"...אני מחכה שכל העולם יתייצב אצלי בדלת, או באי־מייל, או אפילו בסלולרי, ויזעיק אותי דחוף לחדר התקשורת של הקוסמוס. ברור לי לגמרי שאני צריכה לעשות שם סדר. נטשה מוזגוביה מגישה עם דני קושמרו? טעות! עינב גלילי ואברי גלעד? עוד טעות! אני הייתי צריכה להיות שם. מובן מאליו. ובינתיים? אחרוש את העיתונים, האתרים והערוצים, ואנסה למצוא בהם מטעמים. בלי ניתוחים מעמיקים, לפעמים עם הגיגים, לא תמיד מתקתקים".
כך נראית הצהרת הפתיחה לבלוג שהחל לפעול בסוף 2005 ונכנס מיד לסבב האתרים היומי שלי ברשת. האתר: ישראבלוג, נענע. הכינוי: ולווט אנדרגראונד. המין: נקבה. הכותרת: "כל מה שאתם צריכים לדעת על המנגנונים שמפעילים את הטלוויזיה, העיתונות ומה שביניהם, ורק נדמה לכם שאתם יודעים...".
זהו כל המידע שמספקת הכותבת (או הכותב, או הכותבים) על עצמה, וזהו גם אחד מפלאי הרשת. בניגוד לכל העקרונות העיתונאיים שעליהם חונכנו והעברנו לדורות הבאים, אנו מתרגלים לצרוך מידע שאין לנו מושג מה מקורו. גרוע מזה, כמעט לא אכפת לנו מי הכותב. היחסים שלי עם ולווט הם של אמון מוגבל, של נאמנות זמנית ושל הכרת טובה על עבודתה השקדנית. והעיקר, קורא שכמותי לעולם לא לוקח כסף, גם אם כוס תה ישתה תמיד ברצון.
ולווט, אחותה המלומדת של ציפורה, היא וירטואלית כמו לארה קרופט, אניגמטית, ברנז'אית, טרחנית, דעתנית, ביקורתית, קנאית לקרדיטים, צמאה להתייחסות. שלא כמו ציפורה, ולווט איננה מוצר של מערכת עיתונאית, אלא חיית רשת עצמאית, ובעצם לידתה היא מביסה את אתרי התקשורת ומדורי הברנז'ה הקונבנציונליים לדורותיהם.
למרבה האבסורד, התרגלנו לכך שהעיתונים נטלו על עצמם את ביקורת העיתונות. העיוות הזה, שדומה רק לתופעה החשודה שבה חיל האוויר הוא זה שחוקר את התאונות של עצמו, נראה לעורכי העיתונים והמקומונים כרע במיעוטו. למי יש כלי איסוף מידע, גישה למקורות, יכולת ביטוי נסבלת והבנת המקצוע אם לא לעיתונאים עצמם? ואם כך, למה שכל עיתון לא יפרסם מדור ביקורת עיתונות משלו? זו היתה הקונספציה, גם אם ברור היה מראש שעיתון לא יאבד עצמו לדעת בביקורת עצמית משולחת רסן ויש להניח שהיא תופנה כלפי המתחרים, לפי מידת העוינות או המשפחתיות המאפיינות את היחסים בין העיתונים. ההנחה היתה שמדור ביקורת עיתונות יהיה ערוך בחומרה יתרה וכולו גילוי נאות. ההנחה היתה שהקורא יידע לקזז את זהותו הארגונית של מפרסם המדור ולהתייחס לגופם של דברים.
תופעת מדורי ביקורת העיתונות בעיתונים מזכירה את סיפור הידוע על חופש העיתונות בעולם הערבי. "בוודאי שיש חופש כזה", הסביר בשעתו עורך עיתון ערבי מוערך: "העיתונות הירדנית מבקרת בחופשיות את הנעשה בסוריה, העיתונות הסורית מבקרת את המשטר במצרים והעיתונות המצרית מבקרת את כל המדינות השכנות". באותו אופן יש להניח כי מי שקורא את ברנז'ה של nrg ילמד משהו על המתרחש בתוככי "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", ומי שקרא את "העיר" או "הארץ" בשעתם למד משהו על המתחולל ב"ידיעות אחרונות" ו"במעריב".
