המסמך החסוי של פרקליטות המדינה בעניין הפעלתו של אבישי רביב והעדכונים בפרשת נמרודי, שריצדו על מסכי האינטרנט כשצווי איסור פרסום מנעו מהם לככב בתקשורת, הם רק ההתחלה. מאיפה שלא מסתכלים על זה, מהפכת האינטרנט מסמנת שינוי בשוק התקשורת. מצד אחד, אפשר לקרוא היום באינטרנט את "גלובס", "הארץ" ו"מעריב", ובקרוב מאוד גם את העיתון של המדינה. מצד שני, חברות האינטרנט והפורטלים הגדולים כמו נענע, וואלה ונטקינג מקימים עיתונים עצמאיים, הנגישים לכל דורש בלחיצת כפתור. נגיש, עדכני, והכי חשוב – בחינם.

התנועה הדו-כיוונית הזו היא המצאה מוזרה למדי, בהתחשב בכך שבעולם מתפתח דגם אחר, של חברות אינטרנט שרוכשות תוכן מגופי תקשורת ותיקים. המיזוג בין חברת האינטרנט AOL לחברת התוכן טיים-וורנר הוא דוגמה מובהקת לדגם כזה. לפני כשנה ניהלה קבוצת "ידיעות אחרונות" משא-ומתן על רכישת מניות בוואלה, לפי אותו דגם, אבל המגעים נקטעו בשלבים מוקדמים, לא ברור מדוע. אמנם הוא אינו הדגם היחיד הקיים, אבל יתרונו בולט: כל אחד עוסק בתחומו.


לעומתו, הדגם הדו-כיווני דורש מכל הגורמים הסבה מקצועית. לגופי התקשורת הוותיקים קשה להסתגל למדיום חדש. בניגוד לעבודה העיתונאית העצמאית והמתבדלת, הרשת היא אינטראקטיבית. מעבר לקשיי ההסתגלות, גופי התקשורת הוותיקים מסתכנים בגול עצמי. כל גוף עיתונאי ותיק שנכנס לרשת האינטרנט צריך לקחת בחשבון ירידה במספר הקוראים של המהדורה המודפסת. מצד שני, לא קל גם לגופים המסחריים המתמחים באינטרנט: לך תלמד להוציא עיתון.

הפחד הראשון של העיתונים הוא מ"קניבליזציה", מהסיכון הסביר שמהדורת האינטרנט תאכל נתחים מרכזיים מהמכירות של העיתון המודפס. בין העיתון המודפס למהדורת האינטרנט שלו קיימים מתח עסקי וניגוד אינטרסים מובנה, שהם כמעט ברורים מאליהם: המהדורה המופצת באינטרנט ניתנת, כמובן, חינם וללא דמי מנוי. לפי ההערכה, הפסיד "גלובס" מספר לא מבוטל של מנויים בעקבות פתיחת מהדורת האינטרנט.

לא פחות מאיים הוא נושא הפרסום. לוחות הדרושים המתפרסמים בכל עיתון מכניסים לקופות רווח של עשרות מיליוני שקלים. אבל בעידן האינטרנט חיפוש מכונית או קניית דירה בלוחות המודפסים הופכים למשימה מסורבלת יחסית. ברשת, כל הנדרש מהמשתמש הוא להקיש את סוג המכונית הרצויה, טווח השנים הרלבנטי – והפלט מופיע על הצג בתוך שניות. כך נשמטת הקרקע מתחת לתשתית ההדפסה וההפצה האדירה שהיתה שייכת בלעדית לעיתונים המודפסים.

המאבק בין המהדורה המודפסת למהדורת האינטרנט עלול להוביל למצב אבסורדי, שבו המתחרה של העיתון אינו עיתון אחר, כי אם אתר האינטרנט שלו עצמו. כל עיתון מתמודד עם האבסורד הזה בדרכו. "גלובס", למשל, שהיה הראשון שהוציא מהדורת חדשות באינטרנט עוד בשנת 1995, מפרסם באינטרנט רק מהדורה חלקית. בסוף האתר יש הפניה למהדורה המודפסת, בבחינת פרסומת לעיתון. נוסף לכך, מהדורת האינטרנט של "גלובס" מתפרסמת ברשת רק בשעה 19:30, למרות שבפועל היא נסגרת הרבה קודם, כדי שהגולשים לא יוכלו לקרוא אותה לפני שהיא מגיעה למנויים.

דייוויד גיליס, עורך מהדורת האינטרנט באנגלית של "גלובס", אינו מכחיש שקיים ניגוד אינטרסים בסיסי בהוצאת מהדורת אינטרנט של העיתון. "בעבר היה מתח בין המערכות", אומר גיליס. "עורכי המהדורות המודפסות לא התייחסו באופן חיובי למהדורת האינטרנט, אבל תמיד קיבלנו גיבוי מלא מצד ההנהלה. עכשיו יש הבנה לגבי חשיבות המהדורה באינטרנט, וכתבים מגיעים ביוזמתם ומפנים את תשומת לבי לכתבות שלהם כדי שאכניס אותן למהדורה".

