בעקבות פרסום דו"ח המבקר על פרשת צאלים מתבקש לבחון את טיב העבודה שעשה בזמנו "ידיעות אחרונות" בפרסום תחקיריו על פרשה זו, תחת הכותרת: "צאלים ב', הטיוח הגדול", וכן את טיב תגובתו של העיתון לדו"ח המבקר ולמשתמע ממנו על התחקירים.
עיון בדו"ח המבקר מעלה כי מן ההר הבומבסטי של התחקירים נולד לכל היותר עכבר. זו היתה יכולה להיות שעה גדולה לעיתון אילו היה מודה שטעה, שלא היה טיוח גדול, ומתנצל בפני כל מי שהוכפש על-ידי התחקיר. לא כך נהג העיתון, והפליא להתחמק מאחריות אחד מעורכי התחקיר, רמי טל.
אחד הנסיונות המביכים להציל את כבוד הכותבים היה הנימוק כי בסך-הכל נתבדתה הטענה לעניין הפקרת הפצועים על ידי ברק – עשרה אחוזים מן הכתבה, כדברי טל. זהו ניסיון כושל, ראשית משום שהשאלה אינה כמותית אלא איכותית. הטענה על הפקרת הפצועים היא טענה שאין שיעור לחומרתה. אם היה בה ממש, לא רק שהיתה פוסלת את ברק מכהונה ציבורית, אלא מוציאה אותו מחברתם של בני תרבות. מול חומרתה של אשמה זו, מה לנו תשעים האחוזים הנותרים? שנית, מאחר שבדיקת התחקירים מעלה כי גורל דומה פקד חלק נכבד מהטענות שבתחקיר, וגם באלה שבהן נמצא ממש, זהו ממש מוגבל וצנוע מאוד. ההיאחזות של טל בחלקיו האחרים של התחקיר היא לכן היאחזות בקש.
דומה כי הטענה העיקרית של התחקיר, כפי שגם עולה מכותרתו, היא כלפי חקירת האירוע. לטענה כללית זו, שמלכתחילה לא היתה משכנעת, ראשים אחדים, וגולת הכותרת שלה היא טענת הטיוח. מכל הטענות בתחום זה לא נותר, בעקבות דו"ח המבקר, שריד.
התחקיר משמש בנושא זה, בדרך-כלל, פה לעמירם לוין במסכת של החשדות והאשמות שהעלה (זאת, לפי העיתון). מוצגות כאן רוב הטענות שבתחקיר, בעיקר לעניין חקירת האסון, ובצדן סיכומו של מבקר המדינה (ר' בהמשך).
עולה מן ההשוואה כי הטענה בדבר טיוח היתה חסרת יסוד. גם בטענות שנמצא בהן ממש לא היה חידוש. כחוכמה בדיעבד, ספק גדול אם היה בכלל טעם בבדיקת המבקר, בייחוד בשים לב למגבלותיה הן בקביעת עובדות והן בהערכת עבודתן של מערכות משפטיות. דברי האזהרה שמסר דובר צה"ל לעיתון בתגובה לתחקיר - לפיהם החומר שבידי העיתון הוא חלקי, ישן וממוחזר, מתבסס על מידע שקרי ושגוי, ומסקנותיו מופרכות ומהוות הכפשות חסרות שחר כלפי המערכת המשפטית והשיפוטית בצה"ל - נשמעים נכוחים ונכונים. חבל שהעיתון לא שעה להם. יפה עשו כלי תקשורת אחרים, בעיקר הערוץ הראשון והרדיו, שנמנעו מעשיית שימוש בסחורה הפגומה.
