הניסיון לפתור "בתוך שלושים יום" את בעיותיה של רשות-השידור הוא מהלך נוסף בשורה ארוכה של רפורמות-לכאורה לרשות-השידור שגובשו במשך השנים, ואשר כשלו כולן. לכן, משנתבקשתי על-ידי מערכת "העין השביעית" להשיא עצה לאלוף (מיל') ורדי, שמונה על-ידי רב-אלוף (מיל') ברק להסתער על היעד המבוצר הזה, אני סבור כי המלאכה צריכה להיעשות בשלושה שלבים (כמוכל דבר אחר בצה"ל), שלבים שיאפשרו רקיחת פתרון שיש לו סיכויי התממשות. רק מהלך כולל יביא מזור אמיתי לחוליי הרשות. קיצור דרך, הדחות ועריפת ראשים, יותר טוב שלא יהיו כלל מאשר שיהיו פתרון חלקי למצוקת הרגע.

ראשית, יש להגדיר את מטרת קיומה של הרשות; שנית, יש לפתור את בעיות הטווח הקצר (בקורס חובשים נהגו לקרוא לשלב הזה "מנת חיים", המיועדת להשאיר את הפצוע נושם בזמן שפונים לפתור את בעיותיו הגדולות); שלישית, יש לערוך רפורמה מקיפה בשידור הציבורי בישראל.

רפאל ורדי: מבצע בשלושה שלבים (צילום: י.פ.פ.א.)

מי צריך רשות-שידור?

לו ערכנו סקר בקרב תושבי מדינת ישראל בדבר הצורך בקיומה של רשות-השידור, היינו מקבלים שלל תשובות. רבים (אף כי לא הרוב) היו אומרים שהיא מיותרת וכי יש לבטלה בדרך זו או אחרת, בדרך-כלל תחת הכותרת "להפריט". אחרים היו מציינים את העדר תרומתה לחיים היהודיים/לאומיים/ממלכתיים בארצנו, ודורשים לעשותה יותר כזאת. בין אלה לאלה פרושה תהום הבעיה. רשות-השידור היא המוסד האזרחי המרכזי של המרחב האלקטרוני הישראלי, הנשלט כיום על-ידי אינטרסים כלכליים ופוליטיים. מקומה בקרב אמצעי התקשורת מקביל למקומו של בית-המשפט העליון בקרב מוסדות המדינה, ואולי אף לזה של עיר הבירה בקרב ערי הממלכה. הרשות אמורה לבטא מצד אחד את סך כל גוני הקשת האזרחית על רבדיה (היצירתיים, העדתיים, הלאומיים, הפוליטיים). מצד שני, הרשות צריכה לתרום למעורבות האזרח במערכות אלה מתוך הבנת התהליכים המתרחשים בהן. אלא שרשות-השידור היא לא זה ואפילו לא קצת מזה. היא לא הרבה יותר מאשר מוסד ממלכתי, שתקציביו נשלטים על-ידי הממשלה וועדת הכספים של הכנסת, שמוסדותיו מלאו בדורשי רעתו, המנוהל בחובבנות, ללא מטרה וללא כיוון, שכוח-האדם שבו זקוק לעידוד ולרענון כאחד, ושמעיין היצירה יבש בו זה מכבר.

לטווח הקצר: הולכים הביתה

לכן, באשר ל"מנת החיים" שהרשות זקוקה לה, הרי שזו התפטרותם הקולקטיבית של כל אלה שהביאו אותה עד הלום. משנתמנו על-ידי ממשלה שחרתה על דגלה את חיסולה של רשות-השידור באמצעות הפרטתה או, לחלופין, גיוסה לשירות השלטון, ואשר עשתה נסיונות מכוערים, על גבול הפלילים (ואולי מעבר לו), להתערב בשידוריה ולהכתיב את מהלכיה – אין להם מנדט להמשיך ולהנהיגה. גם אם הם מאמינים כיום בחשיבותה (תראו מה שמיצובישי או רובר יכולים לעשות) או ביכולתם לשקמה, הרי שמקורם באידיאולוגיה ההפוכה לחלוטין לזו שאמורה להנחות אותם, והנתון הזה פוסל אותם מלכהן בתפקידיהם. לכן, גם אם יאתר האלוף (מיל') ורדי מי "אשם" במערכת היחסים העכורה שנוצרה בין המוסדות לבין ההנהלה (והדברים נכתבים לפני פרסום מסקנותיו), הדברים אינם חשובים כלל; אלה גם אלה רוצים להפריטה או לגייסה לשירות המדינה, ועל כן אין להם מקום בהנהגתה.

