"איפה מערכת הבחירות?", שאל אותי לאחרונה אחד מעמיתי. "תמתין, עוד מעט יחלו תשדירי התעמולה ואז זה יקרה", השבתי אינסטנקטיבית. "זה הכל? שלושה שבועות של מערכת בחירות?? הקשה אותו עמית. "לא יכול להיות", הגיב.

אין זה מפליא כלל, שנוצר הרושם שמערכת הבחירות רדומה. אמנם יש הטוענים שראש הממשלה מרדים בכוונה את מערכת הבחירות, והוא ינסה להצית אותה בשבועיים שבין הסיבוב הראשון לבין הסיבוב השני לראשות הממשלה, אך בנימין נתניהו איננו פועל בחלל ריק, והוא לא היחיד בזירה. אבל במחשבה שניה, מערכת הבחירות מעולם לא נפסקה, ואנחנו פשוט התרגלנו. מרגע שנבחר בנימין נתניהו לראש הממשלה במאי 96', התחילה מערכת הבחירות. ומאז - לא מעט מילים נכתבו על מאמציו לשרוד בשלטון, ולשמר את הקואליציה שלו. מאחורי כל המהלכים האלה עמדה מטרה חשובה יותר: להבטיח את בחירתו לתקופת כהונה שניה. מערכת בחירות בת שלוש שנים היא ללא ספק דבר מעייף כשלעצמו, אז מה הפלא שהתחושה היא שלא הרבה קורה. אולי התרגלנו, ואולי פשוט התעייפנו.

לרבים יש תחושה ש"הפעם מדובר במערכת בחירות גורלית מתמיד". הזכרון הקצר שלנו משכיח שזו היתה גם התחושה בבחירות הקודמות, וגם באלו שלפניהן. האמת היא שמערכת הבחירות הזו איננה כה שונה מקודמתה, בכל הקשור לסיקור התקשורתי. את מוספי הבחירות השבועיים של העיתונים מ-96' החליפו המוספים היומיים של הטלוויזיה. מי שיציץ שוב במוספים שהוציאו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" בבחירות הקודמות יגלה שמה שנכתב שם לא הוסיף כמעט דבר לידע שלנו על הפוליטיקאים, ועל עמדותיהם. התחושה היא, שהמוספים האלה יצאו-לאור בעיקר בשל התחרות בין שני העיתונים, ולא בעקבות צורך עיתונאי (אם כי גם תחרות היא חלק מהמשחק). גם במוספי הבחירות בטלווזיה בערוץ 1 ו-2 השנה לא זכינו לתחקיר או מידע, שישפוך אור על נושא נסתר. עיקרם, בסיקור האירועים שהפוליטיקאים מתכננים במיוחד למען הטלוויזיה. ההבדל המרכזי הוא בהיקף תוכניות האירוח הפוליטיות בטלוויזיה. אין כמעט יום שבו לא משודרת תוכנית כזו, וכך יש לפוליטיקאים הזדמנויות למכביר לטחון את המילים ללא הפסק, ובעיקר את הסיסמאות.

גם במערכת הבחירות הזו נשמעות הטענות, שהפוליטיקאים עושים בנו כרצונם, ואין ביכולתה של העיתונות להשפיע; שהם קובעים את סדר היום; שהם מצליחים שוב ושוב, במניפולציות לא מתוחכמות כל כך, להערים על העיתונות ובאמצעותה - על הציבור. שוב ושוב נשמעת הביקורת, שהתקשורת איננה מצליחה לגלות את כוונותיהם הנסתרות של המתמודדים, וקונה את ההבטחות של ערב בחירות. אם נפנה לרגע מבט לאחור, נגלה שזו באמת לא תופעה חדשה. יצחק רבין ב-92' אפילו לא רמז שיתכן שילחץ את ידו של ערפאת ויגיע איתו להסכם. בעימות הטלוויזיוני עם יצחק שמיר רבין אף ציין: "אשף תוניס - לא". מנחם בגין ב-77' לא נתן שום תחושה שחצי האי סיני יחזור למצרים בתוך פחות משנה. לעומת זאת הבטיח בנימין נתניהו, בעימות עם שמעון פרס ב-96', שיכונן ממשלת אחדות. ממשלה כזו לא קמה, ועד עתה חלוקות הדעות האם היה ניסיון רציני להקימה, או שנתניהו שלח בעניין זה את דן מרידור למהלך סרק.

