הופעתו של ארי שביט בבית־המשפט, כעד לאופיו הטוב והמיטיב של עמרי שרון, שוב מעוררת את השאלה הטורדת באשר ליחסי עיתונאי–פוליטיקאי: מהם היחסים המצויים, ולעומתם – מהם היחסים הרצויים.

קורה שעיתונאי ופוליטיקאי חוברים ומתחברים. שביט עצמו, בעדותו המפתיעה, הגדיר זאת כ"תאונת עבודה", והיא יכולה לקרות. במהלך העבודה נפגשים עם פלוני ועם פלמוני, משוחחים איתם, מראיינים, זה המקצוע, פלוני מאוס ופלמוני דווקא מוצא חן, ואיתו ממשיכים לקיים קשרים, יחסים, למה לא, בעצם. לימים, הקשרים והיחסים מתפתחים, לפעמים הם כבר אמיצים יותר, הנפשות נקשרות זו בזו, והנה לכם חברוּת. הפוליטיקאי איננו פסול לחברות, גם לא העיתונאי.

יש כאן רק בעיה אחת, והיא גדולה, ושביט כמדומה לא הצליח ליישב אותה עדיין. הוא היה חייב להודיע על קשריו המיוחדים עם שרון הצעיר תוך־כדי ולא בדיעבד. כאשר כתב שביט מה שכתב, ופרסם את ראיונותיו הנרחבים, כבר אז היה מיטיב לעשות לו סיפר לציבור הקוראים התמים, שהוא חבר אישי של שרון וכי קרתה לו תאונת עבודה. הודעה בנוסח זה היתה פותרת מבעוד מועד את הבעיה, כפי שגילוי נאות פותר הרבה בעיות, שאולי מלכתחילה לא היו צריכות להיווצר ובכל זאת נוצרו, מה לעשות. הקוראים היו מתייחסים לכתביו של שביט ולהערת האזהרה שבצדם, כשהם מצוידים בעין שביעית משלהם. על מוצרים מבית־היוצר של החבר מוכרחים להשגיח בשבע עיניים, אין ברירה, וזכות ההשגחה לא הוענקה כדין במקרה שלפנינו.

ארי שביט

"החבר" היה אפוא חסר, וזה באמת מצער. מצער, משום שגם דברי חברים – בסקרנות מסוימת נשמעים, במעין תערובת של סקרנות וספקנות, שהיא דווקא מעניינת. אבל עכשיו, משלא היה כאן גילוי נאות, מאלץ אותנו שביט לשוב במנהרת הזמן אל מאמריו ואל ראיונותיו כולם, ולקרוא אותם בעיניים לגמרי אחרות. איך הם נראים ונקראים בעין מזוינת, לאחר שדווקא בבית־המשפט ולא במערכת החליט שביט לכתוב את מדורו "רק עכשיו מותר לגלות".

לא ירדתי לסוף דעתו של שביט כאשר אמר בעדותו, שעמרי שרון מייצג או מזכיר את "הישראליות האבודה" או משהו כזה. אם זאת הישראליות האבודה, אז מי בכלל רוצה לשוב ולמצוא את האבידה. אנחנו כאן כבר די הרבה שנים, ולא זכור לנו משום־מה שעסקנות מפלגתית מהסוג התככני והקנונייתי היא הישראליות שהלכה לנו לאיבוד. גם לו היתה, בכל זאת איננו מתגעגעים, ועינינו לא יצטעפו בערגה למראה הישראלי המכוער, שבעיני שביט הוא כשושן בין החוחים.

אז מה היה לנו שם, בראיונות המפורסמים של שביט עם אריאל שרון ועם עמרי שרון ועם דב וייסגלס ואפילו עם דוד אפל. האם החברות באמת קלקלה את השורה, את השורות, עד שקיבלנו אז מוצר עיתונאי מקולקל? האם הוא היה מקולקל כולו או רק תוקפו נגרע? קשה להשיב בוודאות.

▪ ▪ ▪

גם אני מחויב בגילוי נאות. היו לי חברים עיתונאים, וגם ארי שביט נחשב בעיני לידיד שלי. לא זכור לי שמישהו מהם כתב עלי מבלי שהודיע ברבים על חברותנו. ההבהרה הזאת מצדם גם לא נתבקשה לעתים קרובות מדי, כי היא חיונית פחות כאשר מייסרים אותך, את "החבר הטוב", גם בשוטים וגם בעקרבים. וזה מה שקרה בדרך־כלל: כאילו כדי להוכיח את אי־תלותם, את עצמאותם ואת יושרם האינטלקטואלי, הם לא חסכו ממני את שבטם: חוסך שבטו – שונא את הפוליטיקאי החביב עליו, כך הם דרשו וכך גם קיימו.

החברים שלי בתקשורת, זאת התרשמותי, גם לא מיהרו ללמד עלי כף־זכות כאשר הייתי זקוק למלה טובה או כאשר הגיעה לי מחמאה, לעתים. איך יכולים חברים לשבח? הרי זה פסול, זה לא אתי, וכל זה גם נכון. התוצאה היתה, שחברי לא נועדו אלא לגלגל אותי בזפת ובנוצות כאשר הגיע לי יותר או פחות או בכלל לא, כי זה לא פסול וזה כן אתי. כך נותרו רק יריבי כסניגורים וכמליצי יושר. משום שאינם חברים אלא יריבים מושבעים – להם המלה הטובה מותרת גם בלי גילוי נאות. על יריבות אישית או ציבורית, כידוע, אין חובת גילוי, ולציבור גם אין זכות לדעת. מי שירצה להבחין במשהו חיובי על החתום מעלה או מטה, יצטרך אפוא לחפש בטורים הימניים של העיתון, ולחלופין – בטורים שנכתבו לעת פרישתו של החתום, כי לעת פרישה יש לא מעט עדנה.

לימים נמאס לי לשמש שק חיבוטים וחבטות, ובהדרגה השלתי מעלי את חברי העיתונאים. מטעמים ציבוריים ואנוכיים גם יחד באתי למסקנה ששומר נפשו ירחק מהם, לא מדובשם ולא מעוקצם. גם לא הייתי זקוק להם במיוחד כעדי אופי בבית־משפט.

מנסיונו של ארי שביט ומנסיוני שלי ניתן ללמוד לקח טוב, וזה הסוד הכמוס לחמור ולסוס, כלומר לעיתונאי ולפוליטיקאי: יחסים בריאים ביניהם הם יחסים של ריחוק. לא טוב היות העיתונאי בחצר הפוליטיקאי, ולא טוב היות הפוליטיקאי מחזר על פתחי העיתונאי. ייטיבו שניהם לעשות אם יפרידו בין הדבקים למען בריאותם שלהם ולמען ההיגיינה הציבורית.

גיליון 61, מרץ 2006