במובן הזה, תופעת ולווט היא חידוש מסעיר: יצירה ביקורתית ספונטנית, עצמאית, לעתים רדודה, קטנונית, שאינה מציגה משנה סדורה ולא מנסחת אמירה חדשה. אבל בתוך השטף המילולי הזורם, האסוציאטיבי, ניתן לזהות, מלבד קנאות לתעתוק שמות ולקבלת קרדיט על הישגים, גם כוונות תיקון־עולם: ניסיון לתאר את קשי יומם של העיתונאים השכירים, ניסיון להשפיע על תרבות הכתיבה, לבער את הקלישאות הסגנוניות ואפילו להיות שומר הסף של האתיקה התקשורתית. וכל זה על־ידי דמות מסוגננת, בדויה, של שליחת ציבור, מתנדבת, אלמונית, ערנית, ששום התרחשות לא תחמוק מעיניה.
חלק מן החן הראשוני של הבלוג הלוהט הזה היה בניהול סבבי ניחושים בשאלת זהות הדמות הכותבת. האם זו דנה ספקטור? אחת היצירות הראשונות המשעשעות בוולווט הוא קטע המתאר את ביקורה של ספקטור במסדרונות "ידיעות אחרונות" כשהיא חשודה עיקרית בלהיות ולווט. ספקטור הפריכה את המחמאה בטקסט חינני משלה, והפכה לנכס צאן ברזל בשיח הוולווטי. ואם זאת לא היא, אז מי זאת?
"זו לא גפי אמיר; יש לה יותר מדי ילדים על הראש מכדי להתעסק בדביקי הזה. זו לא קארין ארד; הבחורה פחות מדי מאוזנת נפשית בשביל להתיישב ולהביא אותה בהשגות שכאלו, ומלבד זאת סגנון הכתיבה שלה אחר. הרבה יותר טכני. זה לא יאיר לפיד; זה פשוט לא הוא. סמדר שיר? פחחח. יאללה יאללה. מי עוד כותב טור ב'ידיעות'? או שמא אין מדובר כלל בכותבי הטורים? אין מצב, אה? אה, דנה? מה את אומרת?".
האנונימיות מאפשרת לוולווט להיות פטורה מלחצים, שאותם מיטיב לתאר אהוד אשרי, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", כתמונת עולמו: "טאלנטים שמתעלמים ממך בקפה, טאלנטים שמחבקים אותך בקפה. מכתבי נאצה. מכתבי תמיכה. מכתבי איום. טלפונים מאנשים שאתה לא מכיר. טלפונים מאנשים שאתה מצטער שהכרת. טוקבקים מאנשים שיודעים עליך יותר משאתה יודע על עצמך" ("הארץ", 12.4).
העיתונים נכנסו לרשת כמו רפתן שהולך לישון בפיג'מה וליתר ביטחון גם במגפיים. הם לובשים ברשת את המבנה הארגוני הפנימי, ההייררכי, הקפוץ. אתרי העיתונות הם גלגול ישיר של העיתונים עצמם, ארגוני רשת לכל דבר. הנה "הארץ", בנסיונו להדביק את תהפוכות הזמן, מאפשר לכמה מכותביו לפרסם בו בלוגים אישיים, שבהם הם נהנים לכאורה מחירות של בלוגרים בעולם הפתוח. אבל אחת מכותבי הבלוגים, אורנה קזין, הרחיקה לכת וחלקה על סמכותו של עמיתה למערכת, נחמיה שטרסלר, בנושאי חברה וכלכלה. זו היתה, כמובן, חציית גבול, והקטע הועף מיד החוצה (סקופ של ולווט).
קזין, בלוגרית שמקבלת משכורת ממערכת העיתון, חייבת לקבל את כללי הבית, והיא אכן קיבלה. "טעיתי", אמרה לכתב nrg (שלא פרסם את הראיון – ל"מעריב" יש מדיניות משלו בעניין – והעבירו לבלוגר עידו קינן), "יש כלל בעיתון שלא כותבים על אנשים בעיתון, ואני מכבדת את הכלל הזה... הסרת הפוסט מהבלוג נעשתה בשיחה איתי. זה לא בלוג לגמרי פרטי, זה בכל זאת אכסניה של 'הארץ', ויש כללים".
