לאחרונה נתרבו עניינים המכונים "פרשות", שבהם מעורבות דמויות ציבוריות ידועות יותר ופחות, ודומה כי די במלה סוגסטיבית זו, המרמזת לכיוון של סקנדל עסיסי, כדי לגרות את הסקרנות. יש פרשות המהוות תקדימים מבחינת השיח הציבורי, ונראה כי לא רק הציבור הרחב שרוי במבוכה מן הסיפורים המתחדשים חדשות לבקרים, אלא גם התקשורת מצויה בדילמה בנוגע לדרכי הסיקור של נושאים חדשים אלו, ובד בבד, עם שכתוב הנורמות הציבוריות, מתעצב דפוס חדש של כיסוי תקשורתי. אין מדובר רק באופי הנושאים העולים לראש סדר-היום הציבורי, כגון איידס, הטרדה מינית ואונס – תופעות לא חדשות בעולם, אך חדשות יחסית אצלנו. השוני נעוץ בהופעתו של שחקן חדש בזירה – האינטרנט.

בעבר נהנתה התקשורת הממוסדת משליטה בלעדית על המידע, והציבור נדרש להתאזר בסבלנות עד שקובעי הטון ישחררו מידע שנוי במחלוקת, בין אם זה היה אסור על-פי חוק – צווי איסור פרסום – ובין אם מישהו חשב אותו לרגיש במיוחד. שליטה אבסולוטית שכזו אינה אפשרית עוד בעידן המקוון. מלת המפתח כאן היא "זמינות". היום אנחנו רוצים את המידע כמו את הטלפון הסלולרי – זמין. ואם הוא אינו זמין בערוצי התקשורת הממוסדת, יש באפשרותנו לחפשו בערוצים חלופיים. אלו כוללים לא רק אתרים רשמיים המספקים חדשות, אלא גם גורמים רשמיים פחות, כגון פורומים לדיון בנושאי אקטואליה.

בארבע מהפרשות העיקריות העומדות על הפרק בשנה האחרונה – לינור אברג'יל, עופר נמרודי, עפרה חזה ויצחק מרדכי – נמנעה התקשורת מלחשוף פרטים מסוימים, כל פרשה ומאפייניה. אך הקורא המקוון לא נזקק עוד לחכות לשיקול הדעת של עורכי העיתונים. הוא יכול לקרוא הכל ברשת לפני הפרסום הרשמי, ובמקרים מסוימים גם בניגוד לחוק. התקשורת הממוסדת ערה לאובדן השליטה במידע ובאופן הפרסום שלו, ובניסיון להתמודד עם הזירה המשתנה, נכנסה לדו-שיח מעניין עם התקשורת האלטרנטיבית.

עפרה חזה: הדילימה נשארה; לינור אברג'יל: שמועות ברשת

על אונס לינור אברג'יל הוטל צו איסור פרסום, אשר היה בתוקף עד אשר היא עצמה ביקשה להסיר אותו, לאחר שהחשוד באינוסה נעצר. אחת הסיבות שהביאו אותה לחשוף את הפרשה היתה השמועות הרבות שנפוצו סביבה. הסיפור התפרסם בישראל ב-14.1.1999. אך גולשים מעוניינים יכלו לקרוא על כך בעיתוני העולם – לאו דווקא המובילים שבהם – ובסוכנויות הידיעות כבר מסוף נובמבר 1998, ואפילו רשת סי.אן.אן. דיווחה על כך.

גם פרטי החקירה בפרשת עופר נמרודי נאסרו לפרסום עד 27.10.1999, אולם כבר מ-21.10 החלו המשתתפים בפורום האקטואליה של נענע להחליף פרטי מידע כאספנים, עד שעורך האתר נאלץ לפרסם ב-24.10 הודעה בנוסח: "בשל צו איסור פרסום שהוטל על הפרשה עד יום רביעי, הודעות הנושאות את שמם של האנשים יימחקו". אך בתוך עמו יושב העורך, והוא לא התאפק והוסיף: "מי שקרא את העיתונים בסוף השבוע וחיבר אחד ועוד אחד, כבר יכול לנחש את כל השמות".