במערכות הבחירות הקודמות, עשו בנו הפוליטיקאים כרצונם. כך היה וכך כנראה יהיה. אפשר, אולי, להתנחם בעובדה שהתקשורת מתאמצת לחשוף את ההסכמים הסודיים הנרקמים בעת המשא-ומתן הקואליציוני. חבל שאין אנו מצליחים יותר ערב בחירות. בבליל האינפורמציה והמלל, בחדשות המשולבות, לעיתים, גם בבידור, שקנו להם אחיזה איתנה מאז פרץ לאוויר העולם הערוץ המסחרי, מתברר שבמסננת, האמורה להפריד בין עיקר לטפל, בין חדש לישן, בין חשוב לשולי, החורים גדולים מידי. אין פלא, לפיכך, שאת תגובותיה לפסק-הדין ולגזר-הדין של בעלה, מעדיפה יפה דרעי לעשות באולפנו הנינוח של רפי רשף.

ולמרות הביקורת הזו, אסור לזלזל בתפקידה של העיתונות בשלוש השנים האחרונות בכל הקשור לחשיפתם של מהלכים ותכניות שנרקמו בחדרי חדרים. גילויים עיתונאיים שפכו אור על כוונותיה ותכניותיה של הממשלה ושל העומד בראשה.

גם הפעם, כמו ב-96', אנחנו, העיתונאים, מתמקדים יותר ב"מירוץ הסוסים", ופחות בתוכן. המירוץ הוא המעניין, וכמו בספורט - התוצאה היא הקובעת. הדרך, קצת פחות חשובה. גם הפעם מלינים עלינו שמה שמעניין אותנו הם היצרים, ה"דם",  ולא כל כך המהות. המירוץ הוא אישי מאד, קולני, יצרי ו...מעניין. ללא ספק. הרבה יותר נעים לעסוק באיש מאשר ב"אישו" (ISSUE). השאלה אם הדבר תורם משהו להבנתם של הבוחרים בישראל, נותרת פתוחה. חוק הבחירה הישירה מסייע למגמה הזו בתקשורת.

לסקרים יש תפקיד חשוב ב"מירוץ הסוסים הזה". מי שידפדף בעיתונים במערכות הבחירות בשנות השמונים יתקשה להאמין למקומם השולי של הסקרים. בבחירות הקודמות הסקרים היו כבר הכותרות הראשיות; הם היו לב העניין, הסיפור המרכזי. היה כיף לפתוח עיתון ולראות את התוצאה המעודכנת של המירוץ. אבל הסקרים הכזיבו. הסוקרים טוענים להגנתם, ובמידה מסויימת של צדק, שבפער כל כך קטן בין שני המועמדים, התוצאה הסופית היתה בתחום טעות הדגימה. סטטיסטית זה נכון, אבל בפועל נוצר בציבור הרושם ששמעון פרס הוא-הוא ראש הממשלה הבא.

התקשורת, הזקוקה לסקרים כיציע באצטדיון מירוצים, לא מזכירה עתה, ולו ברמז, את התקלה של 96'. יתרה מזאת - הסוקרים מודים שהם אינם יודעים לצפות בבירור מה יקרה בסיבוב הבחירה השני. כיצד ישפיעו תוצאות הסיבוב הראשון על השלב השני? איך תבוא לידי ביטוי חלוקת הכוחות בכנסת, שתיבחר ב-17 במאי? על כל אלה קשה לסוקרים להשיב. מעולם לא היה כאן סיבוב שני, וקשה לדעת. ולמרות שנורת האזהרה הזו מהבהבת, ובעוצמה לא קטנה, ממשיכים הסוקרים לסקור, והעיתונים והטלוויזיה ממשיכים לפרסם ללא אזהרה, וללא הארה או הערה, שאולי בכלל יש פה בעיה - הסקרים משקפים אולי תשובות אמת של נשאלים, אבל לא בהכרח את המצב הפוליטי באחד ביוני, בסיבוב הבחירה השני. וכולם, אנשי התקשורת והסוקרים, יודעים זאת, ואף-על-פי-כן דבר בעניין זה כמעט ואינו נאמר לציבור. כולנו צריכים להתפרנס, לא?

סיכומו של דבר - מה שהיה, הוא שהווה. בגדול, למעט ניואנסים קלים. התקשורת רוצה לעניין את צרכניה, לעיתים אף לבדר אותם. היא חייבת רייטינג. הסיקור, כתוצאה מכך, הוא שטחי, אישי, צווחני ומתלהם. והדרמה הזו טובה לכולם - לפוליטיקאים, לעיתונאים, למכוני הסקרים. וככל שהמירוץ יהיה צמוד יותר, כולם רק ירוויחו. הפרשנים יפרשנו, הסוקרים יסקרו, לפוליטיקאים תהיה הזדמנות להתעמת על כל צעד ושעל. גם אם אין סיבה - את הדרמה הרי צריך לספק. ויש קונים. והמפרסמים - הם יגרפו כמובן עוד כסף כשהמתח יעלה והדרמה תתחזק. כולם יצאו נשכרים. פרט, אולי, לציבור הבוחרים.

ירון דקל הוא הכתב הפוליטי של קול ישראל ופרשן ערוץ 1

גיליון 20, מאי 1999