"אם אתם רוצים לדעת מה הציבור יחשוב מחר", אמר בראשית שנות החמישים הרמטכ"ל השני של צה"ל יגאל ידין, "תקראו את מה שקרליבך כותב היום". מעטים, אם בכלל, העיתונאים שנהנו ממעמד דומה לזה של עזריאל קרליבך, אז מייסדו ועורכו הראשי של "מעריב". הוא יצא ונכנס בלשכות הצמרת הישראלית, אבל לא היסס לתקוף אותה במאמריו היומיים ובמדורו "איפכא מסתברא".

עוד לפני שעלה ארצה, כבר היה דמות בולטת בעולם העיתונות היהודית. הוא נולד ב־1908 כבנו של הרב הראשי של לייפציג בגרמניה, למד בישיבות ידועות והחל בגיל צעיר לכתוב לעיתונים יהודיים. אחרי שהנאצים עלו לשלטון נמלט לפולין, לא לפני שהתגנב לכינוס נאצי בדרזדן ושיגר משם בטלפון דיווח מפורט ביידיש למערכת בוורשה, תחת השם הבדוי לוי גוטהלף.

לאחר שעלה ארצה, מונה ב־1939 לעורך "ידיעות אחרונות". תשע שנים אחר־כך, בפברואר 1948, הרים את נס המרד נגד הבעלים, יהודה מוזס, ופרש עם צוות עובדים כדי להקים עיתון מסוג אחר – "מעריב". "ראו בנו חבורה של 'שקצים' שהעזו להתחצף נגד הוד קדושתו 'בעל הבית', ואז לא יכלו ולא רצו להבין כלל, כיצד זה עלה על דעתם של עיתונאים שהם יעשו עיתון", כתב שנים אחדות אחר־כך. קרליבך ביקש ליצור עיתון שהוא בשליטת העורכים ולא בעלי הממון, שיהיה קריא בלי להיות סנסציוני, ואיכותי בלי להיות כבד ומשמים. הוא הצליח: בתוך זמן קצר היה "מעריב" לנפוץ בעיתוני המדינה (בשנת 1951, למשל, נמכרו מדי יום 44,500 עותקי "מעריב", לעומת 29,100 מ"דבר" ההסתדרותי, 27,200 מ"הארץ" ו־25,300 מ"ידיעות אחרונות", שדשדש מאחור עד אמצע שנות השבעים).

קרליבך היה אשף בכתיבת צבע, מומחה לכותרות, אבל התפרסם בעיקר בזכות מאמריו. בסגנון חד ועוקצני מתח ביקורת על רבים ממהלכי הממשלה, מ"אלטלנה" דרך גילויי שחיתות בצמרת ועד הסכם השילומים עם גרמניה, שנגדו יצא בתוקף רב. הוא יזם לראשונה בישראל "מבדק דעת הקהל" בין קוראי העיתון – סקר שהעלה תוצאות חד־משמעיות: 79 אחוז הצביעו נגד השילומים. בן־גוריון בחר להתעלם מכך. יחסיו עם קרליבך היו מורכבים: הוא העריך את שכלו, כתיבתו ועוצמתו, אבל הִרבה להתפלמס איתו. הוא אימץ את הרעיון של קרליבך להציע לפרופ' אלברט איינשטיין את תפקיד נשיא המדינה לאחר פטירתו של חיים וייצמן. כשהחליט לסרב, כתב על כך המדען לשני אישים: לבן־גוריון ולקרליבך. בפברואר 1956, בגיל 48, נפטר קרליבך בתל־אביב.

מי זוכר אותו היום? רק היסטוריונים וחובבי נוסטלגיה הופכים דפים צהובים בארכיונים וקוראים את מאמריו. מודי בראון שלף אותו לפני שנים אחדות מתהום הנשייה לפרק מרתק בסדרה "הכל אנשים". אבל קרליבך השאיר לא רק רחוב ליד השוק הסיטונאי בתל־אביב ואת בית "מעריב". הספר שכתב, "הודו", רשמיו מארבעים ימים בתת־היבשת, היה ועודנו הטקסט הישראלי חד המבט ומאיר העיניים ביותר שנכתב עליה. גם היום מעבירים תרמילאים ישראלים את הספר מיד ליד, ממש כפי שגליונות "ידיעות אחרונות" ואחר־כך "מעריב" היו נחטפים לפני שנות דור, כדי לקרוא את קרליבך.

מה זה עיתונאי? / עזריאל קרליבך

הוא חי ממה שהוא חי – חייהם של אחרים. הוא חי ממה שאין לו חיים. כל נגיעתו בדברים שאינם נוגעים לו, והוא עוסק בעסקיהם של אחרים – אך לא לשם עסק. הוא מעוניין תמיד בעניינים שאינם מעניינו, ושבעצם אינם מעניינים אותו (אך חוסר העניין הוא עניינו הפרטי).

אילו היה אישה מן המרפסת ממול, מופיעה ראשונה בכל תאונה ותקרית ומטיפה מוסר לאחר מעשה, זועקת מעבר לחצר על כל שמועת שווא, על כל סקנדל, מספרת באריכות דרמטית על "היחסים המתוחים" שבין כל בני זוג שבשכונה, מתנבאת על מה שיתבשל בכל קדירה ומתחכמת על התוצאות הבלתי נמנעות של כל ארוחה, ומציעה חינם אין־כסף את עצותיה על התפריט האידיאלי היחידי, היעיל, הזול ביותר, ובכלל יודעת את הכל על הכל – היו כל השכנים והשכנות בורחים מפניה כמפני אש.

מכיוון שהדברים מופיעים בדפוס – הדמות מכובדת ומבקשים ממנה פרוטקציה.
הוא מחבר את סימני הפיסוק למשפטים, אשר אחרים כותבים אותם. הוא שם את סימני הקריאה ליד המאורעות, או את סימני השאלה וסופי פסוק ושלוש הנקודות של התמיהה ועצלות המחשבה.

הוא עושה את הדרמטיזציה של דרמות אשר החיים מחברים אותן, אך הוא לעולם אינו יודע כיצד החיים אומרים לכתוב את המערכה הבאה – ואם זאת תהיה טרגדיה, קומדיה, הפי אנד או סתם לא כלום. (סופר שולט על החומר ועל גיבוריו, ויודע לאן הוא עתיד להובילן: עיתונאי – החומר שולט בו, והוא מנסה תמיד להדביק את גיבורו – ולשווא).

כוח דמיונו חייב להיות חזק למדי – לראות את הדרמטי; אבל אסור לו, שיהיה חזק למדי, ליצור דרמה. יצירתו היא מן הנמוכות והקשות ביותר; יש מיש. אומנות. שכן סימנה של אומנות – ההפך: יש מאין.

(מתוך רשימות שנמצאו בעזבונו)

גיליון 61, מרץ 2006