שוק הטלוויזיה הישראלי נקלע למצב חסר תקדים: בפעם הראשונה מנסים לפרק מונופול הנתון בבעלות פרטית, בפעם הראשונה בעלי מניות פרטיים מנהלים מאבק, בפעם הראשונה מדובר במאבק כוחני, של אחת האליטות החזקות ביותר – בעלי חברות הכבלים. המונופולים שפורקו עד כה היו שייכים באופן זה או אחר למדינה. בעלי מניות לא נפגעו ישירות מפירוק המונופול, כך שלא היה מי שייצא למאבק. בשוק הטלוויזיה, לעומת זאת, הם נאבקים בכל החזיתות. אחרי שנהנו ממונופול מוחלט בעשור האחרון, עשו בשוק הטלוויזיה כבשלהם וגרפו הון אדיר – לחברות הכבלים קשה להפנים את הרעיון שהגיע הזמן להתחלק ברווחים עם קבוצות אחרות המעוניינות להיכנס לשוק.

ובמלחמה כמו במלחמה. אליעזר פישמן, ארנון מוזס, עופר נמרודי, משפחות דנקנר ורקנטי, בעלי המונופול, פועלים בכל דרך כדי להעביר את רוע הגזירה. החל בבית-המשפט העליון, דרך שתדלנים מקצועיים בכנסת, קשרים חברתיים עם מקבלי ההחלטות, השפעה על פקידים ועוד. המונופול עתיר המשאבים והמוחות נאבק בגורם השלטוני המפקח (הרגולטור) – גוף מסורבל, שלא שוררת בו אחדות דעים – ומנסה ללא הצלחה ליצור תנאים נוחים לכניסת חברת הלוויין יס (שמה המסחרי של חברת די.בי.אס).

משאבים, מוחות, קשרים חברתיים, ועוד לא הזכרנו את השליטה בתקשורת.
מלבד אחזקותיהם בכבלים, לבעלי המונופול שליטה אדירה בשוק התקשורת בארץ. הם מחזיקים ברובו של שוק העיתונות, הטלפונייה, הטלוויזיה והאינטרנט בישראל: בתקשורת הסלולרית (רקנטי מחזיק בסלקום, נמרודי-דנקנר מחזיקים מניות באורנג'); בשוק הטלוויזיה המסחרית (נמרודי מחזיק במניות בטלעד, לפישמן-מוזס מניות ברשת); טלפונים (רקנטי מחזיק מניות בברק, פישמן בקווי-זהב); אינטרנט (לכל החמישה מניות בנטוויז'ן); עיתונות כתובה (נמרודי מחזיק ב"מעריב", מוזס-פישמן ב"ידיעות אחרונות" ופישמן ב"גלובס").

כמו שאומרת שרת התקשורת הקודמת, לימור לבנת: "לך תדע מה תהיה הכותרת הראשית מחר אם תסתכסך איתם היום".

הפרד ומשול

מהיום שבו יצאו שידורי הכבלים לדרך, עם חקיקתו של תיקון מס' 4 לחוק הבזק ב-19.7.96, גילו בעלי המונופול את כוחם. המכרזים קבעו כי שידורי הכבלים יבוצעו, כמו בכל העולם, בשידור במקבצים (tiering) – חבילה בסיסית של ערוצים שאליה מצורפים ערוצים נוספים לפי בחירתו של המנוי.

חברות הכבלים התנגדו לשיטה זו. מיד התקבל היתר לעבור למתכונת super basic – מתכונת שידורים ייחודית לישראל, שהונהגה מתחילת השידורים ב-1990, שלפיה מקבל כל מנוי חבילת שידורים אחידה, הכוללת את כל הערוצים המשודרים על-ידי חברות הכבלים. חברות הכבלים נהנות מהוזלה משמעותית של התפעול, ואילו האינטרס של המנויים נפגע. מתוך שלושים ערוצים שמציע המרקע האחיד, חלק הארי של המנויים צורך לכל היותר 6-7 ערוצים. כל השאר לא רלבנטיים מבחינתו. למרות היצע התוכניות הדל הצליחו חברות הכבלים לחבר אליהן 1.1 מיליון מנויים שמשלמים בכל חודש 40 דולר. ההכנסות מדמי המנוי נמדדות במיליון וחצי דולר ליום – הכנסה גבוהה מאוד ביחס להשקעה.