▪ ▪ ▪
בעקבות תגובתו הנזעמת של ברק אחרי פרסום התחקיר ניסה "ידיעות אחרונות" להתכחש למה שהוא עצמו פרסם וטען כי מעולם לא האשים את ברק ב"בריחה", ב"נטישה" או ב"הפקרת פצועים". על טענה זו חזר טל גם אחרי שנמסר דו"ח המבקר. העיתון וטל עושים בעניין זה משחק מלים, בעוד שהקובע הוא הרושם שהקורא הרגיל קיבל מן הכתוב. הטוב ביותר לעניין זה הוא להביא את הדברים כפי שפורסמו בתחקיר על מנת שהקורא יוכל לשפוט בעצמו.
בשתי כותרות נכתב: "אהוד ברק לא הגיש עזרה, והמריא מן המקום במסוקו בלי לקחת פצועים". בכתבה עצמה: "זמן קצר לאחר שיגור הטיל, כשחלק מהפצועים טרם נחבשו וטופלו, המריא הרמטכ"ל מהשטח בבל 212 ('אנפה', בקוד הצה"לי), מסוקו האישי, מבלי שלקח עימו פצועים. לפי עדויות שבידינו, המסוק הזה חזר לאחר מכן ולקח פצוע אחד לבית-החולים 'סורוקה', אך ברק כבר לא היה בתוכו. ביום השלושים לאחר האסון גילתה משפחת ויכסלבאום כי בנה, ערן ז"ל, היה בחיים לפחות עוד כעשרים דקות לאחר פגיעת הטיל. רופא שהגיע 22 דקות לאחר הפיצוץ מסר כי ערן מת שניות לפני שהגיע. אילו ערן היה מפונה לבית-החולים במסוק של הרמטכ"ל, האם אפשר היה להצילו קשה לדעת, אבל הספק לעולם לא יימוג".
לדעתי, משמעות הדברים היא ברורה. מדובר בהפקרת פצועים, ואף באחריות אפשרית למותו של אחד מהם.
העובדות האמיתיות היו, לפי המבקר: "בשעה שהתחיל הטיפול בפצועים, מסוק הרמטכ"ל לא היה כלל בשטח האסון, ולא חזר לשם אלא לאחר שחלפה מחצית השעה לפחות, כשמסוק הפינוי הראשון כבר היה בשטח... גם אם עזב את המקום טרם שהמריאו שני מסוקי הפינוי, הרי שבעת עזיבתו לא ניתן היה כלל להיעזר במסוקו להעביר בו מי מהפצועים. צורך כזה גם לא נוצר אחרי שעזב, כששני מסוקי הפינוי ענו לצורכי הפינוי. אין מקום לומר כי הרמטכ"ל עזב את מקום האסון בחיפזון. גם אין לומר כי בכך נמנעה הצלתו של אחד הפצועים".
מדובר בכישלון חרוץ של העיתון. סבירותה של הטענה בדבר הפקרת פצועים על-ידי ברק היא נמוכה ביותר (גם בהתעלם מן הידוע על עברו), בהתחשב בכך שה"הפקרה" נעשתה לעיני כל, והיו שותפים לה קצינים בכירים נוספים. ההצדקה לפרסום כזה, שאינו מתישב עם השכל, היתה חייבת להיות ראיות של בטון. ברור לגמרי שלעיתון לא היו אפילו ראיות של חול. גם לוין, בהקלטה שהוקלט בלא ידיעתו ושפורסמה בעיתון ב-21.7.95, גרס שלא היתה בעיה ביחס לעזיבת הרמטכ"ל את המקום. ניתן להעריך כי במאמץ ממשי ניתן היה לברר עניין זה לאשורו, גם ללא סיוע רשמי של הצבא, עוד לפני הפרסום. בהעדר בירור כזה היה ראוי להימנע מפרסום האשמה כה חמורה. מאחר שלא היו בידיו ראיות של ממש, הזדרז העיתון למשוך ידיו מן הטענה, אלא שעשה זאת בדרך הבלתי ישרה של התכחשות לטענה שטען, כפי שצוטט לעיל.
