ראש הממשלה

"תיק טובות ההנאה מתחזק; נתניהו טוען שנהג לקנות סיגרים במזומן של בן משפחה", קוראת הכותרת הראשית של "הארץ". "ראש הממשלה כפר לחלוטין בחקירותיו בנרטיב של החוקרים, ולפיו הוא קיבל מדי שבועיים אספקה קבועה של קופסאות סיגרים בעלות של אלפי שקלים לחבילה, לאורך שנים ובסכום מצטבר של מאות אלפי שקלים", כותב גידי וייץ. "מנגד טען ראש הממשלה כי חלק ניכר מהסיגרים שעישן נרכשו מכיסו. על-פי גרסתו, הוא נהג לבקש מאנשי לשכתו לרכוש את הסיגרים, ולאחר הקנייה החזיר להם את התמורה במזומן".

"כמו צבי בר, שלומי לחיאני ואברהם הירשזון שהורשעו בשחיתות, גם נתניהו בחר בגרסה הכוללת כסף מזומן", נכתב בכותרת המשנה לדיווח. "מהו המקור למזומנים, תהו ודאי החוקרים כששמעו את הגרסה הזאת מפיו", כותב וייץ. "לנתניהו היה הסבר: אחד מקרובי משפחתו נהג לתת לו בשנים האחרונות כספים במזומן שסייעו לו לממן את תחביבי העישון היקרים שלו. יחד עם זאת, נתניהו אינו מכחיש שקיבל סיגרים ממילצ'ן מעת לעת, אלא שלשיטתו לא מדובר באקט פסול, כי אם במתנות שניתנו כחלק מיחסי החברות ארוכי השנים בין המשפחות".

לפי וייץ, עו"ד יעקב וינרוט הוא זה שנתן לנתניהו חוות דעת משפטית שלפיה מותר לו "לקבל מתנות בסכומים סבירים מחברי אמת". בהמשך הוא מונה את הגורמים שלדבריו יגרמו למשטרה להמליץ להעמיד לדין את ראש המממשלה, ומציין בין היתר את הקבלות והתכתובות שתומכות לכאורה בגרסאות של מילצ'ן ואנשיו, ולפיהן נתניהו ורעייתו דרשו את המתנות. כמו כן מזכיר וייץ כי "ראש הממשלה פעל על-פי החשד במסגרת תפקידו למען מילצ'ן, כאשר התקשר לשר החוץ של ארה"ב וביקש ממנו להסדיר את הוויזה של המיליארדר".

"קו ההגנה: שילמתי על סיגרים בכסף מזומן שקיבלתי מקרוב משפחה", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" (המלים "בכסף מזומן" נדפסות באדום, ובגדול). בכותרת המשנה מובהר כי הגרסה של נתניהו מסבירה, לדידו, מדוע לא ניתן להתחקות אחר העסקאות. הידיעה עצמה (אלי סניור) קצרצרה ונדחקת לעמוד 7, ומובהר בה שהיא נסמכת על הדיווח של וייץ ב"הארץ". שני תצלומי ארכיון של נתניהו מעשן סיגרים מעטרים את העיתון הבוקר.

"בעל חנות הטבק שממנה נרכשו הסיגרים לנתניהו: 'ראש הממשלה מחבב במיוחד סיגר שעלותו 245 שקל'", מדווח שי ניב בתחתית שער "גלובס". כפי שמציין ניב, העדות הזאת שונה מדיווח קודם שלפיו נתניהו מעדיף סיגרים זולים יותר.

"תיק המתנות שמנמן, עסיסי ועמוס כל טוב", כותב בהנאה גלויה בן כספית ב"מעריב". "הטבות וטובות הנאה מכל הבא ליד, באופן שיקל על התביעה להוכיח שיטתיות, דפוס פעולה, אורח חיים של שנות דור. או, במלים אחרות, כל מה שתואר כאן בעמודים האלה בעשור האחרון מגיע עכשיו לכדי ראיות בחדרי החקירות. [...] תחשבו על העליבות. ראש ממשלה, שהוא בעצמו עשיר מופלג, נאלץ להודיע שלא ידע מי שולח לרעייתו ארגזי שמפניה בכמויות מסחריות".