לטווח הארוך: עצמאות מערכתית ורפורמה מבנית

אלא שעיקר הבעיה טמון בפתרונות לטווח הארוך. גם את אלו ניתן לחלק לכמה קבוצות משנה, אך העיקרון הוא אחד: בעידן הרב-ערוצי צריך שיקום מישהו אמיץ לב, יסתכל לאזרחים בלבן שבעיניים ויאמר שהוא מוכן לוותר על השליטה הממשלתית ברשות. מרגע שנסכים על העיקרון הזה, כל יתר הרעיונות לפתרון נובעים ממנו והם שלובים אלו באלו. חלקם הוצעו בצורה כזו או אחרת לאורך השנים. לנוחיות הקוראים, אערוך מעין "רשימת מכולת" של הצעות שלעניות דעתי, שילובן במכלול הוא בסיס לקיומה של רשות-שידור המכבדת את שמה. יש להבהיר כי המהלכים האלה דורשים עבודת חקיקה, וכי זו צריכה להתחיל לאלתר. פיזור המוסדות או מינוי מנהל חדש לרשות, בלי להגיש במקביל הצעת חוק הכוללת רפורמה מקיפה בארגון, גרועים יותר מאי-התערבות כלל בנעשה בו כיום.

יש לשנות את מבנה הרשות כך שבזבוז הזמן והממון הקרוי "מליאת רשות-השידור", על כפילותו עם "הוועד המנהל", יוחלף במועצה אחת, בהיקף סביר, שתמונה על-ידי גוף מאוזן, ושלה יהיו מלוא סמכויות המינוי, הפיטורים והפיקוח על עבודת הרשות.

יש לבטל לאלתר את תהליך מינוי המוסדות והמנכ"ל בידי הממשלה. את המועצה האמורה ראוי שתמנה ועדה בראשות דמות ציבורית בעלת שיעור קומה, שחבריה, כמו חברי הוועדה למינוי שופטים, ישקפו את האיזון שבין הממשלה לכנסת, אך גם את קיומם של ארגוני העובדים, הצרכנים, היוצרים, מוסדות ההשכלה הגבוהה וגופים אחרים שימנו את נציגיהם בעצמם (ראוי להסתכל בדגם השבדי, שבו רשות-השידור היא "חברת מניות" שמניותיה מצויות בידי גופים ציבוריים). את המנכ"ל צריכה למנות המועצה.

יש להשתית את מימון הרשות על מספר מגוון יותר של מקורות: כך יש להתיר שידורי פרסומת מוגבלים בערוצי הטלוויזיה של הרשות, שלא בזמן צפיית שיא, לא בתוכניות ילדים וודאי שלא בתוכניות חדשות וענייני היום. יחד עם זאת, לא ייתכן כי מהפורום הציבורי היחיד בתקשורת האלקטרונית יימנע מלהתמודד על שותפות בחוויה הישראלית הקולקטיבית הכרוכה בשידור אירועי ספורט ואמנויות מרכזיים.

יש לאחד את פונקציות החדשות והיצירה של הרשות לשתי חטיבות מרכזיות, תוך התעלמות וביטול החלוקה הקלאסית לפי אמצעי השידור (רדיו וטלוויזיה) ויצירת חלוקה לפי אופי התוכן: חדשות מכאן, ויצירה מכאן. חטיבות התוכן הללו צריכות לשרת את כל כלי השידור שבאמצעותם תשדר הרשות. כך יש להגדיר מחדש מהם אמצעי השידור הנדרשים לרשות על מנת למלא את תפקידה. להערכתי, חובה על הרשות לקיים לכל הפחות שני ערוצי טלוויזיה, האחד שיתמקד בחדשות, ואחר ביצירה (לרבות תוכניות ילדים לא ממוסחרות ומתן תשובה אמיתית לצרכים התרבותיים המגוונים של כל יושבי הארץ על עדותיהם, דתם, השתייכותם הלאומית ושפת אמם). אשר לשידורי הרדיו, גם כאן יש למקד את המבחר המוצע בשני התחומים האמורים (חדשות ויצירה), אלא שהעלות של הרדיו מאפשרת לפזר אותן המטרות על פני מספר רב יותר של רשתות, תוך הגדרתן מחדש. נוסף לכך יש להתחיל ולהחדיר את תוכני הרשות לאמצעי תקשורת נוספים ובהם התקשוב, לרבות (אך לא רק) האינטרנט. אמצעי תקשורת חדש זה צריך להיות הבסיס לגיבושה של רשות-השידור בתפקיד חשוב המיועד לה (כפי שצוין קודם): לא רק מדווחת ומשתפת את האזרחים במתרחש במדינה, אלא גם מעודדת את השתתפותם בשיח הקובע את גורלם ובהחלטות הנובעות ממנו.