חמור מזה, ב-14.7.95, בעקבות הראיון של ברק עם נסים משעל, פרסם העיתון קטע תחת הכותרת "תחקיר 'ידיעות אחרונות' - מה נכתב ומה לא נכתב בעניין ברק ופינוי הפצועים". הקטע מתחיל ומסיים בהכרזה כי מדובר בקטע הפותח במלואו כפי שהופיע בתחקיר, ללא קיצורים או השמטות. למרות האמור, הושמט ממנו מה שנכתב בתחקיר, לפיו מסוקו של הרמטכ"ל חזר לקחת את אחד הפצועים לבית-החולים, אך הרמטכ"ל לא היה בתוכו. כן הושמטה התייחסות לאפשרות שעקב עזיבת הרמטכ"ל נמנעה הצלתו של ערן ויכסלבאום ז"ל. לפני הציטוט נכתב: "יודגש כי לא נמתחה בקטע ביקורת כלשהי על טיב הטיפול הרפואי. בשום מקום לא נכתב שרב-אלוף ברק 'הפקיר פצועים', 'נטש את השטח', 'ברח' וכד'. נכתב שברק עזב את השטח לפני שכל הפצועים פונו". האמת שונה. כותרת המשנה של התחקיר היתה: "אהוד ברק לא הגיש עזרה והמריא מן המקום במסוקו בלי לקחת פצועים". אשר לעובדה שברק לא ניגש אל הפצועים, לא ניתן להעריך את משמעותה בלי לדעת פרטים כיצד, על-ידי מי ובאיזה קצב טופלו הפצועים. העיתון לא סיפק תמונה כזו. אילו היה עושה כן (וכותב, למשל, כי בפי הפצועים לא היתה בשעתו כל טענה כלפי הטיפול הרפואי בהם), היתה מסתמנת תמונה מלאה יותר ואמיתית יותר.
לא פחותה בחומרתה האשמה, לפיה טיפולה של המערכת המשפטית באסון היה בבחינת טיוח גדול. גם כאן היה העיתון חייב להיות מצויד בהוכחות חד-משמעיות, שלא היו ברשותו. דומה כי העבודה העיתונאית שהיתה אמורה לבסס האשמות חמורות ביותר כלפי רמטכ"ל לשעבר וכלפי מערכת המשפט הצבאית התבססה על חלקי תמונה, על טענות של מי שלא היו כלל עדים, על בעל אינטרס מובהק שהעיתון עצמו פקפק בדבריו, בקיצור היתה חפיפניקית.
▪ ▪ ▪
כיצד היה העיתון צריך לנהוג אחרי פרסום הדו"ח? כיצד נהג? התשובה תלויה גם באופי הפרסום, שמאפייניו העיקריים היו: התייצבות המערכת של העיתון מאחורי התחקיר (עניין נדיר ביותר) בתביעה לחקירה (בגוף התחקיר, בסופו); קביעת העיתון שתגובת דובר צה"ל מצטרפת למסכת הטיוח של "צאלים ב'"; הפרישה הרחבה ביותר שלו (שתי כתבות בהיקף כולל של עשרה עמודים); הדרמטיות של הצגת הדברים (הבולטות הגדולה של הפרסום, הן בכותרת העיתון והן במוסף) והטון החריף של הכותרות.
בחינת העיתון בימים שלאחר מסירת דו"ח המבקר, ההדלפות על תוכנו ופרסומו המלא מלמדים כי לעניין הפקרת הפצועים נתן העיתון ביטוי בולט ורחב, הן בשלוש הכותרות הראשיות, הן בכתבות האינפורמטיביות והן במאמרים לטיהורו של ברק מאשמה זו. הכתבות מטהרות את ברק גם מעניינים אחרים שיוחסו לו בדו"ח, בחלקן על יסוד הדלפות אוהדות לברק. פרט להודאה בטעות ולהתנצלות לא ניתן לבוא אל העיתון בטענות בעניין זה.
