עופר גלזר (איש עסקים בסדר־גודל בינוני, בעלה של הטייקונית שרי אריסון) שלח קומוניקט למערכות העיתונים הכלכליים. היח"צן רני רהב ניסח אותו למענו, תיאר את פועלו במונחים מגלומאניים ("רכישת חברת 'חום טוב' תייצר מקומות עבודה בהיקפים משמעותיים בנגב") ושם בפיו אמירות יומרניות ("עופר גלזר מביע אמון בכלכלת ישראל"). כשאיתן אבריאל, עורך אתר "דה מרקר", קיבל את הקומוניקט, הוא גיחך. בצדק גיחך. והגיחוך הוליד טור שנון ("כשעופר גלזר מביע אמון במדינה", 9.5), שבו מספר אבריאל שהוא רגיל לקבל "'הודעות לעיתונות' בעלות גוון חד־צדדי, כמו גם ספינים וחצאי אמיתות", אבל מכיוון ש"זו היתה הודעה סהרורית במיוחד", החליט להפוך אותה לדוגמה מהדהדת. הפעם יחשוף את קלונם של המיחצנים והמיוחצנים, אלה שחושבים לעצמם "שנפרסם או נדפיס את החומר כמו שהוא". כי אבריאל לא משחק לפי הכללים של גלזר ורהב ושאר חבריהם. הוא לא יפרסם את הקומוניקט כמות שהוא.

לא, הוא יעשה דבר גרוע בהרבה (טוב בהרבה, אם אתה רני רהב או עופר גלזר): כתב "דה מרקר" נשלח לערוך את ההודעה - אותה הודעה! - ולפרסם את עיקרי הדברים כידיעה חדשותית ("עופר גלזר רכש 70% מחברת 'חום טוב' שפיתחה פטנט להפקת נפט ודלק נוזלי מפצלי שמן", 8.5). אפילו הניסוח המקורי, זה שאבריאל לועג לו בהנאה גלויה, לא השתנה. אלא שעכשיו, במקום ש"רן רהב, דובר עופר גלזר אחזקות" יהיה חתום על המידע, חתום עליו כתב העיתון. השרץ הוכשר. רהב עשה את שלו.

הצביעות הבוטה הזאת היא לא מעידה חד־פעמית. מידע יח"צני מולבן בצורה כזו כל הזמן. כלי התקשורת מרוויח חדשות בלי מאמץ וגם שומר על מראית עין של יושרה - בייחוד אם העורך שלו משחרר קריצה לקוראים, שאצלו יודעים יפה־יפה איך העסק מתנהל; עליהם לא יעבדו.

בטור שהתפרסם מוקדם יותר השנה קורא אבריאל להמלצות ההשקעה של הבנקים "בדיחה". טור מנומק, מחכים, שמזהיר משקיעים חסרי ניסיון מפני מי שמתיימר לעזור להם. כדאי להצמיד אותו כקריאת חובה לכל אחת מהמלצות הבנקים שמתפרסמות, מדי סוף־שבוע, באתר שאבריאל עורך.

פשוט יותר, כמובן, להימנע מלפרסם את החומרים המסחריים האלה ולחסוך לעצמך את המוסר הכפול. אם המלצות הבנקים הן בדיחה, שלח אותן למגרסה. אם קיבלת קומוניקט יומרני ומופרך, תעטוף איתו דגים. אבל את זה אבריאל לא יכול להרשות לעצמו. כי אז תופיע אצל המתחרים "ידיעה" שאצלו אין. את החשבון הוא מאזן בחצי לעג מתחסדים שהוא משגר מטור העורך.

גיליון 63, יולי 2006