יש לערוך מיידית רביזיה מקיפה בכל הקשור לכוח-האדם ברשות. על המדינה להעמיד סכום כסף נכבד לטובת הסכמי פרישה מוקמת נדיבים לעובדי חדשות ויצירה שהגיעו לקצה יצירתיותם. לא רק קציני צבא ראויים לצאת לפנסיה באמצע שנות הארבעים שלהם. העבודה היצירתית בשירות הציבור חשובה לחברה לא פחות (בלשון המעטה) מעבודת כוחות הביטחון, ומי שמעיין יצירתו יבש, ראוי שיקבל גמול ראוי עם פרישתו. עם סיום תהליך הפרישה המואץ של ותיקי הרשות יש לבנותה מחדש, על בסיס העקרונות האמורים, הן מבנית והן מבחינת הסכמי העבודה ההוגנים הנדרשים לעובדים חדשים (והכוללים בתוכם אלמנטים של קביעות לצד אפשרות מעוגנת בהסכם לפרישה מוקדמת).

כאמור, אין לפתור את "בעיית רשות-השידור" בפיטורי איש כזה או אחר או בפיזור המוסדות בלבד. יש להציע מהלך רב-שלבי, מגובה בהסכמה ציבורית ופוליטית רחבה. רשות-השידור היא באמת הרשות של כולם.

עו"ד ד"ר שכטר הוא מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב. בשנים 1997–1993 כיהן כיועץ משפטי לרשות-השידור

גיליון 24, ינואר 2000

מכשירים את הטרף / כתב "העין השביעית"

דיון חסר בושות בוועדת השרים לרדיו הפיראטי

בימים הרחוקים של ממשלת נתניהו רעשה הארץ סביב ערוצי הרדיו הפיראטיים של ש"ס והמתנחלים. טייסים דיווחו על אסונות תעופה שנמנעו בנס בשמי נתב"ג. המשטרה נקראה לדגל, ובמקרה אחד צדה את האולפן הפיראטי בתוככי משרדו של אריה דרעי.

בממשלה שהקים אהוד ברק יושבים זה לצד זה אלופי שלטון החוק ונציגי הפיראטים. יחד הם חתמו על הסכם קואליציוני, שמטרתו להלבין את התחנות הפיראטיות. התוכנית הבסיסית היתה לאשר למתנחלים תחנה אחת – ערוץ 7 – לאשר לחרדים תחנה אחת ולערבים תחנה אחת, ואולי גם לאשר לעולים תחנה ברוסית.

מסתבר שזה לא כל-כך פשוט: הבעיה העיקרית היא במגזר החרדי, שבו פועלות כיום לא פחות מ-130 תחנות פיראטיות, 50 מהן בזיקה לש"ס. אם ילבינו לש"ס תחנה אחת, מה יעשו 49 התחנות האחרות? לכן הטוב ביותר מבחינת ש"ס, פי חמישים יותר טוב, הוא שלא יקרה דבר.

ב-7 בדצמבר התכנסה בירושלים ועדת השרים המיוחדת להכשרת הערוצים הפיראטיים. השתתפו השרים ביילין, בן-אליעזר, אורון (ג'ומס), ישי, בניזרי, יצחק לוי ושרנסקי. היו שם נציגי הרשות השנייה, שתחנות הרדיו האזוריות הן בתחום אחריותה, והרב יוסף פורת, מנהל ערוץ-10, אחת התחנות הפיראטיות הקשורות לש"ס.

פרוטוקול הישיבה מגלה עד כמה שרי ממשלת ברק גלויי לב, או, במלים אחרות, עד כמה הם חסרי בושה.

"צריך לשים לעניין סוף פסוק", אמר שר התקשורת בנימין (פואד) בן-אליעזר. "מתחילת השנה היו 103 הפרעות בנתב"ג, לאו דווקא מצד תחנות חרדיות... התדרים מוגבלים, ולכן אני ממליץ לתת שתיים לאוכלוסייה החרדית ואחת למתנחלים, ולא לתת לשאר האוכלוסיות".
ביילין הציע לצרף שלושה נציגים של הדתיים לוועדת המכרזים.
בניזרי: "השרים צריכים להבין שיש רגישויות פוליטיות. צריך למצוא פתרונות יצירתיים ברמת השרים, ולא להפקיד את הנושא בידי משפטנים. מבחינתנו ההצעה אינה פתרון".
ביילין: "הוועדה הזאת היא ועדה לריבוע העיגול".
אלי ישי: "שהממשלה תקבע ועדת מכרזים. נצרף אל החברים כמה מחברי מועצת הרשות השנייה, וזהו".
בן-אליעזר: "אם הממשלה תקבע, יישבו בוועדת המכרזים חברים מטעם מפלגות".
אורון: "אתם נאבקים עכשיו לא על ערוץ ייעודי, אלא על ערוץ ייחודי. אנחנו מסכימים שיהיה ערוץ חרדי. זה ההסכם הקואליציוני. אבל אנחנו מבקשים שהמכרז לא יהיה תפור. הסכמנו לקבוע מראש את מידת הבגד, אבל אתם רוצים לקבוע גם מי בדיוק ייכנס לתוך השרוול".
הרב פורת: "צריך לתקן את העוול שנעשה לציבור החרדי. אנחנו לא מדברים על רדיו ייעודי, אלא על רדיו תורני".
יצחק לוי: "אני מיניתי את חברי מועצת הרשות השנייה כשהייתי שר חינוך. אף על פי כן אני אומר, חברי המועצה לא מייצגים את דעות הציבור. גם במגזר החרדי וגם בין המתנחלים יש חשש שחברי המועצה לא ערים די לצורכיהם. אני לא מבין את העיקרון, שמועצת הרשות צריכה להיות ועדת מכרזים".
אלי ישי: "צריך ללכת בהעדפה מתקנת".
בן-אליעזר: "אני לא רוצה לרמות אתכם. כל הרעיון הוא לאפשר לש"ס ולמתנחלים, כל אחד מהם, להביא שלושה אנשים לממשלה, שתאשר אותם כחברי ועדת המכרזים".