לעומת זאת, כשל העיתון לעניין טענותיו על "הטיוח הגדול", בייחוד בכל הנוגע להטלת דופי בפרקליטות הצבאית. התחייבה כותרת גדולה: סליחה, טעינו, לא היה טיוח גדול. כן התחייבו התנצלות והסבר של רמי טל לא רק כלפי ברק, אלא גם כלפי גורמי הפרקליטות שהוכפשו ללא יסוד. בנוסף התחייב ליבון יסודי של השגיאות שנעשו, לרבות חלקם של הגורמים השונים שהאכילו את העיתון בקש. בולט בהצנעתו הטיהור שניתן לפצ"ר על-ידי המבקר (במאמר של אלכס פישמן והילה אלראי דה-בר) במסגרת תגובה של גורמים צבאיים, שמטבע הדברים אינם נהנים ממעמדו הרם והבלתי מעורב של המבקר.
חמורה עוד יותר העובדה שהעיתון לא מצא לנכון לשתף את קוראיו בדברי המבקר: "זאת ועוד, במהלך הביקורת נתגלה כי יש ובקלות יתרה הוטחו האשמות חסרות יסוד והכפשות נגד בעלי תפקידים בצה"ל ללא כל בסיס. וכן הועלו השערות מהשערות שונות כבסיס להטלת דופי באנשים. יש להוקיע תופעה זו". ביקורת חריפה זו, ש"ידיעות אחרונות" הוא אחד מנמעניה, היתה ראויה מאוד להיזכר בסיקור הנרחב שניתן לדו"ח המבקר.
הכישלון בולט במיוחד על רקע ההשתבחות העצמית הנרחבת המוצדקת בהישגו של העיתון בעקבות הרשעת דרעי. הרוצה להתנאות בהישגים, צריך לדעת להכות על חטא על משגים. אילו נהג העיתון כפי שההגינות והמקצועיות מחייבות, לא היה גורע מעצמו דבר. לא היה מאבד אף קורא. לא היה פוגע ביוקרתו. להפך, היה מעורר כבוד והערכה. אלא שמסתבר שהעיתון, כמו הכותבים בו, סובלים מבעיית אגו.
▪ ▪ ▪
הגדיל לעשות טל על גבי "ידיעות אחרונות" וגרוע מזה - באמצעי תקשורת אחרים. כל תגובותיו עומדות בסימן של מי שאינו מסוגל להכיר באופן אמיתי בטעות, כנראה משום שזו אינה מתיישבת עם תפיסתו את עצמו. ב-10.3.99 התפרסם מאמר רקע של טל שבו ייחס ללוין את הטענה לפיה רמזו לו רבין וברק שאם ישתוק, ימונה לאלוף פיקוד הצפון. הוא מוסיף כי ברק הגיב על כך בביטול (לא ברור מתי, ומכל מקום הדבר לא הוזכר בזמנו). האמת היא שגם מן הטקסט המוקלט של לוין לא עולה בבירור טענה בדבר קישור בין מינויו לבין השתקתו. הוא עצמו מספר כי בפתח השיחה נמסר לו על מינויו, וגם אם היה טוען כזאת, מופרכותה של הטענה בולטת לעין הן בשל חוסר אינטרס של המעורבים (רבין וברק) והן משום שלגרסת לוין עצמו, הוא הודיע לשניים כי לא ישתוק, ובכל זאת קיבל את המינוי. כאמור, לוין עצמו התכחש לטענה זו במכתב לרמטכ"ל, והמבקר קבע כי לא נמצא לה אישוש.