לדברי כספית, לא צריך לחפש את התמורה שנתן נתניהו בטיפולו בערוץ 10 – אלא דווקא בחוק שהתקבל בשנת 2008, ש"מאפשר ליהודים עשירים (או ישראלים חוזרים) לעלות או לחזור ארצה ולקבל פטור מוחלט מתשלום מס הכנסה על פעילותם בחו"ל למשך עשר שנים", כפי שהוא מתמצת זאת.

"כינוי החיבה של החוק הזה הוא 'חוק מילצ'ן', כי הוא המשתמש המוכר ביותר בהטבה הזאת", טוען כספית (מי שיחפש את המונח "חוק מילצ'ן" בגוגל ימצא שהוא החל לצוץ ברשת רק בחודש שעבר, על רקע פרשת המתנות). כיצד מתיישב התרחיש הזה עם העובדה שהחוק נחקק בתקופה שבה ישב נתניהו באופוזיציה? האם נתניהו הוא-הוא זה שמונע מחברי-הכנסת לבטל את החוק? השבוע כספית אפילו לא מוצא לנכון להסביר את תיאוריית הקשר שפרש בפני קוראיו.

עסקים כרגיל ב"ישראל היום"

ב"ישראל היום", העיתון שיש מי שטוען כי חלה הצטננות ביחסיו עם נתניהו, נמנעים מלעדכן את הקוראים בדבר ההתפתחויות החדשות בחקירותיו של ראש הממשלה. גם בעלי הטור דן מרגלית ומרדכי גילת, שבשבועות האחרונים השחילו כמה דברי ביקורת בנושא, עוסקים השבוע בנושאים אחרים. בניגוד לעיתונים אחרים, שבהם עולה דמותו של נתניהו כראש ממשלה על תנאי (כזה שנצרך לתקשר מפגש עממי עם שר האוצר בחומוסייה ירושלמית), ב"ישראל היום" משדרים עסקים כרגיל.

"ישראל היום", 10.2.17

"ישראל היום", 10.2.17 (לחצו להגדלה)

שער החינמון (לפחות עבור חלק מהקוראים – העיתון הופץ ביותר ממהדורה אחת) נכבש על-ידי תקציר של ראיון שערך בועז ביסמוט עם דונלד טראמפ לקראת פגישתו עם נתניהו. "אני לא אגנה את ישראל; היא עברה מספיק", מצוטט האיש בכותרת הראשית. "כיצד התרשמת מנתניהו בפגישתכם בדצמבר? יש ביניכם כימיה טובה?", שואל אותו ביסמוט. "כן, תמיד היתה לנו", משיב טראמפ, "ראש הממשלה הוא אדם טוב, שרוצה לעשות את הדבר הנכון עבור ישראל ורוצה שלום. הוא רוצה את זה באופן מלא. תמיד חיבבתי אותו".

תקציר הראיון עם הנשיא הטרי אמנם כולל קביעה נחרצת ונבובה מהסוג שכבר נעשה מזוהה עמו ("הכל לגבי ההסכם הזה איום. כאיש עסקים אני יודע לזהות הסכם רע והסכם טוב", הוא אומר על ההסכם שחתם קודמו מול איראן), אבל יש בו גם רמז לכך שהראיון המלא יכיל תוכן ממשי. כשנשאל טראמפ האם לדעתו ההתנחלויות הן מכשול לשלום, הוא משיב כך: "יש שטח מוגבל שנשאר, וכל פעם שאתה לוקח אדמה עבור התנחלויות, נותר פחות שטח. אני לא מישהו שמאמין שלהתקדם עם ההתנחלויות זה טוב לשלום".

באופן מוזר, במוסף הפוליטי מפרסם ביסמוט תחזית העומדת בסתירה לציטוט הברור שהוא עצמו הצליח להשיג מטראמפ. "ראש הממשלה בנימין נתניהו יגיע בשבוע הבא לוושינגטון חדשה, שעוצבה בדמותו הססגונית של טראמפ", כותב ביסמוט. "עם הנשיא אובאמה, היה ברור מה עומדים לקבל; עם איש העסקים טראמפ, קשה לנחש אילו קלפים ירצה לחשוף. אבל דבר אחד בטוח: היחסים יקבלו תפנית חיובית. סוף-סוף הממשל מוכן לומר שמפעל ההתנחלויות אינו מכשול לשלום – הצהרה שאפילו בוש הבן לא כלל במכתבו ההיסטורי".

