ענף התקשורת הישראלי תקוע בסבך. כדי שכל תושבי ישראל יזכו לשירות טלוויזיה רב-ערוצי ראוי לשמו, במגוון רב, באיכות טובה ובמחיר הוגן, צריך שתתקיים תחרות. זה כשנתיים מבטיחים לנו שאו-טו-טו יעלו שידורים ישירים מן הלוויין לאוויר ותהיה תחרות במחירים, בתכנים, ותהיה טלוויזיה רב-ערוצית לכ-ו-ו-ו-לם. גם לפריפריה. אבל זה לא קורה. כי YES רוצה לוודא שתנאי השוק שבפניהם תעמוד יקלו עליה את ההתמודדות עם חברות הכבלים. ואילו לחברות הכבלים דרישות משלהן. הן רוצות לשמור על מעמדן בשוק הטלוויזיה בכבלים (הטל"כ) לאורך זמן, ובעיקר הן רוצות להשתמש בתשתית שהקימו לצורך העברת אינטרנט וגם טלפונייה.

באחרונה קבעה המועצה לכבלים ל-YES תאריך יעד אחרון, סופי ומוחלט: 7 ביולי 2000. היא גיבשה הסדר שהוא מעין פשרה בין שאיפות YES ובין אלו של חברות הטל"כ. אבל לא כל הקלפים בידיה. לשר התקשורת התברר שגם לא בידיו. הוא רצה לפעול מהר ולהעניק לחברות הטל"כ רשיונות למתן שירותי תקשורת פנים-ארצית נייחת. האוצר סבר שהענקת זכות כזו טעונה הליך של מכרז ותשלום גבוה למדינה. הסוגיה הובאה להכרעתו של ראש הממשלה, והוא העבירה, ברוח הימים האלה, לשולחנו של היועץ המשפטי לממשלה. משחלפו הימים הגיע אליקים רובינשטיין למסקנה שזו סוגיית מדיניות תקשורת מהותית, וככזו היא צריכה לבוא להחלטת הכנסת, בתהליך קבלת החלטות מסודר ופתוח לדיון ציבורי. בנושאים כה חשובים ומורכבים יש להקדים מחשבה יסודית למעשה, אמר היועץ. איך לא חשבו על כך קודם?

וכעת מחכים הכנסת והציבור להצעת החוק שיכין משרד התקשורת. אבל בו בזמן מתקיים זה חודשים בבית-הדין להגבלים עסקיים דיון בסוגיית זכאותן של חברות הכבלים להפעיל במשותף את הערוצים 3, 4, 5, 6, ו-8, וכן באפשרות איחודן לחברה אחת. ההסדר שגיבשה המועצה לכבלים יכול להיות מוצא מהסבך, והשופט עדיאל קבע כי חברות הכבלים ו-YES יגבשו עמדתן ויודיעו אם ההסדר המוצע מקובל עליהן. אבל חברות הכבלים קושרות את הסדר התוכן עם דרישתן לקבל רשיונות לתקשורת פנים-ארצית, והן מחכות ששר התקשורת יבהיר להן את התמונה. ואילו השר אינו יכול להיות בטוח שהצעת החוק שיגיש תאושר.

מבולבלים? חכו, זה לא הכל. הערפל גורם גם לבעליהן של חברות הכבלים להתבלבל, וכלל לא ברור להם עתה אם כדאי להם להתאחד או לפעול במפוצל, אם להפעיל במשותף את ICP או לפרקה. ועוד לא הזכרנו את חברת בזק (מבעליה של YES, אגב), שתשמח לכל עיכוב בפתיחת התחרות בתקשורת הפנים-ארצית, אך בינתיים כבר מציעה את שירותיה בהנהגת שירות אינטרנט מהיר בטכנולוגיית ADSL.

ועדיין לא הזכרנו את תחומיה האחרים של התקשורת, הממתינים בעצם הימים האלה להחלטות של קובעי המדיניות: רשות השידור מחכה לרפורמה, ובינתיים לפחות למינוי ממלא-מקום למנהל הערוץ הראשון שפרש. גם הטלוויזיה החינוכית וגלי-צה"ל מחכים למינוי ראשים קבועים חדשים.

לא רק שקשה שלא להתבלבל כתוצאה ממורכבות התיאור שלעיל, אלא שעוד יותר קשה להבין כיצד ענף כה מרכזי וחשוב יכול להתקדם ולהתפתח בתנאים כאלה.