גרסת טל על הטענות העיקריות בתחקיר היא גרסה משופצת בהשוואה לתחקיר. היא אינה כוללת את עניין הפצועים ואת רוב העניינים שהמבקר לא מצא בהם כל ממש. לנושא הטיוח, שזכה לככב בכותרת באותיות של קידוש לבנה, אין עתה זכר. מעניין ששינויי גרסה הוא מייחס הפעם רק לברק ולא ללוין, למרות שרק במקרה של לוין היה מדובר, לפי העיתון, בשינויי גרסה בעניינים עובדתיים (להבדיל מנושאים של פרשנות והערכה). הוא מוסיף טענה חדשה - חסרת שחר - נגד ברק שגרם לכך ששני הקצינים הועמדו לדין פלילי, בעוד שנכון היה לנקוט נגדם הליכים פיקודיים-משמעתיים. זאת, כאשר ברור שההחלטה על העמדה לדין בפני בית-דין צבאי היא החלטה אוטונומית של הפרקליטות.
ב-16.3.99, אחרי פרסום דו"ח המבקר, חוזר טל על ההתכחשות של העיתון למה שטען בתחקיר הראשון בנושא הפקרת הפצועים על-ידי ברק. הוא מביע צער על כך שההצגה הדרמטית של התנהגות ברק באתר האסון פיתתה פוליטיקאים לנסות להשתמש בו כקרדום נגד ברק, ובכך נגרם עוול לרמטכ"ל לשעבר. טל חוזר על הטענות הנוספות שהועלו בתחקיר, מבלי לציין כי חלקן הופרכו לחלוטין, אך מעלה שתי תמיהות שהן תמוהות כשלעצמן. הראשונה, בעניין העמימות בקביעת שרשרת הפיקוד. ואלה דבריו: "אפילו מבקריו החריפים ביותר של אהוד ברק לא טענו כי צריך היה להטיל עליו אחריות כלשהי על ליקויי הבטיחות בתרגיל". האומנם? בתחקיר של טל (אותו טל?) ורונה רענן-שפריר נטען בין השאר כלפי ברק כי "נקט קו של הכחשת כל אחריות אישית למה שקרה שם. בקו זה - הכחשת כל אחריות - התמיד ברק בעקשנות. שני הקצינים הורשעו כעבריינים פליליים על-פי חוקי הצבא. לא ברק ולא שום קצין בכיר אחר היה מוכן לקבל על עצמו אחריות כלשהי". בתמיהה השנייה חוזר טל על הטענה חסרת השחר בדבר קשר בין מינויו של לוין לאלוף פיקוד הצפון לבין שתיקתו. העובדה שהמבקר לא מצא אישוש לטענה זו, ושאף לוין עצמו התכחש לה במכתב לרמטכ"ל (שטל משום-מה אינו מזכיר), אינה מספקת את טל.
חמורה מכל התייחסותו של טל לפרקליט הצבאי הראשי דאז, אילן שיף, שאותו הוא ממשיך להשמיץ. מתי גולן בשיחה עם רמי טל וכרמלה מנשה ב-10.3.99: "אגב, ההורים השכולים אומרים שהוא קיבל את זה (את קידומו; מ"ק) כפרס על זה". בתגובה ממשיך טל לצטט את קלמנסו, דרך מקור אובייקטיבי - אחד מעורכי-הדין המעורבים בפרשה - לפיו היחס בין צדק צבאי לצדק הוא כיחס בין מוזיקה צבאית למוזיקה, כאילו היה בכך כדי להוכיח משהו פרט לראייתו הסטריאוטיפית של טל ולנכונותו לטפול האשמות-שווא ללא בסיס עובדתי. וזאת אחרי שכרמלה מנשה מוסרת באותו ראיון כי אילן שיף יצא בדו"ח המבקר נקי לחלוטין. הוא עורך הסחה, הבנויה על הטעיה, לפיה חשיבות התחקיר היא לעניין תבונת המבצע, שבמסגרת ההכנות לקראתו אירע האסון, נושא שהתחקיר לא טיפל בו.