כמיטב המסורת האישית של עורך חדשות החוץ, ביסמוט מצטלם עם טראמפ בהנאה בלתי מוסתרת, הפעם – לראשונה – בחדר הסגלגל. בהמשך הגיליון נדפס עוד תצלום של טראמפ, הפעם עם בעלי החינמון, שלדון ומרים אדלסון. "בני הזוג אדלסון הוזמנו לארוחת ערב בבית הלבן", מדווח בידיעה, הנושאת את חתימתו של "כתב 'ישראל היום'".

שער "ישראל היום", 10.2.2017 (פרט)

טרור

"טרור בשוק העירוני", קוראת הכותרת הראשית של "מעריב", שבניגוד ל"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" (וחלק מגליונות "ישראל היום") מעניק את הכותרת הראשית לסיקור פיגוע שאירע אתמול בפתח-תקווה. חרף הבחירה העריכתית להבליט את הפיגוע, הדיווח של אלון חכמון ונועם אמיר ב"מעריב" דל בהרבה מדיווחיהם של שני הטבלואידים האחרים, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות". ובכל זאת, מופיע בו בהבלטה פרט שאין לאחרים: שמו של הטרוריסט הפלסטיני, ולצדו שם כפרו. סיבה אפשרית לפרסום הבלעדי ניתן למצוא במשפט החותם את הדיווח של "ידיעות אחרונות": "הוטל צו איסור פרסום על פרטי החקירה".

הדיווח של "מעריב" נבדל מאלו של מתחריו גם במה שאין בו: תיאור של הכמעט-לינץ' שבוצע במעאד עאמר, אזרח ישראלי ערבי שניסה להזהיר את העוברים והשבים בערבית – ובשל כך זוהה בטעות כמחבל והוכה על-ידי יהודים.

ב"ישראל היום" מוזכרת התקרית בקצרה, בלי פרטים על הקורבן למעט הקביעה כי מדובר ב"בן מיעוטים". ב"ידיעות אחרונות" נדפסת תמונה שלו בראש חבוש. הכתבים צחי דבוש ורותם אליזרע מגישים לקוראים את גרסתו לאירועים: "צעקתי בערבית 'תיזהרו, תשתטחו על הרצפה', ואז התחילו להכות אותי וצעקו 'עוד מחבל כאן'. [...] ניסיתי להסביר להם שאין לי קשר לירי, אבל לצערי המשיכו להכות אותי. זה היה מאוד מפחיד, כמעט רצחו אותי. כל מה שרציתי לעשות היה להזהיר את האנשים שהיו שם כדי לשמור על שלומם, אבל במקום להודות לי נתנו לי מכות".

ב"הארץ" מדווחים על הפיגוע בראש עמוד השער, לצד הכותרת הראשית, אך הדיווח שמוגש לקוראים דל יותר מזה של "מעריב" ואינו כולל אזכור של מעשה ההכאה. באתר "הארץ" אמנם דיווחו על התקרית אתמול בלילה, אך במהדורה המודפסת אין לה הבוקר כל זכר.

חוד החנית

כל העיתונים הכלליים מפרסמים היום בהבלטה דיווחים על גל ההפגנות ההמוניות שהתקיימו לאחרונה במרכזי אוכלוסין חרדיים. "נמשכות התפילות לרפואת ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן שליט"א", נכתב בכותרת בולטת בשער "המודיע". "בכל תפוצות ישראל מעתירים בתפילות נרגשות לרפואת אביהן ורבן של ישראל שליט"א", נכתב בהקשרו של המנהיג הדתי במקום בולט בשער "יתד נאמן".

"ההפגנות שהתקיימו אתמול ובמשך השבוע ברחבי הארץ בעקבות מעצר בחור ישיבה הן בראש ובראשונה מרד במנהיג הרוב הליטאי, הרב שטיינמן, ששוכב כעת על ערש דווי", מוסבר בכותרת המשנה לכתבתו של יאיר אטינגר בעמודי החדשות של "הארץ", הנושאת את הכותרת "הפלג הקנאי של הרב שמואל אוירבך שורף את המועדון".

"זהו ראיון תחת אש, או תחת מים", כותב אטינגר בפתח הכתבה. "שני בחורים מישיבת מעלות-התורה, שהזדהו בשמותיהם הפרטיים, בן-ציון ושלמה, מתלמידי הרב שמואל אוירבך, מנסים לשכנע בלהט כי מדינת ישראל רודפת אותם וגוזרת עליהם גזירות שמד וכי 'בארץ יש היום מלחמה על הדת'. ברקע צהלות 'גוועלד', וגם צהלות סתם. מאות מחבריהם מתעמתים בשמחה מופגנת עם השוטרים וחוסמים זה שעה תמימה את צומת בר-אילן".

