יהיה שלם ללא פן נוסף של אישיותו. ברגע שהיה מדובר בעבודה היה רובינגר ממוקד מטרה, נטול פשרות. בימים שסיקר אירועים שוטפים היה מגיע מבעוד מועד עם המצלמה והסולם המתקפל שלו, שנועד להבטיח ששום דבר לא יחצוץ בינו לבין אובייקט הצילום. ואבוי לצלם אחר, לכתב או לצוות טלוויזיה שהיה מעז לחסום את שדה הראייה שלו. בן רגע היה האיש הידידותי מתכעס ונוזף בזעם ובלשון חריפה במי שהפריע לו.
דוד רובינגר בעבודה, אוגוסט 2012 (צילום: אורן נחשון)
מעולם לא ויתר על נגישות, לו ובעיקר למצלמה. לא הניח שיסתירו לו או ירחיקו אותו ממקום האירוע. בקיץ 1969, כאשר בלחץ המפלגות הדתיות נערך במצדה טקס צבאי יוצא דופן של קבורת עצמות 28 מקנאי ההר שנחשפו בחפירות הארכיאולוגיות, לא הותר לאנשי התקשורת לצלם מקרוב את רגע הקבורה. רובינגר, כדרכו, התעקש להגיע לפריים הנכון. הוא נטש את עמדת הצלמים וחתר להגיע ליעד – לחלקת הקבר. קצין משטרה עצר בעדו. "הוא ניסה לגרור אותי בכוח מן המקום ואני מעדתי ואגב כך אחזתי בכתפו, כדי שלא אפול, ובטעות קרעתי את דרגותיו", שחזר רובינגר.
הוא נלקח למעצר, סירב למסור טביעת אצבעות בטענה שאינו עבריין ושוחרר רק לאחר שעות אחדות, בעוד אגודת כתבי החוץ בישראל מגישה מחאה רשמית ומשרד החוץ מנסה לתווך. לאחר כמה חודשים יזם מפכ"ל המשטרה דאז חיים תבורי פגישת פיוס בינו לבין הקצין.
הסמל המסחרי שלי
בישראל, זירת חדשות מקומיות ובינלאומיות שאינה נרגעת לרגע, פעלו במשך השנים שורה ארוכה של צלמים איכותיים, אך רובינגר זכה יותר מאחרים להיות האיש שהנחיל לנו ולעולם שורה ארוכה של תצלומים איקוניים. היצירות שלו היו לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הציבורי ומן ההיסטוריה. אחת החשובות והמוכרות שבהן היא זו של שלושת הצנחנים ליד הכותל המערבי, ביוני 1967, לאחר כיבוש העיר העתיקה.
צנחנים ליד הכותל המערבי בירושלים, לאחר שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, 7.6.1967 (צילום: דוד רובינגר, לע"מ)
"המרווח בין הכותל המערבי לבתים הסמוכים אליו לא עלה על שלושה או ארבעה מטרים. כדי להשיג את הזווית הטובה בשטח כה צר, היה עלי להשתרע על האדמה ולצלם כלפי מעלה, כדי שהעדשה תקלוט במידת האפשר את הצנחנים המנצחים ואת אבני הכותל. צילמתי עוד תמונה, תמונה נפלאה לדעתי, של הרב גורן תוקע בשופר, נישא על כתפי חיילים", תיאר רובינגר בספרו, שנכתב יחד עם הצלמת ואוצרת התערוכות רות קורמן.
"מיהרתי הביתה לפתח את הסרט. הראיתי לאנני [אשתו] את ההדפסים וביקשתי ממנה שתבחר את התמונה הטובה ביותר לטעמה. היא הצביעה בלי שמץ של היסוס על תמונת שלושת החיילים, שלדעתה עלתה בהרבה על זו של הרב גורן.
"בהשפעת שכרון החושים של הניצחון והגאווה הגדולה על צבא הגנה לישראל, גזרתי ברגע של נדיבות את תשליל התמונה והגשתי אותו לדובר צה"ל, בלא להרהר במשמעות מעשי. הוא לא בזבז זמן והעביר את התשליל ללשכת העיתונות הממשלתית, וזו הדפיסה את התמונה והפיצה אותה לכל דורש במחיר דולר התמונה".