שיטה אחרת של טל להסיר מעצמו אחריות היא להטיל אותה על השר צחי הנגבי ("אהוד ברח"), כאילו יש בכך כדי לנקותו מאחריות. טענה נוספת של טל היא כי התמשכות בדיקת המבקר מעידה על מורכבות הפרשה, בשעה שהיא מעידה בעיקר על כשל של המבקרת בטיפולה בעניין. זאת, מן הסיבה הפשוטה שבשום עניין אין הצדקה לבדיקה הנמשכת זמן כה רב, מה גם שעניינית בירור הנושאים העובדתיים לא היה קשה כל עיקר. הוא מזכיר את דבריה הסתומים של מרים בן-פורת, כאילו יש בהם כדי לסייע לו. אפילו בעניין הפצועים מוכן טל, אצל יעקב אילון, להודות רק ב"אובר-דרמטיזציה" של הנושא, שניתן היה לגלותה רק בדיעבד. לדבריו, ברק לא היה זוכה בתביעת-דיבה. אצל עמיקם רוטמן הוא טוען כי כל העובדות שפרסם בעניין פינוי הפצועים היו מדויקות, פרט להליקופטר נוסף שהיה בשטח. ולא, אין הוא מוכן להתנצל בפני ברק. לדעתו, עשה עבודה עיתונאית טובה בתחקיר הנדון.
▪ ▪ ▪
כמה לקחים עולים מן הפרשה:
▪ משמעותו של טקסט איננה מתמצה במה שנאמר בו. היא כוללת גם את המשתמע ממה שנאמר וממה שלא נאמר. למשל, בענייננו, השתמע מן הכתבה שברק יכול היה לקחת עימו פצועים במסוקו והיה עליו לעשות כן, או שהיה צורך שייגש לפצועים לצורך טיפול בהם וכי היה עליו לעשות כן. המשמעות הקובעת היא זו שנותן לטקסט הקורא הרגיל, לרבות המשתמע מן הנאמר. מקום שבו חלקיות התמונה יוצרת רושם מטעה, יש לדאוג להשלמת התמונה או להבהרת משמעותה.
▪ העובדה שמישהו מוסר גרסה או טוען טענה על אישיות ציבורית אינה מצדיקה את הפרסום. חייבת להיעשות בדיקה על מנת לוודא שמדובר באמת. בייחוד יש להיזהר מטענות שאינן ממקור ראשון, מטענות של הצגה חלקית ומטענות של צדדים מעוניינים, לרבות פרקליטיהם. כחומרת האשמה העולה מן הדברים (גם אם אין מדובר בהאשמה משפטית-פורמלית), כך חייבת להיות יסודית ומעמיקה הבדיקה, וכך חייב להיות מלא הביטחון באמיתות הדברים. העלאת האשמה של טיוח חקירה ללא בדיקה מעמיקה של חומרי היסוד בפרשה במלואם (בעיקר דו"ח הפצ"ר) היא, על פניה, מעשה בלתי אחראי. באין אפשרות לאמת את הדברים, יש להימנע כליל מפרסום, או לכל היותר לפרסם את דבר החשדות בתור שכאלה. אין דומה פרסום שעניינו חשדות בלתי מבוססים ומטרתו להביא לבדיקתם - החייב להצטיין במינוריות, בזהירות ובהבלטת העובדה שמדובר בחשדות בלבד - לפרסום המתיימר להציג דברים כהווייתם.
▪ יש להיזהר במיוחד מפני חשיבה סטריאוטיפית על אנשים לפי מעמדם (למשל, אלוף בצה"ל) או מערכות (למשל, מערכת המשפט צבאית).
▪ במקום שבו יש לדברים היבט מקצועי, מן הראוי להיוועץ בגורם מקצועי.
▪ במקרה של כישלון, כפי שקרה כאן, יש למהר ולהודות בו, באופן מלא והוגן, ולהתנצל בפני מי שנפגע. תמרונים והתפתלויות במקום הודאה כזו אינם מוסיפים כבוד למקצוע העיתונות. יתר על כן, לא ניתן לפתח מקצועיות בתחום כאשר כל מה שנעשה הוא בהכרח הצלחה רק משום שנעשה על-ידי אדם מקצועי ומנוסה (והרי גם זו חשיבה סטריאוטיפית מובהקת). ה"התחלקות" היא נחלתם גם של המנוסים והמקצוענים, אלא שאצלם היא נדירה יותר; הפישול הוא אנושי, ואין טעם להתכחש לכך.