סיפורה הטרגי של הזמרת עפרה חזה זרע בלבול בציבור הרחב ובקרב אנשי תקשורת. זו היטלטלה בין הסקרנות הטבעית להעדר מידע מוסמך, ומצאה עצמה נקרעת בין שני עקרונות צודקים כשלעצמם, אך סותרים: זכות הציבור לדעת, והזכות לצנעת הפרט. חרושת השמועות – שאחת מהן התבררה לבסוף כנכונה – תפסה תאוצה והפכה לנושא סיקור לעצמו, כמעט באותה הבלטה שניתנה למאבקה של חזה על חייה. גם לאחר מותה של הזמרת נותרה הדילמה, והיו שראו עצמם משוחררים מהיענות לבקשתו האחרונה של אדם על ערש דווי, שיש הרואים בו מעין צו מוסרי בעל תוקף מחייב. וקודם שניתן אישור רשמי לסיבת המוות, החלה התקשורת לדרוש את פתרון התעלומה ופרסום המידע. "שמישהו יגיד כבר את שכולם יודעים". לצד הדיווחים החדשותיים, עסקה התקשורת גם בתסכול שלה עצמה: "התסכול של העיתונאים... הצופים בבית, אשר פשוט מתפוצצים לדעת מה היה לעפרה" ("מעריב", 24.2), "בהעדר מידע רשמי ומוסמך געשה הארץ בגלים של שמועות... טוב תעשה משפחתה אם תסיר את מעטה הסודיות... מן הציבור הזה כבר אין סיבה להסתיר עכשיו את התשובות לשאלה מה הוביל למותה, גם אם האמת קשה וכואבת" ("מעריב", 25.2), "הנהלת בית-החולים סירבה אתמול להתייחס לסיבות... ולשמועות שנלוו לאשפוז... בזמן אשפוזה של חזה סירבו בני משפחתה ובית-החולים למסור פרטים... הדבר גרר גל של שמועות... מסרו בתגובה כי מדובר בשמועות מרושעות וחסרות בסיס..." ("הארץ", 24.2). ארבעה ימים לאחר מותה של חזה "גאל" "הארץ" את הציבור, ואת התקשורת, מייסורי הסקרנות ומן הצורך להסתיר את מה שכולם ידעו, ופירסם את השם המפורש: "עפרה חזה נפטרה מסיבוך של איידס".

אלא שכל ההתלבטויות הללו התנהלו אך ורק בתקשורת הממוסדת. מי שרצה לדעת, יכול לקרוא את כל השמועות ברשת האינטרנט, כבר במשך האשפוז הממושך של חזה. אלא שבניגוד לזריזות ולשמחה לאיד המאפיינים התגלגלות של פרשות עסיסיות הקשורות בבעלי שררה וממון, כאן דווקא נזהרו המשתתפים בקבוצות הדיון ושמרו על רגישות יחסית, לצד ביקורת על התנהגות התקשורת הממוסדת: "קשה לראות את כלי התקשורת... כאילו היא לא עומדת בציפיות שלהם למות כבר. זה פשוט מזעזע אותי. וגם כל חרושת השמועות לגבי מה יש לה באמת מעבר לסיפור הכיסוי של השפעת", כתבה משתתפת בפורום האקטואליה של נענע כשבוע לפני מותה של חזה. במהלך האשפוז דנו המשתתפים בפורומים בפתיחות כנה בסוגיות המוסריות של עיתונות, פרסום ופרטיות, דיון מעניין שלא פסק גם בחלוף הסערה התקשורתית המיידית, וכאשר התקשורת הממוסדת כבר פנתה לשערורייה הבאה. גולש אחד גילה רגישות יוצאת דופן כאשר שאל את חבריו לפורום: "רציתי לשתף אתכם בבעיה. יש ברשותי מידע חדש על עפרה חזה שטרם פורסם... האם לפרסם כאן בפורום? ...האם מישהו מחברי הפורום יכול לראות עצמו נפגע מפרסום המידע...". אלא שאותו גולש, "סתם יאיר", לא היה אלא מנהל פורום האקטואליה, והוא לא גילה רגישות דומה בעת שחשף את שמה של אשת ציבור שנאנסה, בניגוד לצו איסור פרסום. הוא הוסיף ופירסם הודעה נוספת, אשר נמחקה בידי עורך האתר, אקט שגרר מחאה רמה והתפטרות של מנהל הפורום. ממילא הצעתו לא זכתה לעניין רב. חבריו כבר מאסו בנושא, ובבוקר למחרת כבר היה מישהו אחר בעין הסערה.

