אני קורא בעניין את סדרת "שוברים שתיקה", שורת עדויות על המקום שממנו דיווחתי וסיקרתי את הזירה הפוליטית לאורך 27 שנים. הן כולן עד אחת "עדויות אופי" המתארות את העיתון כמקום נטול מרחב עשייה עיתונאית חופשית. אני מבקש להוסיף עדות שונה לשרשרת הזאת, והיא מתייחסת לשנות עבודתי שלי. הפרקטיקה העיתונאית של "העין השביעית", אני בטוח, תוכל לשאת גם דיווח שונה ולהביאו כמות שהוא.

הצטרפתי לצוות הכתבים בעיתון ב-1979 לאחר שנה של סיקור מעבר לקו הירוק בשרות "על המשמר" ז"ל, שאליו הגעתי בזכות מורי בבית-הספר היסודי, יצחק שור, שהפך כתב פרלמנטרי שם. עם שובי מלימודי עיתונות בארצות-הברית הציע לי יצחק את התפקיד. לאחר שנה נפרדנו ועברתי ל"ידיעות אחרונות", גם כן ככתב בשטחים המשוחררים/כבושים. במקביל לסיקור בשטח הקמתי וערכתי את המקומון הראשון ברשת ידיעות-תקשורת, שנקרא אז "קול ירושלים".

המקומון היה כלי רב השפעה בזירה המקומית. במשך שבע שנות עריכה לא היתה פנייה אחת של מי מבעלי העיתון אלי להיטיב עם פלוני או לפגוע באלמוני. לא היה פגם במרחב העשייה העיתונאי שלי. לא רוממתי קבלנים. לא הגנתי או תקפתי על-פי פקודה מלמעלה את ראש העיר וצמרת המנגנון. לא התבקשתי לסלק ו/או לרסן בעלי טורים מקוריים וחדי מקלדת (אבי ברדוגו, רות גביזון, דן עומר ז"ל – רשימה חלקית). החלטות התוכן היו שלי.

עם בואו של אדם ברוך ז"ל ל"ידיעות אחרונות" והפקדת רשת המקומונים המתפתחת בידיו, במקביל לתפקידי עריכה בכירים אחרים שנטל על עצמו לבקשתו של "מרכז המערכת" המיתולוגי דב יודקובסקי, הגעתי לצומת מקצועית.

אדם "דיבר תל-אביבית". בהגשה, בצילום, בפרסונליזציה השופעת של דיווחים. אהבתי לעבוד עימו ככותב במגזין "7 ימים", אך כאשר הדברים הגיעו לעריכת המקומון "שלי" לא הייתי מוכן לוותר על "השפה הירושלמית", בסגנון ממוקד יותר בהגשת תכנים. לאחר שיחה, בהבנה ובהסכמה מלאה שלי, שלו ושל המערכת בתל-אביב, עברתי לתפקיד הכתב בכנסת, לאחר מכן לתפקיד שליח העיתון בוושינגטון, ושוב, לאחר ארבע שנות סיקור של ממשל קלינטון – בחזרה לדיווח מן הכנסת.

בין השנים 1986 ל-2005 דיווחתי לעמודי החדשות וכתבתי כתבות מגזין בתחום הפוליטי-מדיני בלא שהיתה שיחה מכוונת אחת מבעלי העיתון שהיה בה כדי לגרום להטיית דיווח לטובת אינטרסים זרים. ולא שהיה זה מרחב נטול לחצים. כתבתי בספרי "מסכת התדמית" ו"המקצוע שנתפש ברשת" בין היתר גם על דפוסי דיווח שלא נראו לי. בעיקר, דפוסי דיווח שנבעו מהיותו של העיתון מכוון לטעמו של הקהל הרחב כעיתון רב תפוצה.

כך, בין היתר, העדפת הסיפור המקומי הישראלי החם מתל-אביב על פני המיקום שהוקצה לדיווחים מדיניים מבירת ארצות-הברית. או העניין הרב שגילה דסק החדשות בפגישותיה של שרה נתניהו ובכל מלה שיצאה מפיה, למשל, במהלך ביקור של בני הזוג בוושינגטון. העדפתי להתמקד בסיקור המדיני, ופחות במסגרות הקרויות בעגה העיתונאית "צבע".

אך לא היתה כאמור לאורך השנים האלה ולו גם פעם אחת שבה נדרשתי על-ידי עורך במרומז או ישירות לפגוע באישיות פוליטית או לרומם אותה – על-פי אינטרס כלכלי או פוליטי שלא נראה לי עיתונאי-מקצועי. אם היתה באה דרישה כזאת – לא הייתי ממלא אחריה.

ב-2005, עם כניסתם של רפי גינת כעורך וערן טיפנברון כרכז כתבים לתפקידם, החל עידן חדש בעיתון – וככל הנראה לא נראיתי לצמד הזה כאיש הנכון במקום הנכון. האמת היא שגם הם לא נראו לי אז כאנשים הנכונים במקום הנכון. בהיעדר גיבוי מלמעלה – פרשתי בהסכמה מ"ידיעות אחרונות".

אני מביא את הדברים האלה השוברים שורה ב"שוברים שתיקה" מפני שגם בלהט החשיפה על שיחות ראש הממשלה עם מו"ל העיתון נכון הוא לראות את התמונה כולה. וגם מפני שבעיקרו של דבר אני מאמין שהבחירה להיות או לא להיות עיתונאי היא של כל כתב, של כל עורך. יש מי שמשדר לסביבת העבודה שלו שהוא מוכן לשליחויות. רוצה את קרבת הבוס. שואף להגיע למעגל השפעה פנימי. יש מי שהמסר שלו שונה: לא שותף להטיית דיווח או "לפרשנות אלטרנטיבית של עובדות" על-פי רצון בעל הבית.

לא יהא זה חידוש עבורי אם יאמר לי שעיתון הוא יצירה של עורכים תחילה. לא הטקסט של הכתב בשטח קובע אלא מה שנותר ממנו על עמודי העיתון או האתר. אך לכתב הרואה שכתבותיו הועפו לתא "שאריות" במחשב דאז (וניתן לראות מי העיף למי ולאן ובאיזו שעה) או שלא נותר מהגרסה המקורית שלהן זכר – יש דרכים להביע מחאה, או לקום ולחפש לעצמו ביוזמתו ג'וב חדש בעיתון אחר.

בין השנים 1979 ל-2005 הועסקו רוב העיתונאים "בידיעות אחרונות" במסגרת הסכם קיבוצי. מרחב התמרון והמחאה של כתב, כן גם של כתב – התקיים. אני מאחל לכתבים מתחילים רבים כניסה אל המקצוע המרתק הקרוי עיתונות עם בעל בית כנח מוזס ז"ל, צמיחה וגיבוש דפוסי כתיבה עם עורכים כדב יודקובסקי, אדם ברוך ז"ל – ומשה ורדי.