"מעריב", לעומת "גלובס", מוציא מהדורה שכוללת רק את העיתון המודפס ומעלה אותו על הרשת בין השעות תשע לעשר בבוקר, כשהעיתון נסגר כבר בחצות הליל הקודם. "אין שום חשש שזה יפגע במהדורה המודפסת", אומר עורך "מעריב", יעקב ארז. "מי שרוצה לקרוא עיתון קונה אותו מוקדם יותר, ולכן זה בכלל לא מטריד אותי".

אבל הסיפור שמסמל יותר מכל את המאבק בין העיתונות המודפסת לאינטרנט שייך ל"ידיעות אחרונות": זאב חספר עזב לפני שלוש שנים את תפקיד העורך הכלכלי של "ידיעות אחרונות" לטובת הקמת חברת אינטרנט של העיתון. חלפו שלוש שנים, והאתר עדיין לא באוויר. החברה מעסיקה כשלושים עובדים, ביניהם בוגרי גל"צ ו"במחנה". לאחרונה הגיעה לשם טלי בן-עובדיה, שערכה בשש השנים האחרונות את מהדורת החדשות של ערוץ 2. מעטה סודיות כבד אופף את הפרויקט, וכל עיתונאי המצטרף לעבודה במקום נדרש לחתום על הסכם סודיות. כבר כמה חודשים שאנשי האתר מוציאים מדי יום מהדורת אינטרנט שלא מתפרסמת.

המתחרים מסבירים ש"ידיעות אחרונות" לא מעוניין לפתח את עיתוני האינטרנט, ולכן הוא מעכב ככל שיוכל את עלייתה לאוויר של המהדורה שלו. "אם תתחיל מגמה של צריכת מידע דרך האינטרנט, יירדו ההכנסות של 'ידיעות אחרונות' בראש ובראשונה כתוצאה מירידה בפרסום בלוחות הדרושים, שמהווים אחוז ניכר מהיקף ההכנסות שלהם", טוען אחד המתחרים העוסק בתחום.

איור: אפרת בלוססקי

איור: אפרת בלוססקי

חספר מודה שהאינטרנט הוא לא תחום המומחיות של "ידיעות אחרונות": "אנחנו לא נולדנו באינטרנט. 'ידיעות אחרונות' הוא עיתון שקיים שישים שנה, ועיתונים הוא יודע לעשות טוב, אבל את נושא האינטרנט אנחנו עדיין לומדים". חספר מציין ששוק האינטרנט עדיין לא מפותח מספיק בארץ, והחשיפה אליו מוגבלת לפי הסקרים לעשרים אחוז בלבד מכלל האוכלוסייה. "גם אתרי החדשות שקיימים היום באינטרנט לא ייראו בעתיד כפי שהם נראים היום. בוודאי לא כשייכנס הפס הרחב, כך שאין מה למהר".

אין חשש שברגע שהאתר שלכם יעלה לאוויר ההכנסות מהמכירות ייפגעו?
החשש הזה אכן קיים בכל העולם, אבל אין שום אינדיקציה בעולם שמראה את זה, ואפילו להפך. בראיון עם אחד מעורכי ה"פייננשל טיימס" נאמר שמהדורת האינטרנט שלו הביאה יותר מנויים לעיתון המודפס. אני חושב שבשימוש מושכל של המדיה השונים, העיתונים יתאימו את עצמם לזה.

מעבר למתח העסקי בין העיתונות המודפסת לעיתונות האינטרנט, ישנו גם מתח מקצועי. העיתונות המסורתית, כפי שהתגבשה בעשורים האחרונים, תהיה חייבת להשתנות לקראת כניסתה למדיום החדש. האינטרנט הוא מדיום של עדכונים מיידיים. לא מדובר בסגירת מהדורה מודפסת בחצות או במבזק חדשות ברדיו אחת לשעה, אלא בעדכון און-ליין, בשידור חי, כל רגע.

שוני משמעותי נוסף הוא האפשרות להציע לגולש להרחיב ולהעמיק בנושא הכתבה. לעיתון המודפס יש מגבלת נייר, לטלוויזיה ולרדיו יש מגבלת זמן, לאינטרנט אין אף אחת מאלה. מעבר לידיעה קצרה, המופיעה על המסך, גולש המתעניין בנושא יכול בלחיצה אחת לקרוא עוד ארבעה-חמישה עמודי פרשנויות, רקע והיסטוריה. "אם הגולש מתעניין, למשל, בנושא הכבלים והלוויין", מסביר דרור פויר, עורך מהדורת האינטרנט של "הארץ", "בעיתון הידיעות בנושא מפוזרות בין הכלכלה, המוסף ואפילו במדור ביקורת ספרים. באינטרנט, לעומת זאת, כשנכנסים לכתבה בנושא מסוים, כל הכתבות האחרות שהופיעו באותו נושא כבר נמצאות לפניך".