בסוף 1997 חוקק חוק המאפשר חדירה של חברות לוויין אל שוק הטלוויזיה. דו"ח עבאדי, שהציג תנאים המאפשרים לשחקנים נוספים להיכנס לשוק הטלוויזיה, קבע כי הבעיה העיקרית כיום היא השליטה המונופוליסטית המוחלטת של הכבלים בשוק, תוצר של מונופול בשוק ההולכה ושליטה מלאה בשוק התוכן מכוח ההסדר איי.סי.פי. הדו"ח מציין כי 70% מבתי-האב מנויים על הכבלים, עובדה שתקשה מאוד על חדירת הלוויין. אחת הקביעות המרכזיות בדו"ח היא שחברת הלוויין תציע שידורי מקבצים לתקופה של 18–36 חודשים, ובהם לא יוכלו חברות הכבלים להציע שירות דומה. "חלון הטירינג" יספק יתרון יחסי ללוויין, שיוכל להציע למנוי חבילת ערוצים כלבבו.

מסלול המאבק הראשון של חברת הכבלים ברגולטור היה בית-המשפט העליון. הן הגישו חמש עתירות לבג"ץ, כולן נדחו. בתגובה לעתירה בעניין "חלון הטירינג", טענה חברת הלוויין יס בבית-המשפט כי "חברות הכבלים מנהלות מלחמת חורמה כוללת נגד שידורי הלוויין. תכליתו של המאבק האמור הינה אחת ויחידה: ביצורו של המעמד המונופוליסטי של העותרות (חברות הכבלים; א"ב) ומיגורה של כל אפשרות לקיומה של תחרות חופשית בשוק הטלוויזיה למנויים בישראל. לאחר שנים של שלטון מונופוליסטי כוחני, מתקשות העותרות להתרגל לרעיון קיומו של גורם נוסף מלבדן בשוק".

נשיא בית-המשפט העליון, אהרן ברק, והשופטים דליה דורנר ועבד-אלרחמן זועבי, שקיבלו את עמדת חברת הלוויין, הצביעו על המונופול האדיר שבו מחזיקות חברות הכבלים וקבעו כי מטרת "חלון הטירינג" היא ליצור שוויון מהותי בין חברות הכבלים לחברת הלוויין, שיושג רק אם יינתן לה יתרון משמעותי בתחילת דרכה.

במקביל למאבק המשפטי ניסו חברות הכבלים לפעול בשיטת הפרד-ומשול. בגורם המפקח – המדינה – יש אינספור גופים העוסקים בהסדרת שוק הטלוויזיה: משרד התעשייה והמסחר, משרד האוצר ומשרד המשפטים; במשרד התקשורת מטפלים בעניין המועצה והמינהלת לשידורי לוויין, והמשרד עצמו; וכן הממונה על ההגבלים העסקיים. אחת הטכניקות של חברות הכבלים, מספר עובד בכיר במשרד התקשורת (כל המרואיינים בכתבה זו, לבד מלימור לבנת, סירבו להזדהות), היא פירור ופירוד הגוף המפקח: "בכל פעם הם בחרו לעצמם את הגוף הכי נוח שנוטה לכיוון שלהם, וכך יצרו בלבול ופירוד במערכות".