מרדכי קרמניצר הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה. בשירות המילואים הוא שופט צבאי
טענות העיתון - ממצאי המבקר
▪ העיתון: ממצאים שהיו באתר האסון לא הגיעו לוועדת עינן.
המבקר: "לא היה צורך בשרידים שנותרו על הקרקע כדי לבדוק את גורמי האסון, ולא נמצא יסוד לחשד שניקוי השטח נועד לטשטש עקבות שיובילו לחשודים בגרימת האסון".
▪ "נתקיימו פגישות חשאיות בין האלוף שגיא לאלוף עינן".
המבקר: "פרקליטות המדינה החליטה שאין יסוד, אף לכאורי, לקנוניה במטרה לשבש הליכים, ויש לגנוז את הנושא".
▪ נערך תיאום עדויות בין שגיא, סא"ל ד ורס"ן ק., שמטרתו להציל את עורם של שגיא ושל ד. ולגלגל את האשמה לפתחו של לוין. לוין, לפי העיתון, ייחס לאילן שיף, הפרקליט הצבאי הראשי, את התגובה הבאה על תלונתו על תיאום עדויות: "אם אעמיד לדין כל אחד בצבא שאומר שקר, אז מה אני אעשה בסוף".
ברשות העיתון היתה, לגרסתו, הקלטה של לוין ובה הוא טוען כי נושא תיאום העדויות נחקר על-ידי מצ"ח. מכאן היה צריך להיות ברור לכותבים כי התגובה שיוחסה לפצ"ר אינה רק בלתי סבירה, היא גם אינה מתיישבת עם המציאות. המבקר מעיר, כפי שגם העיר מצ"ח בזמנו, כי בנסיבות העניין מוטב היה שהפגישה האמורה לא תתקיים, אך לא נמצאו על-ידי מצ"ח ועל-ידי משרד המבקר ראיות לחשדות בדבר תיאום עדויות ושיבוש מהלכי משפט.
▪ תיק התרגיל הושמד.
המבקר: "לא נמצא יסוד לטענה זו".
▪ הפצ"ר המליץ לנזוף בלוין, פיקודית, בניגוד להתחייבות שלפיה יוכל לוין לדרוש להידון בפני בית-דין במקרה שהפצ"ר יסבור כי יש מקום לנקיטת צעדים משמעתיים או פיקודיים נגדו.
המבקר נמנע מלהכריע בין הגרסאות על טיב ההבנה שהושגה בין הפצ"ר לבין עורך-דינו של לוין, אך קבע כי לא יכול להיות ספק שההבטחה ללוין, שיוכל לעמוד לדין אם ייבחר בכך - גם אם ניתנה - לא הופרה. מלוין לא נמנעה האפשרות להישפט בפני בית-דין אילו רצה בכך. שאלת מפתח, שכנראה לא נשאלה בתחקיר, היתה אם ביקש לוין לעמוד לדין בפני בית-דין צבאי בעקבות ההמלצות הפיקודיות שהמליץ הפצ"ר בעניינו. אילו נשאל לוין שאלה מתבקשת זו היה מתברר, אם מקורביו היו מגיבים תגובת אמת, כי טענותיו בעניין זה נגד הפצ"ר הינן חסרות ממש. לפי דו"ח המבקר, לוין יכול היה לעמוד לדין בפני בית-דין צבאי, אילו רצה בכך. משתמע כי לא רצה בכך.
▪ הזמנתו של אהוד ברק לבית-הדין כמומחה.