ב"הארץ" קיים, אגב, גם ארכיון אישים, ובכל כתבה שבה מופיע שם הקיים בארכיון, יש לינק (הפניה) לכתבות שהופיעו בעבר על אותו אדם. "אתה יכול לפנק את הגולש שלך והוא יבחר בדיוק מה שהוא רוצה", אומרת בן-עובדיה. "זה לא כמו במהדורת החדשות בערוץ 2, שנאלצים להשאיר המון חומרים בחוץ בגלל מגבלת הזמן".

מומחי האינטרנט לוקחים את האופציות הגלומות בהיפרטקסט צעד אחד קדימה – חיבור בלחיצה אחת לאתר אחר הקשור לנושא הכתבה. "אם עושים כתבה על פעילות צה"ל בלבנון", מדגים עופר שני, העורך הראשי של אתר וואלה, "אפשר לתת לינק לאתר של החיזבאללה. או אם, למשל, משרד ראש הממשלה מוציא הודעה לעיתונות, הקורא לא חייב לקרוא אותה מקוצרת ומשוכתבת, אלא להתחבר בלחיצה אחת ישירות לאתר של לשכת ראש הממשלה ולקרוא את הנוסח המקורי". ביום שבו התפרסם דו"ח מבקר המדינה בעניין העמותות של ברק, פירסם אותו אתר האינטרנט של "הארץ" במלואו, בניגוד לעיתונות הכתובה, שהיתה מוגבלת באילוצי מקום.

ואגב מהפכות, גם הקשר בין העיתונאי לקורא יעבור מהפך: היום ניזון הקשר הרופף בעיקר ממכתבים למערכת, שנדרשים מהקורא מאמץ וזמן לשלוח אותם. באינטרנט יכול כל קורא, בלחיצת כפתור אחת, לשלוח אי-מייל לכתב החתום על הידיעה. "פתאום מגלים שאנשים מעבירים ביקורת חכמה ומנומקת או מוסיפים אינפורמציה שלא ידענו עליה", אומר פויר. "אני נמצא בקשר קבוע עם הקוראים שלי על-ידי אי-מיילים". ולא רק זה. סביב כל כתבה מתפתחים אתרי דיון – פורומים של קוראים – המתנהלים על-ידי הקוראים עצמם.

בעיתונות אינטרנט, יוכל עיתונאי לדעת כמה אנשים קראו אותו ומתי. "זה עשוי להוביל למצב שהעיתונאים ידרשו שכר בהתאם למספר הכניסות לכתבה שלהם", אומר פויר. "אם, לדוגמה, מבקר אוכל יראה שלכתבות שלו נכנסים יותר אנשים מאשר לכתבות המדיניות, הוא ידרוש שכר בהתאם. כל זה, כמובן, יוביל למצב ששיקולי העריכה יושפעו מכמות הכניסות לכתבות השונות". כך ניתן יהיה גם לפלח בצורה מדויקת את סוג הקוראים הנכנסים, אילו כתבות מעניינות אותם ומתי הן נקראות.

האם כל עיתונאי יכול לתפקד און-ליין? האם אותם עיתונאים שעובדים במהדורה המודפסת יעבדו גם במהדורת האינטרנט, או שעל מקימי האתרים יהיה ליצור לעצמם סגל חדש של כתבים שמתמצאים במדיום החדש? על סימני השאלה האלה אין תשובות מוחלטות.

בחלק הכלכלי של "הארץ" אימצו דגם של הפרדה מוחלטת בין עיתונאי ה"און-ליין" לעיתונאי ה"אוף-ליין". קבוצת "הארץ", בשיתוף עם חברת סטריטקום, הנסחרת בבורסה של ניו-יורק ומפעילה אתר המספק ניתוחים כלכליים וחדשות בנושא היי-טק ושוק ההון, עומדת להקים עיתון כלכלי און-ליין. בשונה ממהדורות האינטרנט של "הארץ", העיתון הכלכלי יהיה עיתון אינטרנט אמיתי, המתעדכן בכל רגע ומנצל את יתרונות המדיום. כדי להקים את העיתון החדש גייסה הקבוצה החדשה כשלושים עובדים והעבירה אותם למבנה נפרד ממערכת עיתון "הארץ".