"מבחינתי זו היתה חרב פיפיות", מוסיף רובינגר. "התמלוגים מן התמונה הגיעו לכמה וכמה גורמים, סוכנויות ידיעות ואפילו לצלמים אחרים, אשר העזו לצרף לה את חתימתם. שיא החוצפה היה כאשר חברת טבק ידועה בישראל השתמשה בתמונה באחת הפרסומות שלה, שהופיעה בעמוד הראשי של ה'ג'רוזלם פוסט' לצורך קידום סיגריות... זו היתה שערורייה גדולה... מאז אותו יום נאבקתי להגן על זכויותי ואף פניתי לערכאות, אבל ללא הועיל.
"אינני יודע אם עוצמת הרגשות של היום ההוא היא שהפכה את תמונת שלושת הצנחנים לידועה כל כך, מכל מקום עם הזמן היא הייתה למעין סמל בישראל, ואין ספק שזו התמונה הידועה ביותר שלי – הסמל המסחרי שלי, כפי שאני נוהג לכנותה"
"לא אחת נשאלתי אם אני רואה בתמונת שלושת הצנחנים ליד הכותל את התמונה הגדולה של חיי. תשובתי חדה ונחרצת – לא. מה שהעניק לה את חשיבותה היו הנסיבות שבהן צולמה, וזה מה שהפך אותה לסמל שרבים יכולים להזדהות איתו. כפי שקורה לא אחת באמנות, בני אדם רואים בסמלים את מה שלבם מחפש. שוב ושוב אני שומע שמדברים על תמונת 'הצנחנים הבוכים ליד הכותל'. למען האמת, איש מהמצולמים אינו בוכה, אבל אם כך בוחרים להתייחס אליה, יבושם להם.
"למרבה האירוניה, אילולי הופצה התמונה ברבים, לא הייתי זוכה למוניטין שכאלה בעולם כולו, ובמהירות כה רבה. התמונה היתה מופיעה מן הסתם על מחצית העמוד במהדורה הבאה של השבועון 'טיים' ונשכחת. כנראה עלי להודות ללשכת העיתונות הממשלתית על שקידמה את הקריירה שלי.
"אינני יודע אם עוצמת הרגשות של היום ההוא היא שהפכה את תמונת שלושת הצנחנים לידועה כל-כך, מכל מקום, עם הזמן היא היתה למעין סמל בישראל, ואין ספק שזו התמונה הידועה ביותר שלי – הסמל המסחרי שלי, כפי שאני נוהג לכנותה".
הרומן שלי עם המצלמה
מלחמות, פיגועים ופוליטיקאים הם כמובן רק חלק מההיסטוריה הישראלית, ומתיק העבודות האינסופי של רובינגר. הוא תיעד את העלייה הגדולה בראשית שנות המדינה ואת אלה שהגיעו מברית-המועצות ומאתיופיה בעשורים מאוחרים יותר.
סיפור האהבה שלו עם המצלמה החל כמעט במקרה, הודות לרומן של חייל בעיר זרה. הוא היה אז בן 18 וקצת, יליד וינה, חניך השומר-הצעיר שעלה ארצה ונקלט בקיבוץ. משם יצא לשירות בצבא הבריטי במלחמת עולם השנייה. לאחר תום המלחמה הוצבה יחידתו בבלגיה. כשיצא לחופשה קצרה בפריז נשבה בקסמה של צעירה מקומית בשם קלודט. כשהגיעה העת לצאת לחופשה בבית, בארץ ישראל, כותב רובינגר בספרו, באה קלודט להיפרד ממנו בתחנת הרכבת ובידה מתנת פרידה – מצלמה.
דוד רובינגר מקבל את פרס ישראל מהנשיא עזר ויצמן, 12.5.1997 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)
"מצלמת ארגוס, אחת ממצלמות 35 מילימטר היחידות שיוצרו בארצות-הברית", דקדק כדרכו רובינגר בתיאור המתנה. "זו היתה המצלמה הראשונה בחיי, וכמו בפגישתי עם קלודט, המשיכה היתה מיידית. זו היתה ראשיתו של הרומן שלי עם המצלמה, רומן שנמשך עד עצם היום הזה".
"הנסיונות הראשונים לצלם נעשו בקיבוץ, במהלך החופשה שנועדה לפגישות עם ידידים בארץ ישראל. עם שובי לגרמניה קניתי מצלמת לייקה קלאסית. שילמתי תמורתה במאתיים סיגריות וקילוגרם קפה. במצלמה הזו צילמתי את תמונות ההריסות שגרמו ההפצצות. אלה היו מן הסתם התמונות ה'מערכתיות' הראשונות שלי. כיקה אמיתי, חולה סדר נוירוטי למדי, קטלגתי ומיינתי בקפדנות כל תמונה ותמונה, כולל המוקדמות ביותר. ככל הידוע לי יש לי בארכיון תיעוד של כל תמונה ותמונה שצילמתי אי פעם. גורלי נחרץ. הייתי בדרכי להיות צלם".
