בראשית נובמבר דיווחתי בטורי ב"הארץ" על אדישותן של רשויות המדינה לרדיפות של פעילי יד-לאחים אחרי עדי-יהווה. סיפרתי שקנאים יהודים כיסו את קירות בתיהם של אשדוד בדיוקנו של יו"ר העדה בעיר, אדוארדו קמפוס, על גבי מודעות "מבוקשים". כעבור כמה שבועות הצגתי את תמונתו של שר העבודה ומנהיג ש"ס, אלי ישי, מעניק לקמפוס תעודת הוקרה על התנדבות יוצאת דופן למען הקהילה. קמפוס צוין לשבח על המאמרים שהוא מייחד במשך שנים רבות לקליטתם של עשרות נערים חריגים במפעל המזון ויטה, שהוא נמנה עם עובדיו הבכירים.

למחרת דיווח היומון החרדי "המודיע" שראש סיעת יהדות-התורה בכנסת, ח"כ יעקב ליצמן, דרש מישי לשלול מהמיסיונר קמפוס את תעודת ההוקרה. ועוד דווח באותה ידיעה כי יו"ר יד-לאחים, הרב דב ליפשיץ, הביע תמיהה שוויטה מעסיקה מיסיונר בתפקיד ה"רגיש" של מנהל כוח-אדם. מכאן היתה הדרך קצרה למדי לאיום של בד"ץ על ויטה לשלול את תעודת הכשרות ממוצריה. קמפוס הודיע לי שמנהל המפעל ביקש ממנו לצאת לחופשה עד אשר יימצא לו תפקיד אחר.

עוצמת תגובותיהם של הקוראים לידיעה של השעייתו של קמפוס הפתיעה את מערכת "הארץ". תיבת הדואר האלקטרונית של העיתון קלטה עשרות הודעות של יחידים ומשפחות שקראו להטלת חרם צרכנים על ויטה.

הקוראים ביקשו שנפרסם את מספרי הטלפון והפקס של ויטה, כדי שיוכלו למחות בפני הנהלת החברה על התנכלות לפרנסתו של אדם בגלל אמונתו. רבים הציעו להחרים את כל המוצרים המתכבדים בחתימת בד"ץ.

ביום שבו פורסם לראשונה על הוצאתו של קמפוס לחופשה, אישר משרד יחסי-הציבור של ויטה בהודעה לעיתונות כי הנהלת החברה הודיעה לאיש עדי-יהווה על כוונתה להעבירו לתפקיד אחר, "שבו לא יהיה לו קשר עם עובדים". הסיבה: קמפוס ניסה להעביר חלק מהכפופים לו על דתם. ביום שבו התפרסם הלקט הראשון של מכתבי החרם, הודיעה ויטה שהחשדות בנוגע לנסיונות להעביר עובדים על דתם מצויים בבדיקה. הובטח שהבירור יסתיים, ומעמדו של קמפוס לא ייפגע. ההודעה לא הניחה את דעתם של הקוראים. בשעת ערב, זה היה שלושה ימים לאחר ש"הארץ" הקצה פינה יומית במדור המכתבים למערכת לעשרות הקוראים שהצטרפו לחרם על ויטה (בלוויית ידיעת הפניה בעמוד הראשון), התקשר אלי איש יחסי-הציבור של החברה. הוא בישר שפרשת קמפוס הסתיימה. החשדות נגדו לא העלו דבר, והוא יישאר בתפקידו. האיש הצטער לשמוע שמחמת השעה המאוחרת אי-אפשר היה לעצור את הדפסת העמוד שהכיל את שמותיהם של עשרות קוראים נוספים שהצטרפו לחרם.

לפי דיווחים לא רשמיים מפי עובדי החברה, חרם הצרכנים הסב לוויטה הפסד כלכלי ישיר בהיקף ניכר. קשה לאמוד את היקף הנזק העקיף של הפגיעה ארוכת הטווח במוניטין של החברה הוותיקה. חרם הצרכנים העמיד אפוא את ויטה בפני מאזן אימה חדש. לפתע התברר שמול תעודת הכשרות וכוח הקנייה של הציבור החרדי, מציב הציבור החילוני-ליברלי את אמונתו וארנקיו. ואולם, אלמלא החליט "הארץ" להעמיד את דפיו לרשות המאבק נגד הכניעה לבד"ץ, ויטה לא היתה יודעת כלל שקמפוס הפך ל"פרשה" שפוגעת בהכנסותיה. "הארץ" ניתב את תסכולם של בודדים והפך אותם למעשה לתנועת מחאה אד-הוק. במלים אחרות: העיתון מילא במקרה זה את מקומן של מפלגות וגופים חוץ-פרלמנטריים.

איור: בתיה קולטון

▪ ▪ ▪

דווקא הצלחתו של הקמפיין נגד פיטוריו של קמפוס מעלה סדרה ארוכה של שאלות: האם העיתון נהג כשורה בשעה שהחליט לתת יד ודף לחרם הכלכלי? היכן עובר הגבול בין מאמר ביקורתי לבין קמפיין אקטיבי נגד גורם פרטי או מוסד ציבורי? מתי על עיתון להעמיד את מדוריו לרשות מאבק של קוראים, ובאילו מקרים עליו להפנות אותם למחלקת המודעות (כגון החרם של גוש-שלום נגד מוצרי ההתנחלויות)? כיצד היינו נוהגים במכתבים למערכת של קוראים שהיו מציעים להחרים את ויטה משום שהיא מעסיקה מיסיונר? נציגויות ישראל בעולם נוהגות להכתיב לפעילים יהודים קמפיין של מכתבים למערכת. איזו דרך יש לעיתון לאתר מכתבים מתוזמרים ולהדוף מניפולציות מצד בעלי עניין? ושאלה נוספת, משפטית: באיזו מידה מטיל חרם צרכנים על העיתון המארח אחריות על הנזקים שנגרמים לקורבן החרם (בעיקר אם מתברר שהעילה לחרם היתה מפוקפקת)?

לשאלות הרבות והסבוכות הללו יש תשובה פשוטה אחת: שיקול דעת. כפי שהמערכת מבטאת במאמרי המערכת שלה את תמיכתה במדיניות פוליטית, חברתית או כלכלית (או התנגדות לה), היא רשאית להחליט אילו מכתבים למערכת היא בוחרת להפוך לקמפיין. פרשת קמפוס מלמדת שחרם צרכנים נוחל הצלחה כאשר העיתון מתמקד במעשה בלתי צודק בעליל, שנוגע בעצבים החשופים של רבים מקוראיו. חרם הוא נשק לגיטימי בידי ציבור חילוני שמתנגד לכפייה דתית, באותה מידה שהציבור הדתי רשאי להחרים יצרנים שאינם נכנעים לתכתיביו. העיתונות החרדית מפרסמת את פסקי החרמות של הרבנים – בלי להקשות קושיות. העיתונות החילונית רשאית – ואולי חייבת – לפרסם את פסקי החרמות של קוראיה כל אימת שהיא מאמינה בצדקתם. בחברה דמוקרטית רוב יכול לממש את יתרונו רק בתנאי שהוא מטריח עצמו לקלפי, להפגנות ולמדור המכתבים למערכת.

עקיבא אלדר הוא חבר הנהלת מערכת "הארץ"

גיליון 24, ינואר 2000