מי שעוקב אחר הקבוצה הנכבדה של בעלי הטורים המלווים את התהליכים סביב נושא השלום ואת ההתפתחויות הפוליטיות הפנימיות בישראל אינו יכול שלא להתרשם מן הכישרון, ההשכלה והמבט החד של רובם. דווקא בשל כך ראוי לשאול מדוע מאמריהם אינם מצליחים בדרך-כלל להתרומם יותר מחצי סנטימטר מעל הכתבות שמביאים הכתבים המדיניים והפוליטיים.

מדוע הפרשנות המדינית בישראל נראית לעתים קרובות כל-כך דומה לז'אנר של כתבות שטח או כתבות צבע, היונקות את השראתן משיחות עם ראש המערכת המדינית-פוליטית? אם היה מדובר באנשים שאינם מסוגלים לעמוד בדרישות הגבוהות של פרשנות מדינית הנסמכת על ניתוח ושקילה של אירועים, עובדות, תהליכים ואישים, אפשר היה להטיל ספק בתהליך הברירה שלהם. אך נראה שלא זה העניין. כנראה הסיבה עמוקה יותר, והיא נוגעת לעצם תרבות הפרשנות המדינית-פוליטית שהתפתחה בישראל בשנים האחרונות.

הטענה העיקרית שאפשר להפנות כלפי הפרשנות של בעלי הטורים (בעיקר בימי שישי, אך לא רק בהם) היא שהתצורה של הטקסט (framing) לא חורגת בדרך-כלל מגבולות הפרספקטיבה של הנפשות הפועלות בשדה הפוליטי. התבוננות קרובה בטקסטים האלה מלמדת שבעלי הטורים מקפידים לנהל שיחות עם הנפשות הפועלות העיקריות – עם ראש הממשלה, שרים, חברי-כנסת, פקידים גבוהים וכדומה, ולהתעדכן באופן זה בנוגע למה שבעלי תפקידים אלה יודעים, חושבים, מרגישים או אומרים (בשיחות לא לציטוט).

זה, כמובן, חומר ממדרגה ראשונה לעיתונאות שוטפת, אך זה לא צריך להיות יותר מחומר גלם ראשוני הדורש עיבוד רב בידי הפרשן המדיני. בעל הטור אמור לטחון את החומר בכלים אחרים, המיוחדים לטכניקה הפרשנית, כשחלק גדול מהארותיו ותרומתו מותנה ביכולתו להציג ראייה או פרספקטיבה החורגת מזו של הנפשות הפועלות בזירה הפוליטית או מזו המתחככת איתם באופן יומיומי.

על הפרשן המדיני והפוליטי לפרש את מניעיהם ואת מעשיהם של השחקנים במערכת השלטונית ואת ההתפתחויות הנובעות מהם באור אחר ועל סמך רעיונות שאינם נמצאים דווקא בראשם או על קצה לשונם. תהליך פרשני כזה כרוך במה שאפשר לקרוא לו ריפריימינג (reframing) כלומר הגדרה או אפיון מחדש של הסוגיות, השאלות, הבעיות והתרופות העומדות על הפרק.

אמנם בעלי טורים בכירים יכולים להשיג מידע והערכות מבכירי השלטון ביתר קלות מעיתונאי שטח, אך הפיתוי להעביר חומרים אותנטיים אלה ישירות לקוראים ללא עיבוד יתר בא על חשבון העומק והמקוריות של הפרשנות. כשלא עומדים בפיתוי, היוקרה והסמכות של בעלי הטורים, הנובעות מיכולתם להגיע אל הבכירים ביותר במערכת הפוליטית, מבוזבזות על הפקת כתבות משובחות וחדשניות על חשבון העומק הפרשני.

רק לעתים רחוקות חורגים הפרשנים המדיניים הישראלים ממסגרת ההתייחסות, או מן הפרספקטיבות, של הפוליטיקאים. תמונת המציאות הפוליטית שאנו הקוראים מקבלים, אף שהיא יכולה להיות מרתקת או אפילו דרמטית לרגע, היא בעצם רדודה, לא מעוררת מחשבה ואינה מחייבת השקעה גדולה מצד הכותב או הקורא.

אחד הביטויים המובהקים לפרשנות המדינית המדולדלת שהורגלנו לה הוא הימנעות בעלי הטורים מהתמודדות עם שאלות קשות, אם גם לא פחות מרתקות מהגילוי האחרון של מקור במשרד ראש הממשלה או בחצר הרב של ש"ס.

מדוע, למשל, לא נוכחנו בנסיונות עיתונאיים רציניים להתמודד עם השאלה המרתקת והחשובה, מה יכולים היו להיות הגורמים שהביאו את ראש הממשלה, אהוד ברק, לשקול פשרה מרחיקת לכת כל-כך בשאלת ירושלים (מנקודת הראות של הקונסנזוס הישראלי)? האם יש משהו בסיטואציה שבה מנהיג מדינה, העומד בפני הכרעה בצומת דרכים היסטורית בין שלום למלחמה, שמשנה את הפרמטרים והדינמיקה של ההכרעות? האם לפנינו מצב שלא ניתן להסבירו במונחים של פוליטיקה יומיומית?

אולי גם בן-גוריון, בגין ורבין עמדו במצבים כאלה וגם כל אחד מהם עבר שינוי תפיסתי מעמיק ברגע מכריע? האם יש משהו במצב הזה שמזכיר הכרעות בתנאים שבהם פעלו מנהיגים כדה-גול, מנדס פראנס, סאדאת או גורבצ'וב? האם ברק שייך לגלריית האישים הזאת או עלינו להסתפק בהסברים מסוג: "ברק מתקפל תחת לחץ"?

