איך נראה גילוי נאות לסיפור שלא קיים? זו לא שאלה בזן־בודהיזם לעיתונאים, אלא תהייה אמיתית שמופנית למערכת "גלובס".

זה היה הסיפור הכלכלי האינדיבידואלי הגדול של התקופה האחרונה (אולי חוץ מעסקת "ישקר" הסופר־מתוקשרת של משפחת ורטהיימר): אליעזר פישמן, אחד מאנשי העסקים העשירים ומרובי הנכסים במדינה, בעל השליטה ב"גלובס" ואחד מבעלי השליטה ב"ידיעות אחרונות", הפסיד יותר ממיליארד שקל בהימור שכשל על הלירה התורכית. פצצת רכילות עסקית במשקל כבד, ועוד פרק דרמטי בעלילותיו העסקיות של איש רב מעללים, שהתעמת בקול גדול עם נציגי הרגולציה על עסקיו בכבלים ואיים שהנה־הנה הוא מושך את כל עסקיו מישראל. אבל לא סתם פיקנטריה מציצנית: לסיפור הזה יש הרבה זוויות כלכליות אחרות, מעבר לזווית האישית. פישמן ידוע כלווה כבד וכל מעידה שלו נרשמת בדאגה אצל ראשי ענף הבנקאות (כמעט כל הבנקים בישראל היו מעורבים בסכומים נאים בהרפתקה התורכית); ההפסדים הכבדים שספג אילצו אותו למכור חלק מנכסיו היקרים.

ובכל זאת, קוראי "גלובס" בקושי קראו על כל זה. העיתון שלהם כיווץ את הסיפור ככל שרק יכול. מי שיודע שפישמן הוא בעל־הבית ודאי ניחש את הסיבה. לטובת האחרים, הופיעה בתחתית כל אחד מהאיזכורים הבודדים לפרשה שורת גילוי נאות המציינת שפישמן הוא בעל השליטה בעיתון. נותר רק לבאר איך קרה שב"גלובס" התעכבו לצאת עם הפרסום; למה לא מצאו לפרשה מקום בכותרת העיתון באף אחד מהימים הרבים שבהם התגלגלה; הכיצד לא הופיע ולו טור פרשנות אחד שמתייחס לעניין; ואיך זה שהטון של הסיקור היה כל־כך מלטף.

▪ ▪ ▪

כשפישמן התראיין לפני כשנה למשה פרל מ"מעריב" (העיתון היחיד שזכה בראיון המבוקש גם בסיבוב הנוכחי), הוא העיד על עצמו שהוא מקפיד למשוך ידיו מהנעשה בעיתון. פרל שאל אותו למה בכלל השקיע בעיתונות. "בטעות", ענה פישמן. הבעלות על "גלובס" ו"ידיעות אחרונות" רק הביאה לכך שהרגולטורים ייטפלו אליו, התלונן. לפחות דבר אחד טוב יצא לו מזה, בכל זאת: מזעור נזקים תדמיתיים. בזמן ש"דה מרקר" חוגג את מפלתך, עם יותר מקורטוב של שמחה לאיד - בכל זאת, לא כל יום הבוס של המתחרה הגדול מתרסק, מה גם שפישמן חתום על תביעת דיבה שמנה נגד העיתון בפרשה קודמת מ־2004 - טוב שיש לך עיתון שאפשר לסמוך עליו שיצנן את ההתלהבות.

המעט שנכתב ב"גלובס" על הפרשה נכתב כמו להדגיש שאצל פישמן עסקים כרגיל; נכון, ההימור על הלירה התורכית הסתיים בהפסדים לא נעימים, אבל לא צריך לעשות עניין. הבנקים מאשרים ש"קיבלו את כל הבטחונות"; החברות שנאלץ למכור אינן "בליבת עסקיו של פישמן", ובכלל, מדובר ב"נכסים פרטיים שממילא היו על מדף המכירות". בקיצור, סערה בכוס קפה תורכי.

ב"גלובס" הולכים על קצות האצבעות כשזה מגיע לעסקיו של הבוס. בעיתון לא מכחישים שיחסו לפישמן נוטה תמיד להצניע ולגמד את מעלליו. התחושה שם היא שבכל מקרה ייצאו רע: או שיגידו עליהם שהם מתגייסים לייחצן את ההצלחות שלו, או שיאשימו אותם שאינם ביקורתיים מספיק כשהוא מתרסק. ולכן הם מעדיפים לא להרטיב את הרגליים כשפורצת פרשת פישמן חדשה; לפזר בהצנעה כמה ידיעות לקוניות בטעם טוב, ולהוריד את הראש עד יעבור זעם. אלא שהפעם הסיפור כבר התפוצץ. וכשאין טיפול רציני בפרשה מתוקשרת היטב (ש"גלובס" היה מסתער עליה, אילו היה במרכזה איש עסקים אחר), זו הרי גם נקיטת עמדה. כשסיקור דליל נופל בקרחת יער ריקה ואיש לא שומע - כנראה שאין סיפור.

▪ ▪ ▪

תגובתו של עורך "גלובס", חגי גולן, אינה מתפרסמת כאן בשל תנאי שהציב לפרסום דבריו, אשר לא היה מקובל על מערכת "העין השביעית".

גיליון 63, יולי 2006