העתירה לבג"ץ נגד הטירינג של חברת הלוויין היא דוגמה מובהקת לניצול השיטה. חברות הכבלים טענו כי למועצה לשידורי לוויין אין סמכות לקבוע מהלכים, והסמכות נתונה בידי הממונה על ההגבלים העסקיים. מאחורי הטענה עמדה העובדה שבראש המינהלת והמועצה עמדו יוסי עבאדי וצביקה האוזר, התומכים בפתיחת השוק לחברת הלוויין בתנאים נוחים, ואילו הממונה על ההגבלים, דוד תדמור, סבור כי אין הכרח להתיר לחברת הלוויין בלעדיות לתקופה ארוכה בהספקת תוכניות מקבץ. בג"ץ, כאמור, דחה את הטענה וקבע כי ההחלטה בעניין הטירינג נעשתה מתוקף סמכות המועצה.

שיטת העבודה של חברות הכבלים באה לידי ביטוי גם בבחירת האנשים המנהלים מטעמן את המשא-ומתן. רמי בלינקוב, היום עובד בכיר בערוצי-זהב, עבד בעבר באגף התקציבים באוצר. יורם טורבוביץ', הממונה הקודם על ההגבלים העסקיים, הוא היום מנכ"ל דיסקונט-השקעות, בעלת תבל, שקנתה נתח מערוצי-זהב. טורבוביץ' היה זה שהמליץ על מינויו של דוד תדמור לתפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים.

דוגמה נוספת שנותנים במשרד התקשורת: עו"ד יעקב נאמן, מי שהיה שר האוצר, הוא שניהל את המשא-ומתן מטעם חברות הכבלים עם משרד התקשורת, זמן קצר לאחר שעזב את משרד האוצר. הוא היה שר האוצר כמה חודשים בממשלת לבנת-ביבי, ואז שלחו אותו לנהל את המשא-ומתן עם צביקה האוזר ממשרד התקשורת.

"בסופו של יום", מספר פקיד במשרד התקשורת, "נציגי חברות הכבלים היו אוספים את הדובדבנים (ההבנות שאליהן הגיעו עם נציגי השלטון; א"ב) מכל המשאים-ומתנים שהתנהלו באופן נפרד, ומנסים לחבר ולהציג זאת כהסדרים שהגיעו אליהם עם הרגולטור".

פרשת נווה-אילן

כשהמסלול המשפטי מיצה את עצמו ללא הצלחה מבחינתן של חברות הכבלים, הן עברו למסלול החברתי. חברות הכבלים בחרו את אנשי השדולה שלהן בהתאם לקרבתם לשלטון. בממשלת נתניהו-לבנת נבחר לתפקיד מוטי מורל, שיתרונו הבולט היה הקשר ההדוק שלו עם ראש הממשלה ועם שרת התקשורת. כשהוחלפו נתניהו ולבנת, הוחלף גם מורל. הבחירה הבאה היתה טל זילברשטיין ומשה גאון, שעבדו לצדו של אהוד ברק במערכת הבחירות לראשות הממשלה.

לבנת מודה כי דלתה היתה פתוחה למוטי מורל. "אין לי ספק כי חברות הכבלים שכרו את שירותיו של מוטי מורל כי ידעו שיש לו דלת פתוחה גם אצלי וגם אצל ביבי. ובאמת מוטי ניצל את הדלת הפתוחה ודיבר איתי הרבה בנושאים האלה. אבל עובדה זו לא שינתה מאומה, וההחלטות נעשו באופן בלתי תלוי. הבעיה היא שהיום יש יותר ממה לחשוש מפני שאנשי השלטון ובעלי המניות באים מאותו המיליה".