פורומי האקטואליה והשמועות המתגלגלות שם, ומשם הלאה לעיתונות, ממלאים תפקיד מעניין בשינוי פניה של התקשורת. מרבית המשתתפים בהם הם אזרחים מן השורה, אך מקצתם מגדירים עצמם עיתונאים, מה שמציב בעיות כאשר הם מעורבים בגלגול מידע, משהו בנוסח הרצת מניות ומסחר על-פי מידע פנימי. אלא שמריצי מניות הולכים לכלא, ומריצי שמועות בבורסת התקשורת נהנים משני העולמות.

לשיא של אבסורד הגיעה התקשורת הממוסדת בפרשת יצחק מרדכי. שלא כמו במקרה של חזה, כאן היה הדו-שיח בין התקשורת לרשת מהיר במיוחד. הסבלנות פקעה מהר מאוד, והזמן שחלף למן פרסום הידיעה על הגשת התלונה נגד "שר בכיר" ב"ידיעות אחרונות", בבוקר 7.3.2000, ועד לפרסום שמו של אותו שר התקצר למינימום. הפרסום היה פתיחת תחרות, מי יפרסם ראשון את השם המפורש. מעבר לשאלה המתבקשת, מדוע לא פירסם העיתון את השם, שלא נאסר לפרסום בידי שופט, יש לתת את הדעת לדפוס המתהווה בסגנון "תחזיקו אותי", שהוא בעצם תחרות על מי לא יפרסם ראשון, היינו, התחמקות מנטילת אחריות לפרסום. החידה נפתרה בשעה 8:37, בפורום האקטואליה של נענע. על הידיעה היה חתום המשתתף "חיים חיים", והוא הוסיף את ה"ייחוס": "מקור בכיר ברדיו".

בין אם התכוון אותו גולש כי הוא נסמך על מקור שכזה, ובין אם הוא היה המקור עצמו, הדבר מעורר בעיות קשות. במקרה הטוב, גורם ברדיו הדליף, בדרך זו או אחרת, ידיעה לאינטרנט. במקרה הרע, גורם ברדיו שתל ידיעה באינטרנט. בכל מקרה, הדבר מוכיח שהמידע היה בידי גורמים בכירים ברדיו, ואלה בחרו שלא לפרסמו, אלא להציף אותו כבלון ניסוי במימי הרשת, קודם שחתמו על הידיעה. אך שלא כמו "ידיעות אחרונות", אשר פרש מן התחרות ברגע שירד לדפוס בלי שמו של מרדכי, בפני הרדיו עומדת זכות השיבה למירוץ. ובהנחה שהמשתתף היה אכן איש תקשורת, או בעל קשרים בתקשורת, נותר רק להצטער על כי הרדיו מצא לנכון לשתול מידע באינטרנט רק על מנת שיוכל לצטט את עצמו בעילום שם כעבור שעה וחצי, בשעה שהמידע היה מצוי בידיו ממילא. מכאן החל הפרסום מתגלגל בתקשורת האלקטרונית בסגנון הביצה והתרנגולת, כשתחנות הרדיו והאינטרנט מצטטים זה את זה. גלי צה"ל וקול-ישראל פירסמו את השם המפורש דקות מספר לפני חדשות השעה עשר, בייחוס עלום וסתמי ל"אינטרנט", בלא ציון שמו של אתר מסוים. ועוד בטרם מהדורת החדשות של השעה העגולה, כבר הופיעה כתבה בחדשות נענע המצטטות את הרדיו, אשר ציטט את האינטרנט. כנראה שהיתה כאן התלבטות בין "גונב מגנב פטור" לבין "המביא דברים בשם אומרם, כאילו הביא גאולה לעולם". לבסוף עשו קומבינציה של השניים. קומבינה דוט קום.