גליון 24, ינואר 2000

סתימת פיות

קשה למצוא את ההגדרה המדויקת להופעתו של מאמר ("מכשירים את הטרף", "העין השביעית", גיליון מס' 24), הקורא למעשה לא לאפשר את שידורי תחנות הרדיו ה"פיראטיות", בעיתון המתהדר בהגדרה "ביקורת עיתונות ותקשורת". אולי אבסורד או עובדה המעלה חיוך עצוב יתאימו. יש, בלשון המעטה, מימד מסוים של סתירה פנימית בכך שעיתון, המתיימר לבדוק בדרך משוחררת את התקשורת, ואשר ניתן היה לצפות כי יהיה קשוב לכל דעה באשר היא, דוגל בסתימת פיות של תחנות רדיו המבטאות דעות והשקפות שונות מאלו המקובלות עליו. בפעם המי יודע כמה נשאלת השאלה, האם גם נגד קול-השלום, מנוחתו במצולות, היה מתפרסם מאמר שכזה, לו באה יוזמה ממשלתית להסדירו?

המבוכה גדלה שבעתיים לנוכח הסתתרותו של כותב המאמר מאחורי ההגדרה העלומה "כתב 'העין השביעית'". ממה הוא או המערכת מפחדים? מן השרים? מאותן תחנות רדיו? התחבאות כזו מעידה תמיד על משהו פגום. על אחת כמה וכמה כשמדובר בעיתון ביקורת "פתוח" ו"חופשי" שבו אפשר, כביכול, להתבטא בחופשיות ובלי חשש על הקולגות. השילוב בין חסרונו של שם הכותב לבין תוכן ה"דיווח" על ישיבת השרים יוצר רושם רע שמדובר בעוד מנשר-מטעם נגד מי שאינם רוקדים לפי החלילים המקובלים.

ההיגיון, איכשהו, אומר שדווקא עיתון כמו "העין השביעית" היה צריך לתת לגיטימציה, ואפילו לעודד, קיומו של קו השונה בעליל מן היבול המוכר של העיתונות הישראלית לגווניה (עד כמה שיש כאלה). במקום זאת, בכתבה הועבר המסר כי בעצם הדיון באפשרות הסדרת השידורים של אותן תחנות יש, לא עלינו, פסול מהותי. אין מה לדבר על כך שלא הובאה אפשרות תגובה מטעם איזושהי תחנת רדיו לא-מוסדרת.

אולי ייטיבו לעשות מערכת "העין השביעית" וכתבה המתחבא, אם יקשיבו בעצמם, פה ושם, לפחות לכמה מתחנות הרדיו שהם מבקשים להעלים. הם יתפלאו לגלות עד כמה הציבור המאזין להן ומתקשר אליהן מסוגל בכוחותיו הוא להשמיע בדיוק אותן ביקורות היאות, כביכול, רק לבמה הסגורה של "העין השביעית". מעבר לכך, יתברר להם שדווקא באותם ערוצי רדיו איומים שוטח עמך ישראל קובלנות רציניות על התקשורת, קובלנות אשר יכולות בהחלט למלא מאמר או שניים במגזין הנכבד. הדעת נותנת, שאם מלכתחילה היתה ניתנת הזדמנות ביטוי מלאה לאותם מגזרים הנמלטים אל התחנות הלא-מוסדרות, לא היה צורך בבואן לעולם.

קובי סלע, אריאל כהנא, יהודה פרימן

הכותבים הם עובדי מחלקת החדשות של ערוץ-7

גליון 25, מרץ 2000