ובכל זאת, פרשת נווה-אילן, אחת הפרשיות היותר מביכות בשוק התקשורת, התרחשה בימי לבנת, בלילה שבין ה-10 ל-11 במאי 1999, בעיצומה של מערכת הבחירות. נציגי חברות הכבלים נפגשו עם שרת התקשורת, אנשי משרד המשפטים, האוצר והממונה על ההגבלים העסקיים. בפגישה לא נכחו נציגי חברת הלוויין. כצפוי, ההבנות שהושגו היטיבו מאוד עם חברות הכבלים. בין ההחלטות שהתקבלו:
הארכת זכיונותיהם של חברות הכבלים עד שנת 2013.
מתן רישיון מיידי לחברות הכבלים לאספקת שירותי צפייה בסרטים בתשלום (PPV).
מתן רישיון מיידי לכבלים לאספקת שירותי אינטרנט למנויים.
מתן רישיון כללי לכבלים לספק שירותי תקשורת פנים-ארצית נייחת.
פטור לכבלים מחיבור מנויים בפריפריה.
אישור למיזוג חברות הכבלים.
קיצור חלון הטירינג.

רק אחרי שחברת הלוויין יס איימה להחזיר את רשיון השידורים שניתן לה, נבהלו ראשי משרד התקשורת וחזרו בהם מההחלטות.

דוד ברודט, יו"ר הדירקטוריון של יס, לשעבר הממונה על התקציבים ומנכ"ל משרד האוצר, מתאר בתצהיר שהגיש לבית-המשפט את פרשת נווה-אילן: "יותר מכל מעידה על עוצמתן הרבה של העותרות ועל פגיעתן היא פרשת נווה-אילן... ייזכר כי העותרות אינן רק בעלות מונופולין בתחום שידורי הטלוויזיה הרב-ערוציים; הן גם נשלטות על-ידי גופים השולטים על מרבית שוק התקשורת האלקטרונית והכתובה בישראל, ובכלל זאת העיתונים 'ידיעות אחרונות', 'מעריב' ו'גלובס', זכייניות ערוץ 2 טלעד ורשת, חלק ניכר מן המקומונים, עיתונות בשפה הרוסית ועוד... והימים ימי ערב בחירות וכוחן של העותרות, אשר רב להן גם בימים כתיקונם, מעצים פי כמה וכמה, ודי לחכימא... וכך, בפגישות שנערכו בשעות הערב והלילה ובהן נכחו נציגי חברות הכבלים (ובכללם מי שהיה עד זמן קצר קודם לכן שר האוצר, עו"ד יעקב נאמן), ונציגים נכבדים של רשויות המדינה השונות, בין תשדיר אחד למשנהו, נוצרה קרבה בין עמדות הצדדים".

ברודט טוען בתצהיר כי מעט מהמהלכים שהושגו אותו ערב נודע ליס באמצעות עיתונאי שביקש את תגובת חברת הלוויין. עם קבלת המידע ביקשה חברת הלוויין פגישה מיידית עם שרת התקשורת. בפגישה "נדהמו נציגי המשיבה 4 (חברת הלוויין) ללמוד כי אכן נוהל מאחורי גבה של המשיבה 4 משא-ומתן עם העותרות... על-פי הערכתי ושיפוטי ועל-פי הערכת יתר הדירקטורים והשותפים במשיבה 4, אשר כונסו על-ידי לישיבה דחופה, אילו יושמו אותן הבנות היה בכך כדי לחרוץ לשבט את גורלו של מיזם הדי.בי.אס ולהופכו לכישלון כלכלי ודאי. הפועל היוצא מכך הוא הנצחת המונופולין הבלתי מעורער של חברות הכבלים והמשך אי-התחרות בענף".
לבנת מודה שפרשת נווה-אילן לא היתה צריכה להתרחש. "שגיתי וטעיתי כאשר התקבלו ההחלטות האלה, אני חושבת שעדיף להודות בטעות מאשר לדבוק בה". אבל לבנת מכחישה את הטענה שההחלטות התקבלו מתוך לחץ פוליטי. "באותו זמן כבר ידעתי שאנחנו הולכים להפסיד את מערכת הבחירות, כך שקשה היה להפעיל עלי לחץ".