פרש משטרתי ומפגינים חרדים בירושלים, 9.2.17 (צילום: יניב נדב)

פרש משטרתי ומפגינים חרדים בירושלים, אתמול (צילום: יניב נדב)

"התעניינות שיא של כלי התקשורת שסיקרו בהרחבה את מפגני הנחישות העקרונית של ציבור בני התורה הביאה לתודעה הציבורית את מלוא משמעותו של המאבק הנחרץ נגד גזירת הגיוס", מודיעה כותרת גדולה בראש שער "הפלס", העיתון של הפלג שבראשו עומד הרב אוירבך והיחיד מבין היומונים החרדיים שחוגג את המחאה רחבת ההיקף בשערו.

"נמשיך בדרך השורשית והמסורה ונכריז ברמה כי היו לא תהיה!", נכתב בהפניה למאמר המערכת. במאמר עצמו, שאינו חתום, נכתב כך: "כל אותם גורמי שלטון למיניהם, שסברו כי מלאכתם הושלמה וכי יוכלו להמשיך ולפרוץ פרצות בעולם התורה, להשליט משטר של איומים ישירים ומרומזים, באמצעות חקיקה עוינת ובמקביל שורה של לחצים ופיתויים, למדו עד מהרה כי לא מפיהם אנו חיים וכי מובטחים אנו שכל כלי יוצר עליך – לא יצלח!".

אפשר להאמין לעורכי "הפלס" כי הם אכן מאמינים בקמפיין המתמשך והבוטה שלהם נגד גיוס חרדים – אחרי הכל, זו המטרה שלשמה הוקם העיתון לפני שנים אחדות, על רקע מלחמות הירושה הרבניות בקרב החרדיות הליטאית.

בכתבה ששודרה בחודש שעבר בתוכנית "המקור" בערוץ 10 ריאיין ישראל רוזנר את ישעיהו ויין, סגן עורך "הפלס". ויין הודה ש"הפלס" אינו עיתון רווחי. "לא רק שהוא לא רווחי, הוא הפסדי", אמר. "אז מי מממן אתכם?", שאל רוזנר. "יהודים טובים בארץ ובגולה", השיב סגן העורך. "לקמפיין הזה אתם מקבלים מהסאטמרים כסף?", שאל רוזנר. "גם מסאטמר, וגם מאחרים", השיב סגן העורך, אך סירב לנקוב בשמות. "אנשים רואים בנו בהחלט את חוד החנית ואת אלה שעושים בשבילם את העבודה, מה שהם לא יכולים, לא רוצים או לא מסוגלים לעשות", הסביר.

עושים לביתם (1)

בכפולת האמצע של "המוסף לשבת" מתפרסם ראיון גדול עם השר לשעבר יאיר שמיר, שמתמודד כעת על תפקיד יו"ר התעשייה האווירית (ועם טענות לשחיתות). המראיין הוא כתב התעשיות הבטחוניות אודי עציון, אחד משורה של כתבים ב"ידיעות אחרונות" שפרסמו בחתימתם כתבות קנויות במימונה של חברת הנשק הממשלתית, כולל ראיון קנוי עם המנכ"ל.

יאיר שמיר אמנם רק מתמודד על תפקיד בחברת התעשייה האווירית, אך הוא בשר מבשרה: במשך שש שנים, מ-2005 עד 2011, כיהן בתפקיד שעליו הוא מתמודד כעת – "כהונה שנחשבת מוצלחת", לטענת כתב "ידיעות אחרונות". "לא פלא שהשר חיים כץ, יו"ר ועד העובדים המיתולוגי של החברה, לוחץ למנות אותך שוב לתפקיד", הוא מתחנף למרואיין.

בהמשך הראיון אמנם תופס עציון את שמיר בשקר, וגם מעלה כמה שאלות על פרשיות השחיתות שהתגלו בגופים כמו משרד החקלאות (שם כיהן כשר), נתיבי-ישראל (שם כיהן כיו"ר) וישראל-ביתנו (שם היה מס' 2 ברשימה אחרי ליברמן), אך עורך הכתבה נמנע מלהבליט את הנושאים הללו.