גיא רולניק, יוזם החברה, עזב את עריכת המוסף הכלכלי של "הארץ" לטובת עריכת האתר החדש. ב"הארץ" חשבו שאי-אפשר שכתבי העיתון המודפס ישמשו גם כתבי מהדורת האינטרנט. "אם אחד מכתבי הכלכלה עולה על עסקת מיליונים חדשה בשעות הצהריים ומעביר אותה למהדורת האינטרנט שמתעדכנת כל הזמן און-ליין, הידיעה הופכת להיות נחלת הכלל והיא יכולה גם להופיע ב'גלובס' באותו ערב", מסבירים ב"הארץ". "אז איזה אינטרס יש לעיתונאי, שרוצה שרק למחרת בבוקר הדברים יופיעו בעיתון המודפס כסקופ בלעדי שלו? אתר האינטרנט של ה'וול סטריט ג'ורנל', שנחשב לאתר הכלכלי הטוב בעולם, לא מפרסם את הסקופים באינטרנט, אלא שומר אותם למהדורה המודפסת".

גם ב"ניו-יורק טיימס" החליטו שחדשות הכלכלה באתר האינטרנט של העיתון שחדשות הכלכלה באתר האינטרנט של העיתון צריכות להיפרד מהמערכת הרגילה והקימו צוות נפרד של כתבים בשיתוף עם סטריט.קום. ב"פייננשל טיימס", לעומת זאת, החליטו להשתמש באותו סגל כתבים, ושם אכן נרשמה עזיבה גדולה של עיתונאים. כשחברות נפרדות נמצאות תחת קורת גג אחת, נמנע גם המתח העסקי בין העיתון המודפס לעיתון האינטרנט.

טלי בן-עובדיה חולקת באופן קטיגורי על דגם ההפרדה: "עיתונות היא עיתונות, כל השאר זה כלים. כמו שיש רדיו וטלוויזיה יש גם אינטרנט. כל השאר זו עבודה עיתונאית. נכון שמדובר במדיום המתעדכן 24 שעות ביממה, ולכן העבודה תהיה הרבה יותר קשה ומהירה".

אילו כישורים חדשים יידרשו לעיתונאים כדי להשתלב במדיום החדש?
מהדורת החדשות של ערוץ 2 התחילה מאנשים שלא היה להם מושג במדיום הטלוויזיוני. עברנו קורסים מאולתרים שהתחילו בהסבר של מה זה חוט, והיום זו מהדורת החדשות המובילה. זה הצליח מפני שכולם היו עיתונאים מוכשרים. כשמקום מורכב מאנשים מקצועיים, כל השאר נצבר בדרך.

כל האחראים על האתרים הישראליים שנמצאים היום על הרשת מודים שהם רחוקים מלנצל את שלל האפשרויות שמציע המדיום. חדשות כתובות המתעדכנות און-ליין, לינקים וחיבור לאתרים נוספים הם אפשרויות כמעט אנכרוניסטיות כשמדובר באינטרנט. היום אפשר להכניס לכל כתבה גם וידיאו ואודיו, ממש כפי שעושה אתר חדשות האינטרנט הפופולרי ביותר בעולם: CNN.Com. האתר מורכב מ-18 אגפים שונים. הגולש יכול לבחור את האגף שבו הוא מעוניין ביותר. העמוד הראשי של האתר מאגד כותרות ומידע מהאגפים השונים שבראשו הסיפורים החמים המלווים בתמונה גדולה. העמוד ניתן לעיצוב אישי לפי צרכיו המשתנים של המשתמש. אף שסי.אן.אן היא מעצמת תקשורת, המפעילה שישה ערוצי טלוויזיה ומשדרת לשש יבשות, מרבית החומר שהיא משתמשת בו מיועד בלעדית לרשת האינטרנט. התכנים מועברים באמצעות סרטוני וידיאו, קטעי קול ומצגות.

כל אתרי חדשות הישראליים ממוקמים רחוק מאוד ממה שמציעות הרשתות ברחבי העולם. אתר האינטרנט של "הארץ" הוא היחיד בינתיים שמנסה לנצל קצת יותר את הפוטנציאל של המדיום. מבזקנים המאזינים 24 שעות לערוצי התקשורת השונים מעדכנים את האתר, ונוסף לכך ישנו עדכון של העיתון עצמו מדי יום בשעה 13:00. "הארץ" השכיל להשתמש באודיו וכך, למשל, היה אפשר למצוא שם את תמליל השיחה בין יהודית סיגאווקר לכתב יוסי בר-מוחה, שהביא את הסקופ על ההתחזות שבהוצאת הדיבוק ממנה על-ידי הרב בצרי. "באתר שמעו את 'בעלת הדיבוק' מדברת כרגיל, ואז שומעים את בר-מוחה מבקש ממנה לחקות את הקול של בעלה, ושומעים אותה משנה את קולה בהתאם", מספר פויר. "גלובס" החל לאחרונה להשתמש בווידיאו והעביר את ועידת העסקים של ישראל בשידור חי באתר.

