אחד הקמפיינים הזכירים ביותר בישראל בשני העשורים האחרונים כלל את הסלוגן "חומוס עושים באהבה או לא עושים בכלל". ישראל של העשור האחרון היא מדינה מחבקת גם כשהיא עוקצת, אוהבת גם כשהיא הורגת, מפרגנת גם כשהיא מדגמנת רשע ואכזריות כלפי החלש, ומוחאת לעצמה כפיים כל הדרך אל צמרת רשימות השחיתות הבינלאומיות. בישראל של 2017 לא אוכלים חומוס אלא עושים איתו אהבה – א-לה אורז חושני של אייל שני עטוף ברחם של צנוברים. ואם אין תשוקה עזה ומדבירה מאחורי הבישול, אזי אין טעם לארוחה בכלל.
על הרקע הזה מעניין להתבונן בקמפיין האפקטיבי מאוד של "מקור ראשון", עיתון שבעבר מיצב עצמו כמעין "הארץ" מימין: עיתון לאנשים חושבים, לאו דווקא "אוהבים" ומחבקים, ואולי משום כך כשל בקופות וכמעט שנסגר (עד שנרכש על-ידי שלדון אדלסון).
בדרך כלל כשאני מנסה להסביר לסטודנטים למה אני נגד "ישראל היום" אני נותן כדוגמה את "מקור ראשון": "אג'נדה עיתונאית אידיאולוגית היא דבר טוב, כשהיא גלויה ואינה נובעת משחיתות – קחו את 'מקור ראשון' בתור דוגמה". בעבר הבעתי פליאה מדוע הימין הדתי והמתנחלי נטש את "מקור ראשון" והניח לו לדעוך כלכלית במקום לתמוך בו באמצעות רכישה המונית של מנויים, תוך הפגנת אמון בעיתונות ימנית אמינה וחזקה. בכך הפקיר את הזירה לשחיתות העיתונאית של "ישראל היום", המשרת את ראש הממשלה ללא קשר לימין-שמאל, ולערוץ 20, שמתגאה ברכש קלוקל כמו שרון גל.
וכאן נכנס הקמפיין החדש. בזה אחר זה מתייצבים הבכירים והמוכשרים בכותבי "מקור ראשון", אלה שגאוותם בעצמאותם המחשבתית (שנדמה לעתים שנתניהו מפחד ממנה יותר אפילו מה"סמול") ומצהירים על אהבתם הבלתי נגמרת למושאי הסיקור שלהם.
"גם לי יש ביקורת על השלטון שלי, אבל אני כותב אותה באהבה", מצהיר חגי סגל, העורך הראשי; "גאה בחברי-הכנסת שלנו – גם לי יש ביקורת על חברי-הכנסת, אבל אני כותב אותה באהבה", נשבע אמונים זאב קם, הכתב הפוליטי; "גם לי יש ביקורת על מדיניות ישראל, אבל אני כותב אותה באהבה", מבהיר אריאל כהנא, הכתב המדיני; "גם לי יש ביקורת על הרשות השופטת שלנו, אבל אני כותב אותה באהבה", מבטיח הפרשן המשפטי יהודה יפרח וכן הלאה.
פרסומות, גם בכלי תקשורת, הן כר נרחב לשלל מניפולציות, ומקובל שבפרסומות מותר, ואף רצוי, לשקר לציבור: החל מהבטחות על ים, שמש וגולשות חתיכות בפרסומות לגזוז ועד לגוזמאות כמו "כנראה הבירה הטובה בעולם". גם עיתונים משתתפים בחגיגה, אבל נדיר יותר המקרה שבו בכירי העיתונאים משתתפים בעצמם בחגיגת ההטעיות.
עורך "מקור ראשון" חגי סגל בקמפיין לעיתון
כתב "מקור ראשון" יהודה יפרח בקמפיין לעיתון
כתב "מקור ראשון" אריאל כהנא בקמפיין לעיתון
ההצהרות של בכירי "מקור ראשון" הן כמובן תוצר מובהק של עידן ה"פוסט-אמת". האם חגי סגל באמת אוהב את השלטון? תמיד? גם את שלטון השמאל? גם את ההחלטות השלטוניות הקוראות להקפאה בשטחים? האם אהב את החלטות השלטון שהמליצו לסגור את "ערוץ 7" בזמנו? האם מחאותיו הכתובות ביד אינטליגנטית ונובעות מדם לבו נחתמות ב"שלכם באהבה ובמסירות אין קץ, חגי"? בוודאי שלא.
האם זאב קם, שאינני מכירו, באמת גאה בחברי-הכנסת? בכולם? בכל ה-120? בכל התקופות? האם הוא גאה בחנין זועבי? האם הוא פשוט מת-מת-מת על איימן עודה? האם הוא משוגע-אגוזים על אורן חזן ופשוט מתמוגג מהתנהגותו המבזה את המוסד הדמוקרטי העליון של המולדת? האם בא לו לדפוק בוסה חמימה במצח למירי רגב בכל פעם שהיא מתלהמת? האם כשהוא מדווח על עוד מופע צעקנות או גועל או ציניות במשכן מתחשק לו תוך כדי כתיבה לגשת ולחבק כל אחד ואחד מהמגעילים התורנים? בוודאי שלא.
אין זאת אלא שבכירי הכותבים של "מקור ראשון" הסכימו להשתתף במופע חנפנות עממי מטעם משרד פרסום כלשהו בניסיון לבדל אותם מ"האחרים". ובעצם, מה רע? הרי כל המטרה היא בידול. "אנחנו לא אתם" כמובן. אבל מי הם "אתם", שאינם אוהבים? "אתם" זה הח"מ למשל, ורבים מעמיתיו. לנו אין "אהבה" בלב, רק שנאה – למדינה, לפוליטיקאים, לארץ הזאת, ובעיקר לעצמנו. שהרי אנחנו לא פטריוטים. את הזעם שלנו על מה שקורה במדינה אנחנו לא מבטאים מתוך אכפתיות ודאגה לעתיד ילדינו הגדלים כאן והורינו המזדקנים כאן.
בניגוד לקם, סגל, יפרח ושאר המחבקים מ"מקור ראשון", אנחנו מלאים בשנאה תהומית ועצמית, ואילו הם כותבים ביקורת (כלומר, עושים חומוס) "באהבה". אנחנו מערבבים את הנוזל השחמחם כאילו היה טיח דוחה ומעורר בחילה – בעוד הם מלטפים אותו בשמן זית ומפזרים פפריקה כאילו היתה אבקת זהב.
אפשר לכתוב עוד ועוד על ההתנשאות הדוחה מאחורי המסר של עיתונאי "מקור ראשון"; על ההסתה הסמויה המסתתרת מאחורי מסרים כאלה; על הרמייה העצמית והציבורית שבה נוטלים חלק עיתונאים טובים ומוערכים, שיודעים שמלאכתם אינה מלאכת אהבה צרופה, ועוד ועוד.
אבל במחשבה שנייה, אולי הם צודקים. כשאנחנו מדווחים על שחיתות, ניצול שררה, שרלטנות, צביעות, רשע שלטוני או סתם אימפוטנציה, אין אהבה בלבנו. לעתים אנחנו זועמים, לעתים נגעלים, לעתים נלהבים מהתקווה להוקיע את הרע ולעשות שינוי. לפעמים אנחנו נזהרים מדי, ולפעמים מגזימים מדי. אבל כמעט אף פעם איננו "אוהבים". אהבה נשאיר לנשותינו, משפחותינו וחברינו.
או בקיצור, כמו שאמרו פעם בחמישייה הקאמרית: "לכי, לכי, יא מחבקת".