אז מה קרה לך באותו לילה?
זו היתה טעות בחוות הדעת המשפטית שקיבלתי באותו לילה, שבה נאמר לי כי אין צורך בשמיעת חברות הלוויין בנושא זה.

הקשרים בין בעלי הכבלים לפוליטיקאים לא תמיד מתווכים על-ידי שתדלנים מקצועיים. לבנת מתארת נוהג של קו פתוח בינה לבין בעלי הכבלים. "לאורך כל הזמן הם ביקשו להיפגש איתי וצילצלו אלי כדי לשכנע אותי בעמדותיהם. בכל פעם שהם ביקשו להיפגש איתי – הסכמתי. מעולם לא התנגדתי לפגישות, גם כאשר היו תלויות נגד משרד התקשורת עתירות לבג"ץ, כי מבחינתי המאבק המשפטי הוא לגיטימי. באופן כללי זה לא נעים להסתכסך עם האנשים האלה. יש להם השפעה עצומה, ואת זה אני אפילו לא צריכה להסביר. אבל היתרון שלי כשרת תקשורת הוא שבעלי המניות האלה מעולם לא היו תומכי ליכוד ולא שלי אישית, כך שהיה לי יותר פשוט. לגבי ברק אני לא יודעת, כיוון שהאנשים האלה הרבה יותר מקורבים אליו והם גם תרמו למערכת הבחירות שלו".

לבנת מאשרת כי אחד מבעלי מניות הכבלים שתרם למערכת הבחירות שלה בפריימריז ניסה ללחוץ עליה כדי שתיטה לטובתו. "הוא פעל בדרכים שונות שאינני רוצה לפרט אותן, אבל לא הושפעתי מזה".

זה לא לחץ?
אם אתה מצרף את כל הדברים הללו, יש כאן אלמנט של לחץ, ולך כפוליטיקאי יש חשש מתמיד שבשל הכוח הרב שיש להם בידיים בעולם התקשורת, אתה עשוי להיפגע, ואם לא תתנהג יפה, תזכה ליחס גרוע מהעיתונים שבשליטתם.

הרגשת שמופעל גם לחץ על הפקידים?
היו תחושות שמופעל לחץ מאוד כבד על פקידים ששירתו במשרד. בשלב מסוים הרגשתי שחלק מהפקידים ממש משרתים את חברות הכבלים, ושיקול הדעת האובייקטיבי שלהם היה נתון בעיני בסימן-שאלה. והיו גם מקרים שזימנתי אלי למשרד פקידים שהיתה לי תחושה שהם מושפעים יתר על המידה.

אווירה של קריצות

פקיד בכיר, שמונה על-ידי לבנת וישב בעבר בצומת קבלת ההחלטות בתחום הכבלים, טוען שהמשא-ומתן עם חברות הכבלים מנוהל באווירה של קריצות. "בעלי חברות הכבלים הם בלי ספק שמנה וסלתה של המדינה. הם מרגישים שהם יכולים לנהל הכל בקריצה. הם היו באים אל הפוליטיקאים במין דיבור סחבקי ואומרים להם, 'בואו נסתדר'. במונופול הבעיה חמורה במיוחד, כיוון שלגוף המפוקח יש יותר כוחות ומשאבים מהגוף המפקח. חלק מהמלחמה הנוכחית של הכבלים נובע מהעלבון שהעליונות והקריצות הולכים להיעלם כשהלוויין ייכנס".

יש הבדל באווירת הקריצות בין תקופת נתניהו לתקופת ברק?
אני חושב שכן. דווקא מפני שנתניהו ולבנת לא מתוך המיליה המצומצם הזה, הם לא שיחקו את משחק הקריצות.