אבל ההחמצה הבולטת ביותר היא של אתר החדשות של ערוץ 2. האתר אינו אלא חזרה על נושאים שכבר טופלו בארבע המהדורות המרכזיות של הערוץ: מהדורת הבוקר, מבזק חמש, המהדורה המרכזית בשמונה בערב ומהדורת חצות. בינתיים עוד אי-אפשר לראות את המהדורה און-ליין, והעדכונים אינם רציפים. שלום קיטל, מנכ"ל חברת-החדשות, מגדיר את האתר של החברה כסטארט-אפ: "אין ספק שזה אתר התחלתי, ונכון שאין בו זרימה ישירה של המהדורה אל הרשת. בשלב זה האתר הוא רק בגדר פרויקט של המהדורה הטלוויזיונית. אנחנו נמצאים בשלב של גיבוש רעיונות, שאותם נציג בפני בעלי המניות. אני לא מעוניין להוריד מתקציב הטלוויזיה עבור אתר אינטרנט, אלא לקבל עבורו תקציב נוסף".

אתה לא חושש מאפשרות של בריחה מהטלוויזיה לאינטרנט?
לדעתי, הטלוויזיה והאינטרנט צריכים לדעת לחיות יחד ולשאוב זה מזה את היתרונות שמציע כל אחד. לומר שכיוון שיש אנשים שבורחים מהטלוויזיה למחשב אנחנו צריכים להתעלם מהאינטרנט, זו גישה התאבדותית. בעתיד נוכל לקבל את הטלוויזיה והאינטרנט על אותה פלטפורמה, מה שנקרא "וב-טי.וי", כך שאנחנו צריכים להיות ערוכים.

כך קיטל, אבל הזכייניות שלו פועלות אחרת. בסוף השנה שעברה, שתיים מזכייניות הערוץ השני, רשת וטלעד, סירבו לשדר פרסומת של וואלה, שבה נקראו הצופים לזנוח את "התוכניות הירודות" ולעבור למסך השני – מסך המחשב.

מדבריו של חספר ניתן, אולי, ללמוד כיצד ייראה האתר של "ידיעות אחרונות": "עיתון לא צריך להיות משועתק לאינטרנט, אלא האינטרנט צריך להגיש לקורא את מה שהעיתון עצמו לא יכול להגיש. האינטרנט יכול להגיש יותר שירותי מידע, כמו סטטיסטיקות, נתוני בורסה און-ליין וכתבות עומק. לכן כל החשיבה של עיתון אינטרנט צריכה להיות כשל נותן שירותי מידע. עורך עיתון צריך להקדיש הרבה מחשבה לכמה עמודים הוא יקצה למדריך הטלוויזיה. באינטרנט אין מגבלה כזו. אפשר לתת לקורא את כל מה שקורה בטלוויזיה". רק ימים יגידו אם חספר יממש את תוכניתו והאתר של "ידיעות אחרונות" יהיה שונה מאתרי העיתונים האחרים. בינתיים, הדבר היחיד שברור לגבי האתר העתידי הוא העובדה שהשקיעו בו הרבה מאוד זמן ומחשבה.

הבעיות של אתרי אינטרנט קיימים המנסים לספק חדשות הן הפוכות. לאלה אין קשיי הסתגלות למדיום החדש, אבל יש להם בעיה קשה כיצד לספק חדשות. אף אתר לא הצליח לבנות מערכת המורכבת ממספר גדול של כתבים. אפילו וואלה, הפורטל המוביל בארץ, שנסחר בבורסה בתל-אביב בשווי של 81 מיליון שקל, והקים בקול רעש גדול את וואלה-חדשות בסוף דצמבר 1999, עדיין לא מציג מערכת חדשות של ממש. האתר אמנם מרכז עשרות ידיעות שעליהן אחראי ברק רונן, יוצא גל"צ, אבל אפילו המנכ"ל שני מודה כי מה שמוצג באתר הוא רק 30% מהיכולת שלהם. "יש לנו 50 אלף כניסות ביום לדף החדשות של וואלה, וזה כבר מעיד על הצלחה", טוען שני. "לפני שהתחלנו להפיק תוכן חדשותי, ניסינו כל מיני מודלים של פעולה, וגם ניהלנו מגעים לרכוש תוכן מספק תוכן מקצועי". כאמור, המגעים בין וואלה ל"ידיעות אחרונות" לא הבשילו, ובוואלה החליטו בשלב זה להקים מערכת חדשות עצמאית. "האופי המונופוליסטי הישראלי מנע את ההתחברות עם 'ידיעות אחרונות'", אומר שני. "בשלב זה, דסק החדשות שהקמנו פועל 18 שעות ביממה, משש וחצי בבוקר ועד חצות וחצי. גייסנו עיתונאים מגל"צ ובוגרי 'במחנה'".

