הזמן שחלף מאז שוך הקרבות איננו מספיק כדי להעריך, לבקר ולהסיק מסקנות בצורה מושכלת. ובכל זאת, ימים אחדים לאחר סיום המערכה – "מלחמת לבנון 2" – נמצא הקולקטיב הישראלי בעיצומו של סמבטיון גועש, רווי חבטות; ובעין הסערה – כמה כותבים/שדרים מהתקשורת.

בראשית השבוע השני ללחימה שלחתי מאמר ל"הארץ". פסקת הפתיחה נקראה כך: "עיתונאי 'הארץ' ובהם שביט, בנזימן ומדי פעם כותב/ת מאמרי המערכת של העיתון משדרים פאניקה; שעה שהבנים נלחמים, הקטיושות נופלות, סדרי החיים בצפון השתבשו והמערכה מתגלגלת ללא תסריט מובנה של התחלה, אמצע וסוף, עיתונאים אלה, בצרימה יומיומית, כבר מחפשים אשמים, מפקפקים בתבונת הקברניטים ומטביעים להם שמות גנאי, וכמובן – משרטטים את ועדות החקירה לקראת היום שאחרי". עורכי העיתון בחרו שלא לפרסם את מאמרי. הפסקאות שלהלן הן התאמת מה שנאמר שם למציאות של אחרי הקרבות, עדיין ללא פרספקטיבה.

אל המערכה בצפון נכנסה ישראל בהכרה שצבאנו מעורב ב"מבצע" שהוא תגובה לפגיעה בריבונות הישראלית ב־12 ביולי. במהלך הימים שהצטברו, בעוד המערכה בצפון מתגלגלת, הלכה ונחשפה תמונת מצב שונה מזו שהיתה חקוקה בתודעתנו הקולקטיבית: מצאנו עצמנו מתגלגלים אל תוככי טרנספורמציה דרמטית מהתנהגות זחוחה של חברה נורמלית, הנמצאת על סף מימוש תוכניות הקיץ של מרכיביה – התנהגות שהוזנה על־ידי קונספציית השקט בגבולנו הצפוני – אל עבר התנהגות המטמיעה את משמעויות המאבק בזרועה האלימה של אירן בצפון מדינתנו. יכולה היתה ממשלת ישראל, במענה לחטיפת החיילים בגבול הצפון, לנהוג מנהג ראשי ממשלות קודמים, והשלווה המדומה היתה נמשכת במחוזותינו. והנה, צמרת המדינה, כחודשיים (חודשיים בלבד!) לאחר שנכנסה לתפקידה, ובעיקר ראשיה, האזרחים־הלא־גנרלים, החליטו לשבור כיוון; לקחת את החברה הישראלית, חרף מה שנצרב בתודעתה, אל מאבק שלא נצפה וממילא לא הוכן מראש, מאבק שתג המחיר עליו לא יכול היה להיות נהיר לחברה הישראלית.

צילום: רויטרס

גם עתה, במחצית השנייה של אוגוסט, העובדה שהמערכה שהיתה כוונה כלפי זרוע של אירן וכן שמדובר בעצם במהלך עם השלכות אסטרטגיות־קיומיות, עובדה זו היא בגדר ידיעה; היא איננה עדיין מודעות. אנחנו יודעים את זה, עדיין לא הטמענו ידיעה זו בתודעתנו. הטמעת ידיעה, כל ידיעה, בתודעה והפיכתה למודעות היא זו המניעה התנהגות. על הרקע הזה, ההתלהמות ששידר ארי שביט (שביט כמשל) היא, במקרה הטוב, החטאה בקריאת המציאות ובמקרה הגרוע ביטוי לפאניקה. קריאה נכוחה של המציאות היתה מעלה לדיון שאלות קשות כגון, מה צריך להיות אופן התגובה של מדינה דמוקרטית ריבונית מול אויב שערך קדושת החיים עבורו הפוך לשלנו? אויב המשעבד אזרחים בשני צדי המתרס לשם השגת מטרותיו, אויב שעבורו, הפוך מאשר לנו, כללי המלחמה הבינלאומיים הם בלתי רלבנטיים? איך בונים שדה מערכה אל מול אויב שאיננו מייצג מדינה ריבונית? מה הם מגבלות הכוח במאבק הא־סימטרי שבין מדינה (דמוקרטית) ריבונית ובין צבא של תנועת טרור? בכל מקרה, אלו הן שאלות לגופו של עניין, ולא לגופם של הקברניטים.

בימים כתיקונם, תפקיד התקשורת בחברה דמוקרטית ברור לגמרי – לצפות בעין בוחנת, וכשצריך, לבקר את השלטון ואת מהלכיו. בימים אחרים – שעת חירום, מלחמה או מצוקות אחרות, כאשר הציבור מתגייס למאבק משותף החוצה חילוקי דעות – נקלעת התקשורת בחברה דמוקרטית למציאות רגישה. אסור לצפות ממנה שתתגייס; בכך היא תחטא לשליחותה. מצד שני, השימוש באזמלי הביקורת בארגז כליה, ראוי שיהיה הרבה יותר מבוקר. מבחן השימוש באזמלים אלה הוא קיומי: אם אין לשימוש בהם בשעת החירום משמעות קיומית ואם ניתן לדחות את השימוש בהם לאחר חלוף הזעם. "הימים האחרים", למשל בזמן מלחמה, מציבים אתגרים אחרים, חריגים, בפני התקשורת ובעיקר – ככל הניתן – להנהיר ולהבהיר את המציאות העמומה והמעורפלת. אתגרים אלה, שהם המפתח לפיתוח כושר עמידה של החברה שאותה משרתת התקשורת, אינם מצטמצמים לרמת המידע. האתגר הוא להנחיל את הידיעה, שהיא תולדת המידע, ובעיקר את המודעות, שהיא־היא מקור ההתנהגות ליחידים ולציבור.

המעבר מהתנהגות הנובעת מ"קונספציית השקט הממכר" אל התנהגות המשקפת מודעות למשמעויות האסטרטגיות הרחבות של המלחמה בצפון היה דרמטי. הוא היה כרוך בהתנסות מוחשית וכואבת בספיגת מטחים בלתי פוסקים של קטיושות, בתמונות צעירים במסגרות שחורות ובהסתגלות למחירים החברתיים־כלכליים של המלחמה. המעבר הזה הוא זירת ההתרחשויות שבה, ככל שתקדם הטמעת המציאות והשלכותיה בתודעה הקולקטיבית, כך יאושש כושר העמידה של הקולקטיב. האם יש לתקשורת תפקיד בגיבוש כושר העמידה?

ד"ר אריק כרמון הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 64, ספטמבר 2006