את הפרשה שבגינה המינוי של שמיר מוטל בספק עציון מקפיד לגמד. "במקביל לתפקיד יו"ר התעשייה האווירית המשיך שמיר גם בעסקיו הפרטיים, ובראשם ניהול עם שותפיו של קרן ההון-סיכון קטליסט. העירוב הזה בין הפרטי לציבורי הוא מקובל בעולם העסקים, ובכל זאת עורר לא מעט ביקורת, שגברה באחרונה בהליך המינוי שבו כל אחד מקשרי העבר שלו נבחן בדקדקנות", כותב עציון. "בין היתר השקיע בקטליסט לורן דאסו, בן למשפחת יצרנית המיראז', שעוסק בניהול קרן ההשקעות שלה, ואף קיבל את תפקיד יו"ר הוועד המייעץ לה".

"עסקיך הפרטיים והציבוריים התערבבו?", שואל העיתונאי את המרואיין. "ממש לא", משיב שמיר. "מי שמאשים אותי כאן בניגוד עניינים משקר", הוא אומר, ומבקש מהקוראים להסתכל על המשקיע הצרפתי לא כעל פוטנציאל לניגוד עניינים אלא כעל יהודי טוב שספק אם בכלל מתעניין בעסקאות נשק: "עיקר עיסוקו הוא ביינות, כרמים, אמנות והשקעות פיננסיות. אגב, אביו סרג' הוא ניצול בוכנוולד, שהתנצר אחרי השואה. לורן, אגב, התגייר כשהתבגר, התחתן עם אשה יהודייה ועשה בר-מצווה מאוחרת. זה מאוד ריגש אותנו".

עמית סגל, החתום על תחקיר בעניין ששודר בשבוע שעבר בחדשות ערוץ 2, מפריך היום את גרסתו של שמיר בנוגע לעסקיו הפרטיים, ונועץ סיכה גם בכמה הצהרות אחרות שמסר בראיון ל"ידיעות אחרונות".

סימנייה

"הוא השתתף בטקסי וודו, חי עם שבטים באפריקה והכניס לתרבות האמריקאית את המושג 'זומבי'. אז איך קרה שוויליאם סיברוק נשכח לחלוטין? אמן הקומיקס ג'ו אולמן מסביר מדוע החליט להחיות ברומן גרפי חדש את דמותו של הסופר, ההרפתקן, הסאדיסט, האלכוהוליסט והקניבל הזה, שלקח את החתרנות שלו צעד אחד רחוק מדי" (כותרת המשנה לכתבה מאת נירית אנדרמן, "גלריה").

ספרים

בן שלו כותב ב"גלריה" על הביוגרפיה של מאיר אריאל, "ארול אחד". מבקר המוזיקה של "הארץ" מעריך את המאמץ שהשקיעו המחברים, אך ניכר שהספר הותיר אותו אמביוולנטי. "חלק מהזיקות שהוא משרטט מאלפות ויקרות ערך", כותב שלו על המחבר נסים קלדרון (שכתב את הספר עם עודד זהבי), "לא צריך דוקטורט כדי להצביע על אלתרמן מחד ועל בוב דילן מאידך כעמודי תווך בעולמו היצירתי של אריאל, אבל מי ידע על ההשפעה העמוקה שאריאל ספג מאיסר ופנה, מרכז מטע עצי הפרי הנשירים במשמרות?

"ופנה היה האיש שממנו למד אריאל את מה שקלדרון מכנה 'שובביות התודעה'. ופנה המחיש לו מדי יום שהלץ והכליזמר יודעים על נסתרות העולם ועל סודות הנפש יותר מאשר חמורי הסבר ועוטי הרצינות. דמותו של הליצן המשתומם, שמתודעתה כתב אריאל במשך שנים רבות (עד שהחליף אותה, כותב קלדרון, בתודעתו של נביא אפוקליפטי), נוצרה בצלמו ובדמותו של אותו איסר ופנה. היה שווה לנבור חודשים בארכיון-שבעל-פה של הקיבוץ על מנת להעלות מתוכו את האיש הזה".

"ספרים"

ל"הארץ" מצורף היום הגיליון הראשון של מוסף "ספרים" בעריכת ליסה פרץ (וסגנה, עדי ערמון). השינוי הבולט ביותר לעין הוא התווספותן של כריכות הספרים לביקורות עליהם.