רובינגר, שהפך עם השנים להיות אחד המתעדים הבולטים של ההיסטוריה הישראלית מבעד לעדשה, החל במשימתו זו ב-29 בנובמבר 1947, כאשר המונים יצאו לרחובות בירושלים לחגוג את החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית. "החגיגות נמשכו עד לשעה מאוחרת למחרת. בבוקר צילמתי את אחת התמונות עוצרות הנשימה ביותר שלי, תמונת משוריין בריטי בלב ירושלים ועליו עשרה ילדים וצעירים או יותר, שטיפסו ונופפו בדגלים יהודיים מעשה ידיהם, בצחוק ובתרועות", שחזר רובינגר בספרו.
הסצנה הזו שוחזרה לימים לסרט שהפיק מיכה שגריר ז"ל לטלוויזיה הישראלית, שבו אותרו חלק מאותם צעירים שהיו על המשוריין וצולמו שוב באותה תנוחה על משוריין ישן. הוא שירת כחייל ואחר-כך כקצין בצה"ל במלחמת השחרור, כשה"לייקה" איתו והוא מתעד חיילת משליכה רימון באימון, איש הגנה בקו הקדמי בשכונת ימין-משה ועוד.
מ"העולם הזה" ל"לייף" ו"טיים"
בתום מלחמת השחרור החל לעבוד כצלם פרילנסר בירושלים. כחייל משוחרר קיבל חנות קטנה ברחוב המלך דוד בה פתח את "פוטו תמר", כשמה של בתו. כדי להתנייד במהירות רכש, כמו צלמים מקצועיים רבים אחרים, אופנוע. זה היה נורטון 5,000 סמ"ק, מעודפי הצבא הבריטי. על האופנוע היה דוהר לעתים קרובות בפיתולי הדרך מירושלים לתל-אביב, כדי לנסות למכור את התצלומים במערכות העיתונים בעיר הגדולה.
ב-1951 נכנס בשעריו של אחד מבתי-הספר הטובים ביותר לעיתונאות בישראל: השבועון "העולם הזה". דן מרגלית, לימים גם הוא כתב בשבועון, כתב בספרו "ראיתי אותם" כי ארבעה אנשים עיצבו את העיתונות העברית בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה: עזריאל קרליבך ("מעריב"), דב יודקובסקי ("ידיעות אחרונות"), גרשום שוקן ("הארץ") ואורי אבנרי ("העולם הזה"). ב"העולם הזה" קיבל רובינגר שיעורים על עבודת שטח אמיתית של עיתונאי. פעם נשלח, כך סיפר, עם הכתב שלום כהן לבלות יומיים בבית-חולים לחולי נפש, שבמהלכם התעלף כהן למראה חלק מהטיפולים הקשים בחולים.
אך לעבודה ב"העולם הזה" היה גם מחיר: כשסיקר ביוני 1953 את משפטם של שלושה אזרחים, בהם חרדים, שהואשמו בניסיון להניח פצצה במשרד החינוך והתרבות, זינק עליו אחד הנאשמים וניסה בכוח למנוע ממנו לצלם אותם. חודש אחר-כך, ביולי 1953, הוצתה מכוניתו של רובינגר כאשר חנתה ליד ביתו. "בבדיקת המכונית הוברר כי ההצתה נעשתה במזיד על-ידי אלמונים, שניפצו רק אחת השמשות והטילו לתוכה סמרטוטים בוערים טבולים בנפט", דיווח העיתון "חרות". "מר רובינגר נראה במכוניתו ביום שבת בשעת הפגנת שומרי שבת ברחובות ירושלים, כשהוא מנסה לצלם את המפגינים".
על הצתת המכונית, פורד משנת 1934, כתב בספרו כי שנים רבות אחר-כך, ביושבו במזנון הכנסת, פנה אליו חרדי, הציג את עצמו ואמר: "אני זה ששרף את המכונית שלך לפני ארבעים שנה". רובינגר הודה לו, ואמר כי הודות למעשהו יכול היה לקנות מכונית חדשה: סטודיבייקר משנת 1942.