יש לא מעט אתרים אישיים ובלוגים שנוגעים בעיתונות, כמו אלה של בועז כהן, גדי שמשון, ריקי כהן, עידו קינן, דבורית שרגל – וכולם אינם אלא מחברות אלקטרוניות; הזדמנות של בעל האתר לחלוק את מגירותיו עם הקהילה בעלויות נמוכות, בלי מכשלות הפקה וללא תמורה.
ולווט היא צורה חדשה, יצור רשת טהור. גדולתה של הרשת היא שאפשר להציג זהות וירטואלית מושלמת ויחד עם זה ליהנות ממגע ממשי, משמעותי, עם החיים עצמם – בין אם מדובר באתרי שידוכים, בפורומים, ובין אם בבלוגים של עיתונות, שתמיד שמחים לקבל מידע אנונימי ולחלקו עם הקוראים.
"האם פישר, פעם עיתונאי לוחם שמצא סיליקון בחלב, ההוא מ'עשרת הדיברות' מועכת הלב, שסדרי עולם, חוק ומוסר וצדק ואתיקה טורפים את שנתו, לא חש שום טעם לפגם בכך שהמרואיין שלו הפך תוך פחות מהרף עין ללקוח? ורוזנטל, בולדוזר זועף שכמותו, שרק רוצה למחוץ למוות את הממסד המושחת, לא הרגיש אי־נוחות קלה, גירוד טורדני שכזה בתנוך, משנודע לו על הקשר החדש שנוצר בין החצי השני שלו ובין גאידמק?".
הנה, הדיון בפרשת רונאל פישר וגאידמק (סקופ של ולווט) לא נערך בעיתונות, ואפילו לא באתרים – כי אם בדף התגובות לבלוג של ולווט. אז חוץ מהצורך להתעדכן בנעשה בברנז'ה ולדעת מה כתבו בעיתונים שלא הספקתם לקרוא, מתנהל כאן – כפרדוקס גמור – דיון אתי משמעותי. איפה ניצה שפירא־ליבאי כשצריך אותה?
המתדיינים הם אנונימיים, אבל אין אלה גלילות הטוקבק־זבל שמשתרשרות מתחת לדיווחים באתרי העיתונים. זהו מועדון הוויכוחים הרענן ביותר שקיים כרגע בנושאי עיתונות ותקשורת, ומי שמצליח לפענח את הקודים ואת השיח האסוציאטיבי, יכול לחלוק תובנות ובהזדמנות זו גם לשתף בדעתו בעניין.
מה יקרה ביום שזהותה של ולווט תתברר? בינתיים קוראיה יכולים לדמיין לעצמם את הכותבת שמאחורי השם: מישהו/מישהי שצבר/ה זמן ומיומנות בחדרי העריכה של העיתונים הגדולים, בעל/ת טור, היום או לשעבר. אולי ולווט היא עופר נמרודי בעצמו, את זה נדע ביום שהיא תיחשף – והיום הזה סופו שיגיע, וזה כנראה יהיה גם סופה.
הכל תלוי במקורות האנרגיה של הבלוג. האתגר שנטלה ולווט על עצמה, לצלוח מדי יום באלפי מלים את נהר התפוקה התקשורתית, גדול ממוטת כתפיו של כותב סביר, וההתנשפות ניכרת כבר בחלוף רבעון: יותר דיווחים ופחות יצירות עצמאיות, כבימים הראשונים. ומעל הכל תלויה השאלה כמה זמן אפשר להשקיע כך בלי לצפות לתמורה כספית. זאת בהנחה שוולווט איננה גליה מאור או גליה אלבין.
ארגונים, כמו יצורים חיים, רוצים לגדול – ובמיוחד אם הם בלוג מצליח. השלבים הבאים שמחכים לוולווט הם הרחבת המעגל, לא רק בעוזרים וכותבים אלא גם במשווקים, בניסיון להפוך את היומן הספונטני לעסק, וכשזה יקרה, זו כמובן לא תהיה אותה ולווט שלא הכרנו. הרי כשנכיר, יפוג הקסם.
עד שזה יקרה, נחזק את ידיה: ערימות של גליונות ומהדורות חג כבר נערמות על שולחנה, וממש נודה לה אם תפטור אותנו מקריאתם.
גיליון 62, מאי 2006