"זה מדהים אותי כשאני שומע פוליטיקאים מדברים ומעלים כל מיני דרישות שהועלו בדיוק באותה צורה על-ידי ראשי חברות הכבלים", אומר פקיד אחר, שיושב היום בצומת קבלת ההחלטות להסדרת היחסים בין חברת הלוויין לחברות הכבלים. "אני יכול לתת לך דוגמה ממאיר שיטרית. בזמן שהוא כיהן כשר האוצר, חברת הלוויין רצתה להחזיר את הזיכיון שקיבלה בגלל כמה החלטות שפגעו בה. אז שיטרית אמר, 'אל תדאגו, לא אלמן ישראל, יבואו עוד'. זו דעה מופרכת על פניה. כל בר-דעת וכי מי שמצוי בתחום יודע שאין דבר כזה להכניס עוד מפעיל לוויין תוך יום, זה דבר שלוקח המון המון זמן – נתון שישאיר את המונופול של בעלי חברות הכבלים על כנו לעוד תקופה ארוכה, וכך חברות הכבלים ייהנו עוד מן המונופול. ברור, לדעתי, שהוא הוזן מבעלי המניות של חברות הכבלים".

בתדריך לעיתונאים בתחילת ספטמבר הצהיר שר התקשורת בנימין בן-אליעזר שצריך להאריך ללא תשלום את הזיכיון של חברות הכבלים. "זה דבר שאני לא מצליח להבין", אומר פקיד במשרד התקשורת. "איך זה יכול להיות שיחלקו מתנות חינם. אפילו פרטנר, שנכנסה לשוק הסלולרי מול שתי חברות מצליחות, היתה צריכה לשלם, והיום התברר שהיא שילמה מעט מדי. זה פשוט אבסורד. אז לכן לא נראה לי שאפשר להתחמק מהתובנה שהמסקנות התמוהות הללו באות מתוך לחצים של בעלי המניות על השר".

תפקידים מחוץ למערכת הממשלתית הם מקור משיכה מתמיד. כבר הוזכר שיורם טורבוביץ', הממונה הקודם על ההגבלים העסקיים, מכהן היום – לאחר תקופת צינון, כנדרש בחוק – כמנכ"ל דיסקונט-השקעות. דוד תדמור, הממונה הנוכחי על ההגבלים העסקיים, היה עורך-הדין של ערוצי-זהב, ועו"ד אורי אולניק, עד לפני חודשים אחדים עורך-דינן של חברות הכבלים, מונה כעוזר מיוחד בנושאי תקשורת לשר בן-אליעזר. הכל חוקי, כיוון שאין שום הגבלה על מעבר מהסקטור הפרטי לציבורי אלא רק להפך. ובכל זאת, בניידות הזאת יש לפחות מראית עין בעייתית.

פקיד בכיר מאוד, שנמצא בצומת מרכזי של קבלת ההחלטות בתחום זה, מבטל לחלוטין את טענת הלחצים על הפקידות. "נעשה מאוד פופולרי לטעון על 'המשפחות' ששולטות בכבלים ומשפיעות הן על הפוליטיקאים והן על הפקידות. הרי צריך להבין פה על מה מדובר. בצד אחד של המתרס עומדות חברות הכבלים, 'המשפחות' כפי שנהוג לכנות אותן, ובצד השני של המתרס נמצא הלוויין, ששולטים בו גופים חזקים הרבה יותר. בהערכה גסה מאוד, אם אתה מודד את ההון של 'המשפחות' פישמן, נוני מוזס, נמרודי, רקנטי ודנקנר, אז אתה מגיע נגיד ל-3.5 עד 4 מיליארד דולר; אבל לעומת זאת, אם אתה מודד את ההון של אריסון (שהחברה שלו היא אחת מבעלי הקבוצה המחזיקה בלוויין), זה שישה מיליארד דולר. אז על מה יש לדבר? יש פה שני גופים חזקים שמתמודדים, ולכל אחד יש הכוח שלו.