עושים לביתם (2)

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת הבוקר עוד ידיעה פרסומית במסגרת ההתקשרות הרב-שנתית של קבוצת מוזס עם חברת אוסם. הכותבת, איריס ליפשיץ-קליגר, מציינת בפני הקוראים כי זוהי שנתו הרביעית של הפרויקט, "שולחן משפחתי" שמו, שעל-פי המלל הפרסומי "שם לו למטרה ליצור שינוי באורח החיים של המשפחה הישראלית".

בהמשך הידיעה הושתל מה שנראה כמו מלל קידום מכירות לעצם האפשרות לרכוש כתבות בעיתון: לקוראים (ולמפרסמים הפוטנציאליים) מוסבר שסקר שנערך לאחרונה העלה כי מאז הושק "שולחן משפחתי" ב-2013 צמח באופן ניכר שיעורם של הישראלים המאמינים שחשוב לקיים ארוחות ערב משפחתיות – המטרה המוצהרת של הפרויקט. בידיעה לא נכתב אם נבדקה גם ההשפעה שהיתה לרכישת הכתבות על הסנטימנט הציבורי כלפי חברת אוסם – המטרה האמיתית של הפרויקט.

במוסף "ממון" אפשר לחזות בתופעה מוזרה: קמפיין התוכן השיווקי של "ידיעות אחרונות" והחברה הממשלתית דואר-ישראל ("מוכרים ברשת") עבר שינוי, וכעת הוא מתפרסם כפרסומת מילולית בחתימת "גד בירון", כתב התוכן השיווקי הפיקטיבי הוותיק. המלים "ידיעות אחרונות" ו-ynet הוסרו.

ללא טענות

"אין לי שום טענות לחברי בג"ץ. החלטותיהם ואפליותיהם המוכחות מלמדות על טיבם. רובם משומדים להכעיס, ממשיכי דרכם של המתייוונים, היבסקציה והמלשינים והמוסרים, שונאי עמם, ארצם ומורשתם. ביניהם ערבי לאומני המשרת את האינטרסים של פלשתין. אין גם טענה לרועצים המשפטיים, הטריק הגאוני של התמנון השמאלני" ("בשבע", מתוך מכתב למערכת ששלח הקורא יואל אליצור מההתנחלות עפרה).

מזהים תהליכים

בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 20 שידר לאחרונה המנחה אראל סג"ל קטע מסרט טבע בו נראית איגואנה בורחת מעדת נחשים, כשברקע נשמעים קולותיהם של אנשי אופוזיציה ועיתונאים, ושל נתניהו. הוא האיגואנה, הם הנחשים. קלמן ליבסקינד, ממשתתפי התוכנית, מקדיש את הכפולה השבועית שלו ב"מעריב" לרינו צרור, בעקבות דברי ביקורת שהשמיע השדרן על הסרטון וקריאתו להטיל קנס על ערוץ 20.

ליבסקינד מאשים את צרור בכך שיש לו אג'נדה שמאלית, שאין לו "סקרנות עיתונאית", שהוא מסית, שהוא נמנע מלבקש תגובות ממושאי סיקור, מכנה אותו דינוזאור ומזכיר גם כתבה מ-2015 שבה בדק חנן עמיאור מ"פרספקטיבה" מדוע מתח צרור ביקורת על הממשלה ולא ביקש תגובה (השבוע נחשף כי עמיאור קיבל כספים על כתיבת נאומים עבור שני שרים לפחות מהליכוד).

כראיה לצביעותו של צרור מביא ליבסקינד שני פוסטים שפרסם השדרן בעמוד הפייסבוק שלו בשנת 2011, שבהם שובצו תמונות של בעלי חיים: באחד הפוסטים שובץ תצלום של נחש (המגלם, לטענת ליבסקינד, את "ממשלת נתניהו") ובפוסט האחר מופיע תצלום של קבוצת מכרסמים (לפי ליבסקינד מדובר בנמיות, המגלמות את "העיתונאים המותקפים").