מדוע זה קורה? הרי מדובר באנשים טובים עם כוונות טובות: שר התקשורת רוצה לפתח את הענף במהירות ולהרבות את התחרות בו – והוא צודק. האוצר, לעומת זאת, רוצה להגדיל הכנסות ולחסוך בהוצאות – וגם הוא כמובן צודק. אליקים רובינשטיין רוצה סדר ושמירת חוק – והוא בוודאי צודק. ובכן, מה קורה כאן?

מה שקורה הוא שהממשל הישראלי אינו ערוך דיו לייצר ולספק מדיניות תקשורת, במלוא מובנו של המושג. לא צעדי מדיניות, לא מהלכי מדיניות יחידים – אלא מערכת מדיניות תקשורת כוללת ומגובשת אשר מבטה ארוך טווח והיא שוזרת נכון אפשרויות טכנולוגיות, אינטרסים עסקיים, צורכי תרבות וערכים חברתיים. בהעדר יכולת זו, הטקטיקה משתלטת על האסטרטגיה ועל המדיניות, וההחלטות נועדות בעיקר לפתור סכסוכים ובעיות. במצב זה לא שואלים לאן הולכים ומדוע, אלא איך כובשים את הגבעה שנקרתה בדרך – ורצוי מהר. עצם העובדה שהסוגיה של עיצוב מדיניות התקשורת הגיעה לשולחנו של היועץ המשפטי לממשלה מעידה עד כמה ישראל אינה ערוכה כראוי בתחום זה.

רק לפני זמן קצר הסתיים הליך לא ראוי אחר בענף התקשורת – תהליך חקיקתו של חוק הערוץ השלישי. עניין כה מרכזי אסור היה שיעלה לסדר היום הציבורי דווקא באמצעות חוק הסדרים במשק, ולא ועדת הכספים של הכנסת היא המסגרת הראויה לטפל בו. בדיעבד הודה יו"ר הוועדה, ח"כ אלי גולדשמידט, בגילוי לב: "פתאום הפכנו ל'תרבותניקים' ונאלצנו להתפנות מדיונים בנושא תעסוקה וריבית ולהקדיש זמן רב כדי ללמוד נושא שאינו בתחום עיסוקנו הרגיל. מאוד השתדלנו, אבל כלל איני בטוח שהגענו לפתרון הנכון ביותר".

החלטות מרכזיות בתחום התקשורת בישראל מתקבלות פעמים רבות לא רק על-ידי משרדי התקשורת, האוצר והמשפטים, אלא בין היתר גם על-ידי בתי-המשפט, המנסים ליישב מחלוקות בין צדדים ניצים: הממונה על ההגבלים העסקיים, השר הממונה על רשות השידור (כיום זהו ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, שעל שולחנו מונחת סוגיית הבראתה של רשות השידור), וכן לא פחות משלוש ועדות כנסת: ועדת הכספים, ועדת הכלכלה וועדת החינוך.

המשימה לעצב מדיניות תקשורת מושכלת ומורכבת, מעורבים בה שיקולים כלכליים, טכנולוגיים, חברתיים ותרבותיים, ונתוניה משתנים במהירות. לפיכך התחום הזה אינו יכול לסבול את החולשה המבנית של הממשל בבואו לטפל בו. מפעילויות רבות במשק על הממשלה להימנע או להסתלק. לעומת זאת, עליה להצטיין בגיבוש מדיניות ובדבקות ביישום עקרונותיה. במדינות אחרות הממשלה קובעת כיוונים ויעדי התפתחות ארוכי טווח, כך שגם הסקטור הפרטי יכול להיערך מבעוד זמן לתנאים המשתנים. ואילו אנחנו התרגלנו למציאות שבה הטכנולוגיה והכלכלה רצות מהר ומאפשרות התפתחויות שנבלמות בגלל היערכות בלתי מספקת של הממשלה.

הרעיון להקים רשות תקשורת לאומית, מקצועית ועצמאית הוצע כבר לא אחת. ניתוח של התפתחות הענף במהלך השנים מראה כי זהו צורך דחוף שראוי כי שר התקשורת יאמץ ויקדם, במרץ וביעילות האופייניים לו.

אורן טוקטלי הוא מנכ"ל הוועדה הישראלית למדרוג. לאחרונה יצא לאור ספרו "מדיניות תקשורת בישראל", בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה

גיליון 26, מרץ 2000