מבחינת התקשורת הכתובה, הימים שלפני הבחירות סיפקו כר פורה להתכתשויות הדדיות. כולם, כך נדמה, שמחו לשכשך בבריכה העמוסה ממילא. כתבים צעירים ושאפתנים, אנשי תרבות עם תפיסות עולם מוצקות, פרשנים רמי דרג – כל אחד מיהר לכתוב את דעתו על המתחרים, על הפוליטיקאים הבוחשים בקלחת המדיה, על ערוצי התקשורת האחרים. מי שטרח לעצור ולקרוא את הררי המלים הללו גילה את מה שבולט לעין כבר זמן רב: מתחת למאות אלפי המלים, לדעות האישיות ולהגיגים נקברה העיתונות המדווחת, הקשובה, העוקבת. ימי מערכת הבחירות סימנו את השפל הגדול, את העובדה שייחודיות, חופש מחשבה, עצמאות, יכולת תחקור ואיסוף מידע הם מצרך הולך ומידלדל בעיתונות.

התחרות העזה מול אתרי האינטרנט והטלוויזיה, ההתמסחרות והמירוץ אחרי הרייטינג, השכר שהולך ונשחק – כולם סיבות כבדות משקל, אולם יש עדיין מרחב גדול לתמרן בו כדי ליצור עיתונות אמיתית, אחראית ומעמיקה. העיתונאים, שהפכו עצמם לעוד כלי פסיבי להעברת מידע, פינו את מקומם לטובת מושאי הסיקור שלהם. מי שקובע כיום את סדר היום של העיתונות אינם העיתונאים, אלא אלה האמונים על הכוח: יחצנים ודוברים השייכים למערכות עסקיות, ציבוריות ופוליטיות גדולות. הם מתמרנים את אמצעי התקשורת ומסוגלים בעזרתם להכריע מה מותר ומה פסול, כיצד יוצג אירוע שהתרחש ואפילו מה אירע בו. אין זה משנה אם מדובר באירוע בטחוני או בתצוגת אופנה – היחס בין אנשי הדוברות לעיתונאים נקבע והופנם: "אתם מקבלים מאיתנו את תיאור האירוע, ומדווחים ככתבנו וכלשוננו". הרי גם אם העיתונאים יבקשו לבדוק לעומק, להטיל ספק במידע שקיבלו מן המוכן, וחלילה אף אם יגלו שכמה מן העובדות שנמסרו להם שופצו, שלא לומר גם שמוסרי המידע שיקרו להם, בסופו של דבר זו מלה של העיתונאים מול מלה של היחצנים, ולאלה יש קשר לעוד כמה כלי תקשורת שיעשו את העבודה כמו שהם ירצו.

בטווח הארוך, דווקא מי שיפיק מוצר עיתונאי איכותי יותר, שיעסוק באופן עקבי ומעמיק במגוון רחב של נושאים הנוגעים לחיינו, ללא שיקולי מכירות ובלעדיות, יוכל לצבור כוח אמיתי, לספק מידע חשוב והכרחי, לקחת חלק בעיצוב סדר היום הציבורי, ואף "להתחרות" בשוק התקשורת בכבוד. איזה גוף תקשורת ישראלי באמת מאמין בכך?

ניב חכלילי הוא עיתונאי ב"הארץ"

גיליון 62, מאי 2006