הפוסטים של צרור מ-2011, כפי שנדפסו בטורו של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" (לחצו להגדלה)

הפוסטים של צרור מ-2011, כפי שנדפסו בטורו של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" (לחצו להגדלה)

"ממי אני לא מוכן לקבל ביקורת?", שואל ליבסקינד לקראת סוף המאמר, ומשיב: "ממי ששחטו את ועד מתיישבי השומרון על סרטון שעוסק בעיתון ששמו 'Hasmol' ושעורכו מכונה 'הר שטירמר' (סרטון שאני עצמי מתחתי עליו ביקורת חריפה) ושוחטים את ערוץ 20 על קטע סאטירה שנראה להם לא ראוי, אבל שתקו כמו קרפיונים כשאנשי 'ארץ נהדרת' פרסמו סטטוס שמציג את השר גדעון סער מקעקע מספרים על ידיהם של המסתננים מאפריקה בתמונה שאין יותר אושוויץ ממנה, ושתקו כשהם הציגו את ח"כ יעקב כץ, כצל'ה, כ'צייד היהודים' מהסרט 'ממזרים חסרי כבוד' ושמו בפיו את הביטוי 'העבודה משחררת', ושתקו כשלפני כמה ימים עמוס בידרמן פרסם ב'הארץ' קריקטורה שבה נראית מירי רגב תחת השלט 'הליכודיאדה משחררת', ושתקו כששלום-עכשיו פרסמה מודעה שבה תחת הכותרת 'כלבי התקיפה של הדמוקרטיה' נראים נתניהו, איילת שקד ונפתלי בנט כשהם משסים כלבי תקיפה בפוזה שמזכירה לי את הנאצים קצת יותר מהסרטון של האיגואנה, ותלו על קולרו של אחד הכלבים האלה את הלוגו של ערוץ 20".

קלמן ליבסקינד אולי לא יודה בכך, אבל צורת הטיעון שלו מזכירה באופן מפתיע הלכי רוח פוסט-מודרניסטיים מהסוג שהיה פופולרי עד לא מכבר דווקא בקרב חוגי שמאל. לפי ליבסקינד, לא ראוי שאדם יוקיע שימוש סאטירי בסמלים ומוטיבים (שנראים לו) נאציים – ויקבל את השימוש הזה במקרים אחרים.

הלך הרוח הזה יוצא מנקודת הנחה שכל השוואה בין הכאן והעכשיו לשואה היא השוואה פסולה. מה שעומד בשורש ההנחה הזאת הוא האמונה ששום דבר לא דומה לשואה (או לתהליכים שקדמו לה), ולכן אסור להשוות. ואולם, אפשר להניח שרבים ממי שהזדעזעו מסרטון הזוחלים של ערוץ 20 לא הסתייגו מהסאטירה של בידרמן ו"ארץ נהדרת" מסיבה פשוטה: הם מזדהים איתה. כמו סגן הרמטכ"ל, הם מאמינים שבימין הישראלי אפשר למצוא מאפיינים פשיסטיים, ולכן אין בעיה למתוח קו בין המאפיינים האלה לבין המופע המוכר ביותר של פשיזם בתודעה הישראלית – גרמניה הנאצית.

הטיעון שלפיו כל שימוש סאטירי בשואה הוא מעשה פסול הוא טיעון קש, שמסייע בידי משמיעיו להתעלם מהדברים עצמם (עובדה: בישראל חיים גם אזרחים בעלי עקרונות פשיסטיים, ובכללם מנהיגים פוליטיים ודתיים) ולטעון שהבעיה היא צביעות ובחירת דימויים פושעת. במקום להגיד שסער או כצל'ה או אראל סג"ל פשוט אינם נאצים – קביעה הגיונית, אך כזו שתזמין דיון בדבר תפיסותיהם של השלושה – יש מי שמעדיפים לגדוע מראש את הדיון הציבורי בתפיסות עולמם, או לפחות לקצץ את גבולות הגזרה שלו.

ליבסקינד לא משחית מלים כדי לשכנע את הקוראים שלו שסרטון הנחשים והאיגואנה הוא סרטון ראוי (לדבריו, אין לו בעיה עם המסר). זה לא מעניין אותו. המשימה שלו טקטית: לבחור אדם אחד שמתח ביקורת על חברו האהוב (כהגדרתו שלו עצמו) אראל סג"ל, ולהדגים באמצעותו מדוע עצם מתיחת הביקורת היא דבר פסול. בדרך הוא מגייס טיעונים כמו-מקצועיים על אתיקה וריבוי דעות, אך השימוש שהוא עושה בהם פורמלי בלבד, ומקדם תכלית אנטי-עיתונאית בעליל: סתימת פיות.

למרבה המזל, ליבסקינד הוא בעל טור, ואינו נושא בתפקיד שהיה מאפשר לו לממש בפועל את תפיסת העולם הזו.