ככל שזירת התקשורת ברשת מתקדמת, כך מתיישנת התקשורת הממוסדת ונותרת הרחק מאחור. פקודת העיתונות מיושנת ואנכרוניסטית, וכך גם חוק איסור לשון הרע הנגזר ממנה. הרשת מתפתחת במהירות רבה, אך הקונספציה ועימה החקיקה נותרו הרחק מאחור, ונפער פער גדול בין הנורמה הרווחת לבין העיתונות. האינטרנט הוא מדיום חוצה גבולות גיאוגרפיים, ומטשטש גבולות בין עובדה לשמועה, בין עיתונות לרכילות, ובין מקצוענות לחובבנות. לעתים נראה שהעיתונות מנצלת טשטוש זה ועושה לעצמה חיים קלים, ובמקרים אחרים היא מקשה על עצמה שלא לצורך.

במעבר מן הביי-ליין המסורתי לאון-ליין נוצר שטח הפקר, שטח אפור ללא כללים מוגדרים. פרצה זו מנוצלת לעתים בידי עיתונאים, המנסים להחזיק במקל בשתי קצותיו, וחוגגים בידיעות חתומות המתבססות על מידע לא חתום. יחסי הגומלין המשונים-משהו של העיתונות הממוסדת עם הרשת מזכירים במקצת את ההסתמכות המוכרת על "מקורות זרים". על-פי רוב, כשמסתמכים על "מקורות זרים" או על האינטרנט לפרסום מידע האסור לפרסום בארץ – מידע מדיני או בטחוני, אשר עיתונאים חושבים שחשוב שיהיה בידי הציבור – יש הרואים בכך ברכה ותרומה לעיתונות טובה ולזכות הציבור לדעת. אך הסתמכות על מקורות זרים או על הרשת במקרים של פיקנטריה נתפסת כאקט עיתונאי נחות יותר, שכן האינטרס העליון כאן הוא "זכות העיתונאי לדעת" ולא זכותו של הציבור.

בעוד העיתונאים נמצאים במעין המתנה לגיבוש כללי המשחק החדשים, שוקדים המעסיקים שלהם על פתרונות עסקיים יצירתיים על מנת להשתלב בזירה החדשה של "ניו מדיה". מיזוגי הענק בין קבוצות וערוצי תקשורת הם תופעה רווחת בחו"ל, ודומה שהאופנה העסקית-תקשורתית הזאת מתחילה לעצב גם את פני התקשורת אצלנו. התקשורת הממוסדת הכירה בכך שאינה יכולה לנצח את הרשת, והיא מצטרפת לחגיגה. "מעריב" העלה לרשת לא מזמן עיתון, ובראשית אפריל חנך "דיווח-וידיאו", המשדר תמונות מזירות חדשות בארץ היישר אל האתר שלו באינטרנט. כך מיטשטש גם בתודעת הקוראים הגבול בין העיתון, הרדיו והטלוויזיה. "ג'רוזלם פוסט" מספק עדכוני חדשות מן הרדיו באתר שלו, וקבוצת "הארץ" היא מן הבעלים של IOL המפיקה את האתר שלה, ובו מבזקי חדשות מקבילים לרדיו. מעבר לפן העסקי, יש לכך משמעויות נוספות: במקרה שערוץ אחד נחסם, בשל סגירת גיליון, צו איסור פרסום או שיקולים מערכתיים, עומד לרשות העיתון ערוץ נוסף להעברת המידע לקוראים ברשת בזמן אמת. רק "ידיעות אחרונות" טרם הצטרף לעידן המקוון. סביר להניח שאילו היה ברשותם ערוץ תקשורת חלופי או נוסף ב-7.3.2000, לא היו מאבדים את בכורת הפרסום של שמו של יצחק מרדכי.

בת-שבע סובלמן-שמעון היא תחקירנית של ה"לוס-אנג'לס טיימס"

גיליון 26, מאי 2000