איך בנויה מערכת החדשות שלכם?
חלק הארי של המערכת בנוי מאנשים שעוברים על שידורי הרדיו, הטלוויזיה, עיתונים וסוכנויות ידיעות, ממיינים את החומרים והופכים אותם לידיעות בגודל 200 עד 300 מלה. נוסף לכך, יש לנו רשת של "מידענים", שהם גולשי אינטרנט כרונים שגולשים כל הזמן לכל מיני אתרים ומביאים משם מידע, כמו אתר החיזבאללה או אתר ה"סאנדיי טיימס".

כתבים ממש כבר יש?
בקרוב ייכנסו לפעולה שני כתבים שיצוידו במחשב נייד ובמודם סלולרי, והם ייצאו למשימות שונות. אל המחשב הנייד תחובר מצלמה דיגיטלית שתוכל לשמש גם מצלמת סטילס וגם מצלמת וידיאו.

בנטקינג הביאו את גדי סוקניק כדי שיהיה עורך-על של החלק החדשותי. למרות שנראה היה כסוקניק, הוא הובא למקום כשועל חדשות ותיק כדי לבנות מערכת אקטואליה. מהר מאוד התברר כי בנטקינג מתכוונים לספק דווקא חדשות היי-טק.

"הישראלי הוא צרכן חדשות ייחודי", מסביר סוקניק. "הוא סופג את החדשות במשך היום מכל כלי התקשורת, שומע המון רדיו, רואה טלוויזיה וקורא הרבה מאוד עיתונים. הוא לא צריך עוד מדיום שיספק לו את זה". לדברי סוקניק, בנטקינג לא מנסים להתחרות בגופי התוכן העיתונאיים: "בשביל להתחרות בעיתונות הקיימת יש צורך בהקמת מערכת רצינית. אם אתה רק יושב ומקשיב, אז אתה קשב; אתה לא עיתון".

אז מה אתה, כעיתונאי, עושה שם?
אני מביא לשם את המוניטין שלי כעיתונאי, ואני אחראי שלא יחנטרשו שם חדשות, אלא מה שייכתב יהיה אמין ורציני.

פורטל נענע, השייך לנטוויז'ן, מספק חדשות על-ידי מבזקנים המקשיבים לכלי התקשורת ומתרגמים ידיעות מסוכנויות הידיעות, אבל גם להם אין עדיין כתבי חדשות. גד שמשון, עורך התוכן בנענע, אומר כי בימים הקרובים הם עומדים להכניס שירות חדש לגולשים המתעניינים בחדשות: "הגולש יקבל סימון על המסך אם יש עדכון חדשות בנושא שהוא מתעניין בו, גם אם הוא לא גולש באותו הזמן באתר של נענע".

האתר "כותרות" הוא בעל גישה שונה מכל השאר. הוא אינו מתיימר לספק תוכן, אלא כותרות שמפנות את הגולש לאתר הרלבנטי, שם תופיע הידיעה המלאה. העורך והבעלים, גל מור, מסביר את השינוי שמתחולל בתקשורת עם הופעת אתרי החדשות באינטרנט: "לפני האינטרנט אנשים היו צורכים תוכן על-פי מותג מאופיין, קונים לדוגמה 'ידיעות אחרונות' ועוד שני מגזינים. היום, כשהמידע נרחב, זמין וניתן בחינם ברשת, אין סיבה שהצריכה תהיה מותגית, אלא על-פי מרכזי תוכן". באתר של מור מרוכזות כל כותרות היום מכל אתרי החדשות. בלחיצה אחת ניתן להיכנס לאתר של "מעריב", "הארץ" או כל אתר חדשות אחר ולהגיע מיד אל הידיעה המבוקשת. "אנחנו צועדים לעולם רווי מאוד במידע, ותפקידנו לברור את המוץ מהתבן ולחלק אותן לקטיגוריות", מסביר מור. "יכול להיות שהמשתמש יסתפק בכותרת שניתנת באתר שלנו ויכול להיות שהוא ייכנס אל האתר שבו מופיעה הידיעה במלואה".

האתר פשוט-חדשות, בעריכת העיתונאי יאיר פידל, מתיימר להיות עיתון האינטרנט הראשון בארץ. לטענת פידל, מדובר בעיתון לכל דבר, למרות שהוא מורכב רק משישה כתבים.