המבקר לא מצא שיש ממש בהאשמה זו. יתרה מכך, כל טירון משפטי מבין כי מעמדו של עד בפני בית-המשפט אינו נקבע על-ידיו, כי אם על-ידי בית-המשפט, ולכן לא יכולה להישמע בעניין זה טענה כלפי ברק. לגופו של ענין, לא היה כל דופי בהעדתו של ברק כמומחה. בית-דין אינו ועדת חקירה, ותפקידו מצטמצם לבדיקת אשמתם או חפותם של מי שהואשמו בפניו.
▪ הממונים עליו (הרמטכ"ל וראש הממשלה) רמזו ללוין שמינויו לאלוף פיקוד צפון אמור להיות תמורה מלאה לכך שירפה מן הפרשה.
"לוין במכתבו אל הרמטכ"ל מיום 27.11.94 הכחיש את הטענה (עובדה שטל במאמרו נמנע מלהזכיר; מ"ק). בדקנו טענה זו ואכן לא מצאנו ראיה המאששת אותה".
▪ טענות שונות על טיפול בלתי נאות בפרשה מטעם הפרקליטות הצבאית, המתמצות בהאשמה בדבר טיוח גדול.
המבקר: "...אין בליקויים שהועלו כדי להצדיק ייחוס חוסר תום-לב אישי במהלך הטיפול בפרשה דנן, וקל וחומר - ייחוס זדון למערכת המשפטית הצבאית ולצה"ל. במיוחד יש לציין כי לא נמצא ממש בטענות שנטענו כלפי הפצ"ר בכל הנוגע להעדר תום-לב מצדו ולשיקולים זרים בקשר לשינוי עמדתו כלפי לוין לאחר השימוע".
הטענות היחידות שבהן נמצא ממש הן אלו:
▪ העמימות סביב מינוי הפרויקטור.
נקבע כי אכן היתה עמימות כזו, שהביאה למחלוקת פרשנית. בממצא זה, אגב, לא היה חידוש. העירו על כך ועדת עינן, מצ"ח והפצ"ר.
▪ הבדלי הגרסאות אצל ברק, שחק ולוין.
המבקר מצא שהיו הבדלים בין הגרסאות שנמסרו לוועדת החקירה לבין אלה שנמסרו למצ"ח; שהמעידים מסרו הסברים לכך; וכי לא היה במקרה זה חוסר מהימנות גלוי לעין. יצוין כי בעוד שאצל ברק ושחק מדובר בהבדלי גרסאות המתייחסים לשאלה שבפרשנות ובהערכה, אצל לוין - לפי תחקיר "ידיעות אחרונות" - מדובר בעניינים עובדתיים של מה עשה וכיצד פעל. גם בעניין זה לא היה חידוש.
▪ אי-עריכת תחקיר פיקודי ואי-נקיטת מועד של צעדים פיקודיים.
המבקר: "אי-עריכת תחקיר מלא ומיידי לאחר אסון צאלים ב' אכן גרמה לקשיים כמפורט בהכרעת-הדין... אולם בנסיבות ששררו אז, כאשר הדברים הנאמרים בתחקיר היו קבילים כראיה במשפט, נוצרו הנסיבות המיוחדות עליהן עמד הרמטכ"ל בעדותו בבית-הדין הצבאי (חשש להשפעה או למראית של השפעה, אם יקוים תחקיר, על עבודת ועדת החקירה, ומאוחר יותר על ההליכים האחרים שננקטו, עד שבטל טעמו).
"לעניין הצעדים הפיקודיים - ראוי הוא, ככלל, כי במקביל להעברת העניין לפסים משפטיים יינקטו צעדים פיקודיים מיד לאחר שוועדת החקירה אמרה את דברה בדבר האחריות לתאונה... אולם, אין בידינו לומר כי בנסיבות מקרה זה היתה החלטתו של הרמטכ"ל, שלא לנקוט בצעד פיקודי, בלתי סבירה, נוכח המלצתה של ועדת עינן כי "קביעת האחריות מחייבת מסקנות אישיות בהליך משפטי".
גיליון 20, מאי 1999