סוף השבוע סיפק עוד הזדמנות לאמוניה לייצר כותרות – זירת ה"כמעט אסון" התורנית היתה הפעם באיזור יקנעם, שם דלפה אמוניה ממשאית של כי"ל. האירוע הזה מזכיר לכולנו שסכנת האמוניה אינה מוגבלת לתושבי מפרץ חיפה, כמו שגם נכתב בדו"ח ועדת המומחים בראשות פרופ' אהוד קינן: "קצב השינוע הממוצע הוא 10 נסיעות ביום דרך אזורים צפופי אוכלוסין [...] פוטנציאל הנזק משחרור 20 טון אמוניה גזית באזור עירוני יכול להיות אדיר. רמת הסיכון שמדינת ישראל כופה על אזרחיה כדי לאפשר פעילות עסקית של חברה פרטית הוא בלתי סביר ובלתי נסבל. המודל העסקי של ייבוא אמוניה נוזלית לחיפה כדי להשתמש בה במישור רותם לא היה מתקבל על הדעת במדינה מתוקנת".

הסכנה במכל האמוניה היא בשל הריכוז העצום של החומר במקום אחד, והשינוע לאורך החוף ובפנים הארץ אל המכל וממנו. תאונה או חבלה מכוונת יכולים להביא לאסון גדול. למרות זאת, רבים מהדיונים התקשורתיים שעסקו באמוניה בסוף השבוע האחרון בחרו באופן מוזר לעסוק בנושא דווקא מהזווית של סביבה וזיהום אוויר.

התוכנית "תיק תקשורת" הקדישה דיון לנושא סיקור סכנת מכל האמוניה. כתב חדשות 2 יוסי מזרחי העיר כי הערוץ סיקר את הנושא, אולם למרות שחברת החדשות עסקה בכמה הזדמנויות בזיהום במפרץ חיפה, היא לא ממש טיפלה בסוגיית החומרים המסוכנים והאיום הבטחוני – שהוא הסיפור האמיתי של מכל האמוניה. לא זכור לי כתב של ערוץ 2 שואל את שר הביטחון או את ראש הממשלה שאלות קשות לגבי האיום הבטחוני שבעצם קיום המכל, איום שארגון הטרור חיזבאללה, למשל, יודע להגדיר היטב. מאז מלחמת לבנון השנייה – וגם בשבוע האחרון.

הבחירה של מערכות כלי התקשורת לעסוק בסכנת מכל האמוניה מזווית של איכות סביבה ולא של ביטחון עושה טוב לפעילי סביבה ומאפשרת להם להשמיע את קולם, אבל היא מזיקה לנושא עצמו. המלה "סביבה" לא פותחת מהדורות. היא לא סוחפת אחריה קהלים, וגם לא את עורכי המהדורות (והדברים, כמובן, תלויים זה בזה). היא לא מביאה תקציב משמעותי למשרד הכי קטן בממשלה ולא משכורת ראויה למי שפועל למענה או מי שמסקר אותה.

באותה תוכנית של "תיק תקשורת" אמר אביב לביא כי נושאים סביבתיים סובלים מתת-סיקור משום שהם מורכבים ועתירי ידע, ומשום שבהרבה מהמערכות בכלל אין כתב סביבה. האמת היא שגם כשקיים במערכת תקן לכתב כזה, פעמים רבות מדובר עבור הכתב בעיסוק צדדי לצד כיסוי תחום נוסף או כיסוי של איזור גיאוגרפי. כתב כזה מוצא עצמו לא פעם נקרע בין רצונו לסקר נושא סביבתי המחייב התעמקות והקדשת זמן ארוך לבין יתר מחויבויותיו למערכת. כך, בשבוע שעבר, בעת שכולנו היינו עסוקים בהוראת השופטת בסול לרוקן את מכל האמוניה, היתה אחת מעיתונאיות הסביבה עסוקה ברדיפה אחרי "סיפורי מזג אוויר" בעלי הרייטינג הגבוה יותר.

איפה הביטחון

בעיתונות האלטרנטיבית אפשר היה למצוא גם את הזווית הכלכלית: "חברת חיפה-כימיקלים יכולה למצוא פתרון כלכלי בהפסד מינימלי, שיכול להסיר מתקן מסוכן ביותר למאות אלפי אנשים, ולהמשיך את הייצור בלעדיו, מדוע היא לא עושה זאת מיוזמתה?", שאלו ב"דבר ראשון". ובאתר "עבודה שחורה" שאל אמנון פורטוגלי בנוגע להתמהמהות של הרשויות בטיפול בבעיית המכל: "ממתי המדינה עוסקת בייבוא חומרי גלם לתעשיה הפרטית? האם מחר הממשלה תעסוק גם בייבוא שמן בוטנים לאוסם?".

עיתוני הכלכלה סיפקו גם את הזווית המשפטית – מנקודת המבט של המזהמים, כמו למשל ב"כלכליסט": "התאחדות התעשיינים מצטרפת לערר על סגירת מכל האמוניה". או מזו של עיריית חיפה, ב"גלובס": "עיריית חיפה מגייסת את נסראללה לסילוק מכל האמוניה". וב"דה-מרקר": "עיריית חיפה תגיש היום לביהמ"ש דרישה לפינוי מכל האמוניה".

דיווחים רבים עסקו בסכנת האמוניה בימים האחרונים והציגו עיסוק בנושאי סביבה, וגם כלכלה ומשפט, אבל האיום הבטחוני מוצג רק מפיו של נסראללה. ללא בקשת תגובה מגורם בטחוני, ללא עיסוק של הכתבים והפרשנים הרלבנטיים.

"אם יהיה פה מהלך דרמטי היסטורי עם מכל האמוניה, התקשורת הישראלית לא תוכל לקחת עליו קרדיט. חד-משמעית", קבע אביב לביא ב"תיק תקשורת". "בניגוד להרבה דברים אחרים בציבוריות שהתקשורת מובילה ומייצרת מהלכים, פה היא נגררת – והפוליטיקאים בכלל נפקדים. לא שמענו מהם מלה. ראש ממשלה ושר ביטחון יכולים להתעלם כאשר התקשורת לא נושפת בעורפם".

ליאורה אמיתי מלמדת במרכז להנהגת הבריאות, לשעבר מנהלת הקואליציה לבריאות הציבור ועמותת אזרחים למען הסביבה, המובילה קמפיין להצלת מפרץ חיפה