שישה כתבים זה עיתון?
לצערנו הרב, תשעים אחוז מהעיתונות בארץ בנויה מהודעות לעיתונים שמקבלים בפקס ובביפר, ואני מקבל אותן בדיוק כמו שהעיתונים מקבלים אותן. נכון שאין לי סקופים, אבל בשלב הראשון זה מה שאני עושה.

חספר מ"ידיעות אחרונות" אומר על וואלה, נענע ודומיהם כי הם אתרים חביבים ומוצלחים, אבל נמצאים עדיין בשלב המשחק המקדים. "בדיוק כמו שאנחנו צריכים ללמוד לעשות אינטרנט, הם צריכים ללמוד לעשות תוכן. היתרון היחסי שלנו כעיתון הוא הניסיון הרב שיש לנו באיסוף אמין של חומר והגשת מידע לקורא. בנקודה הזו יש לעיתונים יתרון יחסי שיישמר, אבל חשוב שארגוני התקשורת ישמרו על כללי האתיקה גם בעידן האינטרנט.

העובדה שחברות חדשות ללא עבר ותרבות של תקשורת מתחילות לספק תוכן עלולה להוביל לבעיות אתיות. כל אדם שיש לו גישה למחשב יכול להעלות מידע על האינטרנט ולחשוף אותו בפני אינספור צרכנים. כל אזרח יכול להיות עיתונאי, עורך ובעל תחנת שידור גם יחד, באמצעים פשוטים ביותר וללא השקעה כספית. העלמת מידע שלחלק מהציבור יש עניין בהפצתו נהפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית.

השליטה והבקרה על תוכני הפרסום אינן נתונות באופן בלעדי רק בידי העיתונות, ואף לא בידי מוסדות השלטון והמשפט. בפרשת נמרודי, כשהמשטרה קיבלה מבית-המשפט צווי איסור פרסום, שמנעו מהעיתונות לדווח על החקירה, רחשו אתרי שיחות האינטרנט במידע נכון בחלקו או מסולף. דוגמה נוספת היא "מסמך רביב", שכלל פרוטוקול סודי של פגישת פרקליטת המדינה והשב"כ, ובו נדונה הפעלת הסוכן אבישי רביב. המסמך נאסר זמנית לפרסום על-ידי בג"ץ, אך עוד בטרם הגיע מועד הדיון בהסרת האיסור, מצא את דרכו אל אחד מאתרי האינטרנט.

בן-עובדיה חושבת שדווקא בעיה זו תחזק את הגופים המוסדיים: "גם עיתונות אינטרנט מופנית לקהל יעד, והוא יידע לזהות זבל. נכון שהקצוות יהיו יותר בעייתיים בשל סף הכניסה הנמוך, אבל אולי דווקא בגלל זה אנשים יבחרו את המותגים הגדולים".

שני מוואלה טוען כי דווקא הפתיחות של הרשת היא יתרון: "אנחנו נעיז הרבה יותר, אנחנו גוף הרבה יותר צעיר ודינמי, יותר חושפני ויותר צהוב. צריך להבין שהמדיום הזה נגיש לכולם ויש פורומים על נושאים, וכל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה".

אלעד בנבג'י

(לחצו להגדלה)

(לחצו להגדלה)

הקניבלים הדיגיטליים

בהתחלה זו היתה הרפתקה טכנולוגית, שדישדשה בחוסר ודאות כלכלית: מהדורות האינטרנט של העיתונים באמריקה יצאו לדרך לפני שש שנים, גיששו בערפל, עיצבו ושינו את עצמן שוב ושוב, ובעיקר הפסידו כסף. סקר אחרי סקר שנערך בין מו"לים ועורכים באמריקה חזר על הממצאים: משקיעים במהדורות אינטרנט כי חשים צורך להיות בקו החזית של הטכנולוגיה או חוששים מן המתחרים, אבל רק פחות מ-10% מצליחים להרוויח מזה משהו, או לשמור על איזון.

לא עוד. בארצות-הברית, הקובעת את הטון בעולם כולו, גוברת בחודשים האחרונים ההערכה כי מהדורות האינטרנט הולכות ותופסות מקום מרכזי בעסקי התקשורת. יותר משני שלישים מעיתוני ארה"ב כבר מפרסמים מהדורות און-ליין. מי שמחפש סימנים להתבססות מוצא אותם בכמה מהלכים שעושים גדולי העיתונים שם. אחד מהם: הודעת ה"ניו-יורק טיימס" בראשית השנה כי בכוונתו למכור לראשונה מניות של עסקי האינטרנט שלו. על-פי נתונים שפורסמו, השקיע העיתון לא פחות מ-35 מיליון דולר בתשעת החודשים הראשונים של 1999 בבנייה ופיתוח של אתרי האינטרנט שלו, הכוללים, לצד ה"טיימס" הדיגיטלי, גם את "ניו-יורק טודיי", בוסטון.קום וארבעים אתרי אינטרנט נוספים.