ראש הממשלה שמעון פרס משוחח עם אנשי התקשורת המלווים אותו בטיסה לביקור בארה"ב, 16.10.1985. מימין: דוד רובינגר (צילום: חנניה הרמן, לע"מ)
בממסד השלטוני של אז לא אהבו, בלשון המעטה, את "העולם הזה". "גם אני נאלצתי להתמודד עם גילויי איבה לא מעטים, משום שנחשבתי לנציג השבועון", כתב רובינגר. כאשר הגיע באחת הפעמים לצלם את שר החוץ משה שרת הביט בו שרת באי-אמון ובשאט נפש ושאל כיצד יכול לעבוד עבור "שבועון שכזה".
ב-1953 עבר לעבוד ב"ידיעות אחרונות", עיתונה של משפחת מוזס, שנאבק אז מול "מעריב", שהיה לנפוץ ולבולט בעיתוני התקופה. במרץ 1954 הצטווה על-ידי המערכת להתייצב בתחפושת יחד עם מירה אברך לסיקור מסיבת פורים בתל-אביב, אך בעיצומה הוזנקו לנסיעה לילית למעלה עקרבים, כדי לסקר התקפת הפידאין על אוטובוס אגד, שבה נרצחו 11 ישראלים. שנתיים אחר-כך, בספטמבר 1956, הצטרף לסיור שערכה החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה בקיבוץ רמת-רחל בדרום ירושלים, ולנגד עיניו החלו חיילים ירדניים מעבר לגבול בירי שקטל ארבעה ממשתתפי האירוע.
ב-1954 פרש מ"ידיעות אחרונות" וחזר לעבוד כצלם עצמאי. אז נוצר הקשר הראשון בינו בין המגזין האמריקאי רב התפוצה באותם ימים "לייף", והוא החל לבצע משימות צילום עבורו. שנתיים אחר-כך הופיעו תצלומיו הראשונים בשבועון החדשות האמריקאי "טיים": היו אלה צילומים של ישראל קסטנר ומלכיאל גרינוולד, בהקשר ל"משפט קסטנר" שהסעיר את ישראל. באותה שנה פורסמה גם כתבה מצולמת נרחבת ראשונה שלו ב"לייף", שתיעדה אירוע מיתולוגי בתולדות ירושלים החצויה בין 1948 ל-1967: החיפוש שערכו אנשי האו"ם ונזירות בשטח ההפקר אחרי השיניים התותבות של אשה חולה, שנפלו מחלון בית-החולים הנוצרי נוטרדאם בירושלים.
ב-1972 התמסד הקשר שלו עם "טיים" בחוזה, והוא נמנה עם צוות העיתון בישראל, ואף יצא למשימות צילום במדינות אחרות. עבודתו עם "טיים" נמשכה עד לפני שנים אחדות.
דוד רובינגר, אוקטובר 2013 (צילום: מרים אלסטר)
רובינגר היקה הקפיד כל השנים על ניהול קפדני ומסודר של תצלומיו בארכיונו הפרטי, בידיעה שגם תצלום שנראה חסר חשיבות בהווה עשוי להפוך מסמך היסטורי בחלוף שנים. ב-1999 מכר את הארכיון ל"ידיעות אחרונות". לקראת הדיון במכירה בדק אילו תצלומים של בני משפחות מוזס נמצאים בארכיונו. כשנשאל על כך בפגישה עם ראשי העיתון שלף מיד תצלום של "מוזס הזקן", יהודה מוזס ז"ל, שקיבל אותו לעבודה חצי מאה קודם לכן. אחר-כך הציג להם תצלום של ילד בן ארבע עירום באמבטיה – ארנון (נוני) מוזס. "הייתי רוצה לחשוב", כתב רובינגר, "שאותה תמונה והופעתו בה היא ש'מכרה' את הארכיון".
"התקשיתי לנתק את חבל הטבור מן התשלילים שלי, אבל ידעתי שיזכו לטיפול נאות וישמשו היטב את העיתון. הדבר לווה גם בפיצוי כספי נדיב – מה שסייע לשכך את הפצע. כל ימי פחדתי שהוא יגיע למרתף מאובק כלשהו, הרחק מן העין, כפי שאירע לצלמים רבים אחרים". הבעלות על "אוסף רובינגר" אִפשרה על כן לאתר ynet להציג ביום פטירתו גלריה מרשימה של תצלומיו מהארכיון.
אך גם ללא החסות של "ידיעות אחרונות" כבר היו דוד רובינגר, האיש והתצלומים, לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של מדינת ישראל. ב-1997 הוענק לו פרס ישראל לצילום, צילומי הפוליטיקאים שלו מקדמים את הבאים למשכן הכנסת, וכל מי שמחפש תיעוד לדברי ימי ישראל בארכיוני תצלומים בעולם ובארץ מגיע לתמונותיו.