ואם ניקח, לדוגמה, את הניתוח של שאלת סמכותו של ברק לנהל משא-ומתן מדיני ללא רוב בכנסת, מדוע אנחנו מקבלים מהפרשנים המדיניים שחזור כזה או אחר של עמדות תומכי ברק מצד אחד והאופוזיציה מצד שני, אך כמעט אין הם מספקים לנו פירוש מעמיק של השפעת השיטה הפוליטית הנהוגה בישראל זה ארבע שנים של ערוצי הלגיטימציה והדה-לגיטימציה של ראש הממשלה?

איור: רות גוילי

מי שלא יודע, יכול להתרשם כמעט שראש הממשלה הזה מזלזל בכנסת יותר מכל קודמיו, כאילו איננו נמצאים בתוך משטר שבו העימות בין הרשות המבצעת לכנסת לעומתית צפוי וכמעט מתבקש? שהרי מאז 1996 הצטמצם באופן חריף התפקיד המיועד לכנסת במשטר פרלמנטרי תקין – לקיים את הממשלה ולתמוך בה. בשל עובדה משטרית זו אין לראש הממשלה ברירה אלא לגייס את הלגיטימציה שלו ישירות מן ה"עם". אפשר לסלוח לדוברי האופוזיציה המבקרים את ראש הממשלה במונחים האנכרוניסטיים של המשטר הפרלמנטרי שהוחלף ב-1996, אך שזו תהיה גם הפרספקטיבה של פרשנים מדיניים?

נושא ועידת השלום, תפקידו של ברק ותפקיד הכנסת מלווים בשאלה קריטית נוספת שלא עולה לליבון פרשני בטורים המהירים והנמהרים של ימי שישי: האם המערכת הפוליטית הישראלית מסוגלת בכלל לתת גיבוי מתמשך הן לראשי ממשלה המקדמים את תהליך השלום (רבין, פרס וברק) והן לראשי ממשלה המנסים לעכבו (שמיר ונתניהו)?

האם מצבו של ברק מול הכנסת הלעומתית של היום אינו חזרה מסוימת על התיקו בין ימין ושמאל בבחירות 84' ו-88' והממשלות שבאו בעקבותיהן, אלא שעתה הפוליטיקה של הנטרול ההדדי לובשת צורה אחרת, הנגזרת מהשיטה הפוסט-פרלמנטרית של בחירה ישירה לראשות הממשלה ולכנסת? אולי הפוליטיקה השוטפת בישראל אינה יכולה להזין הכרעות היסטוריות, ולכן הכרעות כאלה תלויות במנהיגים המסוגלים לסכן הן את חייהם והן את עתידם הפוליטי?

נחום ברנע ושמעון שיפר כתבו ב"ידיעות אחרונות" ב-18 ביולי, שבעקבות ההודעה של קלינטון, העומד לצאת לוועידה ביפן, "מתכוננים ברק וערפאת לשוב הביתה מחר". לא היה צריך להיות בקמפ-דייוויד כדי להבין שהמלה "מתכוננים" יש לה משמעות אחת כשהיא יוצאת מפי דוברי המשלחות, ומשמעות אחרת כאשר היא משקפת ממצא ניתוחי או שיפוט של פרשן מדיני, ששקל את הכדאיות, ולכן את האמינות, של "מתכוננים" כעובדה לעומת "מתכוננים" כאיום בטקטיקה של משא-ומתן.

נכון, מדובר בפרשנים מדיניים שכתבו ידיעה ופרשנות בתנאי איפול קשים, אך דווקא מעמדם וסמכותם כבעלי טורים נודעים עוררו ציפיות לשיקול דעת מורכב ומתוחכם יותר שהיה מונע את המבוכה כעבור כמה שעות. הקביעה הזו נכונה גם כאשר לוקחים בחשבון את תפיסתם של שני הפרשנים את רצף המאורעות בקמפ-דייוויד, שהניעם לפרסם את כותרתם השנויה במחלוקת. אדרבה, קביעתם כי צדקו בה מוכיחה את טענתי המרכזית – מדיווחיהם של בעלי הטורים נעדרת הספקנות הראויה; הם מחוברים מדי לאורח החשיבה של קובעי המדיניות.

נראה שטשטוש ההבחנה בין פרשנים לכתבים הוא גם תוצר של דפוסי ניהול של העיתונות ההמונית היומית בישראל. זו היא עיתונות המכוונת לצרכני מזון עיתונאי מהיר, שאינה מעודדת את ההבחנה של הקוראים בין עובדות לדעות, ושאין לה תמריצים כלכליים להשקיע בעומק הראייה ומרחב הזמן המזינים את איכותו הגבוהה של השיח הפרשני.

אי-אפשר גם להתעלם מכך שטשטוש הגבולות בין חומר הבא מפי דוברים לחומר המיוצר באמצעות כלי ניתוח ופרשנות משוכללים, בין נתונים להנמקות, בין רדידות לעומק מחזק את יכולת המניפולציה של הפוליטיקאים. כאשר אין לעיתונות פילטרים טובים, לפוליטיקאים מנוסים יותר קל להזריק לנו את ה"עובדות", ואת הריגושים האמורים ללוות אותן, ישר לתוך הוורידים. במצב זה אנחנו נמצאים, כנראה, במסלול שבו – פרט ליוצאים מן הכלל – דגם הפרשנות המדינית בארץ מתקרב יותר ויותר לז'אנר של כתבות ספורט.

ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 28, ספטמבר 2000