"לדעתי", אומר הבכיר, "הלוויין עושה יחסי-ציבור טובים נגד הכבלים, אבל הוא לא מצליח לעלות לאוויר בשל בעיות ניהוליות ולא בגלל בעיות אחרות. אני לא חולק על זה שהכבלים בשנים האחרונות היו מונופול מגעיל, ושהם נתנו מוצר גרוע מאוד והתנהגו בגסות. התפקיד של הרגולטור הוא למנוע את המצב הזה, ויש הרבה עבודה רגולטורית מסובכת לעשות כדי למנוע את המצב הזה. אבל אסור לגלוש לפופוליזם של 'משפחות'. צריך גם להבין שברגע שהן קיבלו את הזכיונות הראשוניים, זה היה מצב שבו לא היה ברור שהן יצליחו, והיה טמון בו המון סיכון, וכמו שהסיכון גדול, אזי ההצלחה גדולה".

לא הופעלו עליך שום לחצים חיצוניים?
אני יכול לומר לך בצורה הכי ברורה שאני לא מקבל שום לחץ משום גורם, לא טלפון ולא שיחה – כלום. יש ויכוחים ויש דעות שונות, אבל מעבר לכך – כלום.

ואיפה תוכלו לקרוא על המאבק בין חברות הכבלים לבין הלוויין? לא ב"מעריב" (בבעלות נמרודי) או ב"ידיעות אחרונות" (בבעלות מוזס-פישמן). "הארץ" עסק באופן מקיף בסיקור המאבק וגם "גלובס" דיווח עליו. "ביום שניתן הזיכיון ללוויין, 'ידיעות אחרונות' הקדיש לכך 40 מלה בלבד, בעוד שזו היתה אמורה להיות הכותרת הראשית של הכלכלה", אומר אחד הפקידים שליוו את הוצאת רשיונות הלוויין. "הבעיה היא שככל שהעסק פחות חשוף בתקשורת, כך אפשר לעשות יותר שירקעס. מה שקרה הוא שעד שהלוויין לא נכנס לעניין, אף אחד לא דאג לצרכן, והכבלים התנהגו בצורה מחפירה וגבו המון כסף. עכשיו העניין מתעורר לא בגלל שלמישהו אכפת מהצרכן, אלא בגלל שנכנסה יס, קבוצה חזקה שמורכבת מבעלי ממון".

לבנת טוענת שפעמיים פנתה לוועדת האתיקה של מועצת העיתונות בבקשה להורות לעיתונים הגדולים שיציינו בכל ידיעה בעניין שהם בעלי מניות הכבלים. "בהתחלה העיתונים נענו לבקשה, אבל עם הזמן זה נעלם. חוץ מ'גלובס' אף אחד לא מבצע את הבקשה הזו, שאני חושבת שהיא מתבקשת".

אלעד בנבג'י הוא סטודנט למשפטים

תום השנים הטובות?

לא קל להיות היום שר התקשורת. ההכרעות העומדות על סדר יומו של בנימין (פואד) בן-אליעזר נראות כמעט בלתי אפשריות. עליו להכריע בין אינטרסים מתנגשים של אחדים מהגופים החזקים במשק.

▪ ההחלטה הראשונה היא הארכת הזכיונות לחברות הכבלים. עמדתו הרשמית של בן-אליעזר היא כי יש להאריך את הזכיונות ללא תשלום. עמדת משרד האוצר, לעומת זאת, היא שיש לפרסם מכרז או לגבות תשלום מהחברות תמורת הארכת הזכיונות שלהן.

▪ ההחלטה השנייה היא אישור העסקה של רכישת השליטה בערוצי-זהב על-ידי קבוצת פישמן, "ידיעות אחרונות" ותבל.

▪ השלישית היא מתן רשיונות לאספקת אינטרנט. לרשיונות לאספקת האינטרנט יש חשיבות רבה בהערכת שוויו של כל מנוי. כלכלני בנק הפועלים פירסמו לאחרונה הערכה של חברת מת"ב, שלפיה, עם קבלת האישור להעברת אינטרנט בכבלים, צפויה מת"ב לזנק משווי של 2,000 דולר למנוי ל-3,000 דולר למנוי.

