זו אמירה ריאקציונרית, זה ברור, ועם זאת קשה להימנע ממנה: אנשים נוהגים גרוע יותר משנה לשנה. מבחינה אתית, ודאי, אך בראש ובראשונה מבחינה תעבורתית. הנהיגה שלהם הולכת ומידרדרת. יותר עוברים באור אדום, יותר עוקפים עקיפות מסוכנות, יותר נצמדים לרכב שלפניהם, לצפור ולהבהב לו שיזוז, אחרת אוי ואבוי.

קל לקשור זאת לכיבוש, לאלימות, להפרטה, לאמריקניזציה, לשחיתות של נבחרי הציבור ולניכור הפוסט־מודרני, אבל יש עוד משהו: כולם נהיו ילדותיים מאוד. לא במובן החיובי, המשתובב; להפך, פחות ופחות משתובבים פה, אלא במובן עגום יותר. כבר אינם שואלים, "האם המעשה הזה הוא טוב או רע? טיפשי או מוצלח?", אלא רק, "האם יתפוס אותי דוד שוטר?". יכולת השליטה הפשוטה בדחפים ידעה הידרדרות מצערת, ולצד זאת, ועם הפיכת כל הזכויות לזכויות צרכניות גרידא, גם הבכיינות הילדותית, העצלה, המתפנקת, נעשית מנהג רווח - ולא רק בקרב אזרחים מן השורה, אלא גם בדיווחים העיתונאיים. באופן הסיקור והדיווח לא פחות מאשר במושאיהם. הבכיין מוליך את הבכיין (תראה! שם דופקים אותך! ושם דופקים, וגם שם!) - וההזדמנויות לכך, ברוך השם, רבות.

וכך כשמעבירה הממשלה כסף לסיעות האופוזיציה במסגרת משאים־מתנים פרלמנטריים על הצבעות שגרתיות (כלומר, אם מקיימים את הפעולות המתבקשות של המשטר הדמוקרטי הייצוגי), מזדעזעים כולם מכך ש"נכנעה" הממשלה. וכשאין היא מעבירה את הכסף, אין זאת אלא התעללות בנדכאים שונים, ולכל היותר "דאגה לקרובים לצלחת". וכשמפריטים חברות ממשלתיות, הרי זו הזדמנות להלין (ובצדק) על הפיטורים וכן הלאה (אך כמעט לעולם לא, איזה פלא, על מהותו של מעשה ההפרטה, על מסירת נכסי ציבור לידיים פרטיות). ואם אין מפריטים אותן, הרי זו הזדמנות להלין על סיאוב, ואם לא, על אי־יעילות, ואם לא, על תעריפים, ואם לא, על כך שאין מפריטים וזהו.

שידפקו נבחרינו את הפלסטינים ואותנו גם יחד, אם כן. שישקרו על תכליתה של חומת ההפרדה, שיסכלו רגיעות, שיפריטו, שיעבירו לידי מקורבים. מהותם של המעשים האלה, מניעיהם, אינם מענייננו. איננו כאן כדי לקחת אחריות, לא כדי להבין או לזכור, אפילו לא כדי לדרוש, בטח לא כדי לנקוט עמדה. אין תואנה קלושה מדי, אין הזדמנות תלושה מדי. אנחנו כאן כדי לשאת עיני ילד תמות אל המבוגרים בכנסת ובממשלה, ולומר בקול גדול: אתם הורים פויה!

אסף שור הוא מבקר ספרים

גיליון 63, יולי 2006