ה"וושינגטון פוסט" השקיע בשנה שעברה 85 מיליון דולר בעסקי אינטרנט (לא כולם בעיתונות וירטואלית; חלקם בהקמת בית-ספר למשפטים באמצעות האינטרנט ועסקים אחרים בתחום ההוראה). כביטוי לחשיבות הרבה שמייחסים בעיתון לעסקים הללו, הודיע לאחרונה המו"ל דונלד גרהם כי הוא פורש מניהול יומיומי של העיתון המודפס, כדי להתמקד בנושאים אחרים – הראשון שבהם הוא העמקת מעורבות העיתון בתחום האינטרנט. המהלך הזה, צוטט ב"פוסט" האנליסט גרי ארלן, משקף את השינוי שחל באסטרטגיית העיתונים כלפי האינטרנט: מה שהחל כמהלך הגנתי מובהק, הפך עתה לניסיון ממשי ליצור עסקים חדשים.

המדובר, בשני העיתונים, במהלכים אסטרטגיים עתידיים ארוכי טווח, המבוססים על ההנחה שחלק ניכר מעסקי העיתונות יעבור למרחב הווירטואלי. ההכנסות, אגב, עדיין קטנות: כ-20 מיליון דולר בלבד בכל אחד משני העיתונים במהלך 1999. כך גם בעיתונים אחרים, המרחיבים אף הם את עסקי האינטרנט שלהם, לעתים תוך שיתוף פעולה עם רשתות טלוויזיה, חברות מחשבים וגורמים נוספים.

לסלי ווקר, בעלת טור בנושאי טכנולוגיה ב"פוסט", המנתחת את המהלכים הללו, משוכנעת כי צמרת העיתונות האמריקאית הבינה כי גם אם נגזר דינו של העיתון הכתוב להיעלם, אין פירושו של דבר שהבעלים חייבים ליפול איתו: אם הקניבלים הדיגיטליים נוגסים בכל פה בעיתונות המסורתית, מדוע שבעלי העיתונים לא יהיו בצד הנוגס, ולא רק בזה שנטרף?

לסימני השגשוג הראשונים של עיתונים באינטרנט מצטרפת דאגה בתחום האתיקה: חלק ניכר מן ההצלחה הוא תוצאת השידוך הלא-קדוש בין סיקור עיתונאי למכירות באינטרנט. את קוראת על מוצר כלשהו, ובקליק אחד רוכשת אותו, מתארת ווקר. החיבור הזה מעורר בעיות אתיות לא פשוטות, שהרי העיתונות ה"קלאסית" עוסקת במסירת מידע, לא בשיווק, ועושה מאמץ להפריד בין החומר המערכתי למודעות המסחריות. לא עוד: כאן דווקא טשטוש הגבולות הוא שם המשחק – והמפתח להצלחה הכלכלית.

והשאלה הגדולה המרחפת בעידן הניו-מדיה: האם פריחתם של עיתוני האינטרנט אכן מבשרת את קצו של העיתון המודפס? איתות אזהרה ראשון: הצלחתם של אתרי האינטרנט "לשאוב" כבר עתה חלק מהכנסות העיתונים במודעות הלוח, תהליך שילך ויגבר וידלדל את הכנסות העיתונים המודפסים. מייקל בלומברג, שהקים לפני שנים אחדות את סוכנות הידיעות הכלכלית עתירת הטכנולוגיה הנושאת את שמו, חזה לאחרונה כי בעוד חמש שנים יקראו עיתונים רק מעל גבי מחשב, ממסך הטלוויזיה או מן הטלפון הסלולרי. בעלת הטור ווקר מעניקה לעיתונים עוד עשרים שנה בטרם ייעלמו.

אבל יש מי שמסרב להיכנע לתחזיות הקודרות. בארה"ב פורסם בדצמבר סקר חדש המצביע על כך שדווקא קוראי עיתוני אינטרנט קוראים יותר עיתונים מודפסים מאשר אלה שאינם גולשים. ואילו ה"גרדיאן" הבריטי הזכיר לאחרונה כי כל המאה העשרים עמדה בסימן נבואות שהתבדו על קבורתם הקרובה של העיתונים. תחילה צפו שהרדיו יחסל את החדשות המודפסות, ואחר-כך שהטלוויזיה תקבור אותן. העיתונים שרדו, כותב ה"גרדיאן", ועכשיו חוזים שהמחשב יחסל אותם. "עיתונים יישארו אתנו לפחות עוד מאה שנה", הוא מבטיח לקוראיו, "הם יהיו אולי שונים, אולי יהיו פחות מהם – אך העיתונות המודפסת לא תיעלם".

רפי מן

גליון 25, מרץ 2000