▪ הרביעית היא הסדרת שוק התוכן. חברות הכבלים רכשו את כל מוצרי התוכן הפופולריים. הן גם רכשו את זכויות השידור של ליגת-העל בכדורגל. הסכמים אלה טרפו את הקלפים של יס, שרצתה להציע תוכן מובדל על-ידי חלון הטירינג. התוצאה: חברת הלוויין נשארה אמנם עם חלון טירינג, אבל ללא יכולת טובה למלא אותה בתוכן מושך.

בעקבות כך מסרה לאחרונה חברת יס לשר בן-אליעזר כי היא מוכנה לקצר באופן משמעותי את חלון הטירינג, ואולי אף לוותר עליו לחלוטין, אם בתמורה יתחייבו חברות הכבלים למכור את התכנים שבידיהן גם ליס, וגם יתחייבו שלא להוזיל מחירים בצורה כזו שלא תמנע תחרות. בוועידת העסקים שהתקיימה באמצע דצמבר אמר בן-אליעזר כי תמו עשר השנים השמנות של חברות הכבלים והוא עומד לחייב אותן למכור את התוכניות שברשותן לחברת הלוויין. גם הסדר זה יפגע, בסופו של דבר, בצרכן, שיקבל אותם השידורים משתי החברות.

השר בנימין בן-אליעזר אומר בתגובה לטענות שעולות נגדו בכתבה כי "בזמן הקצר שאני משמש בתפקידי כשר התקשורת למדתי דבר אחד – לא קיים בשוק התקשורת שחקן שאין לו תלונות נגד הרגולטור. כל שחקן ששולט בשוק מסוים מתלונן מדוע הרגולטור לא פותח שווקים אחרים לתחרות ומאפשר לשחקנים אחרים לנגוס בהם. כל זמן שהתלונות ממשיכות לזרום אני רגוע. אין זה סוד", מוסיף בן-אליעזר, "שכיום מפת התקשורת בישראל כוללת בעלויות צולבות בריכוזיות יוצאת דופן. יש לחשוש ממצב שלפיו בעלי כוח רב מדי, השולטים בכל ענפי התקשורת, יתפתו לעשות שימוש בידם החזקה נגד הצרכנים שאני חייב להם, ורק להם. ביזור הכוח הוא חיוני כדי להבטיח שהתחרות תהיה גם יעילה וגם הוגנת. אני לא אניח למונופולים לנקוט מדיניות שתפגע בתחרות ובצרכן. כבר אמרתי בעבר כי מבחינתי, תמו עשר השנים השמנות של הכבלים; זו אינה אמירה קנטרנית נגדן, אלא ציון עובדה אובייקטיבית".

האין לאנשים כדוגמת זילברשטיין וגאון, המקורבים מאוד לראש הממשלה, השפעה על החלטותיך?
זילברשטיין, המייצג את חברות הכבלים, מעולם לא יכול היה להשפיע על החלטותי. לנגד עיני עומד הצרכן, ומחויבותי היא לא לחברה זו או אחרת.
מינויו של עו"ד אורי אולניק, שעד לפני חודשים אחרים ייצג את חברות הכבלים, ליועץ השר לענייני תקשורת נראה תמוה, במיוחד כאשר חברות הכבלים נאבקות בכל כוחן נגד הרגולטור.

יש הסדר מיוחד לגבי מכלול הסוגיות הנוגעות לפעילותו מתחילת כניסתו לתפקיד. עו"ד אולניק אינו מצדד בעמדה זו או אחרת, ומינויו מקצועי לחלוטין. הראיה לכך היא כי גם לאנשי חברת יס והנהלתה אין תלונות לגבי מעורבותו של אולניק.

גליון 24, ינואר 2000