התבוננות בתִפקוד התקשורת במהלך מערכת הבחירות של אביב 99' מגלה את אחד הפרדוקסים המרכזיים בדמוקרטיות של זמננו: משקל זכרון העבר בהתנהגות הבוחרים והפוליטיקאים הולך ומצטמק. מועמד אינו נבחר או מובס רק על יסוד הרקורד שלו (או שלה) בתחום העשייה. אין הוא נבחן לאור הישגיו או כשלונותיו בעבר, אלא על יסוד הגירויים שהוא מסוגל לשדר לבוחרים בהווה. יתר על כן, אפילו הופעתו היום בטלוויזיה יכולה, לטוב או לרע, להאפיל על הופעתו אתמול או שלשום. לקראת סוף המאה הנוכחית, התהליך הפוליטי בדמוקרטיה נעשה יותר ויותר חופשי מתודעה היסטורית ומזיכרון.

מצב זה אינו תוצר של איזו קונספירציה או של רצונם של אישים או מוסדות בעלי השפעה להתכחש לעבר; הוא משקף תהליכים תרבותיים ומוסדיים עמוקים המביאים לחפיפה בין מושג המציאות למסגרת הזמן של ההווה. אין זה המקום להיכנס לבירור מפורט של תהליכים אלה, אולם חשוב לענייננו להכיר בכך שאחת הסיבות העיקריות לשקיעת הזיכרון בדמוקרטיה היא (כפי שכבר הבין טוקוויל) אי-האמון שציבור דמוקרטי רוכש למתווכים למיניהם, כולל לכל מי שטוענים לסמכות לייצג את העבר או את העתיד. נטייתו של ציבור דמוקרטי היא להאמין למראה עיניו. עובדה זו נותנת יתרון לכל מה שמופיע באופק הראייה (או השמיעה) של הציבור בהווה. כל מה שמתייחס לעבר או לעתיד נתפס כפחות ופחות מחייב, פחות ופחות רלבנטי להתנהגות בוחרים ונבחרים.

בישראל, אולי אפילו יותר מאשר במקומות אחרים בעולם, דמות הפוליטיקאי המופיע על המסך הקטן אתמול מפנה במהרה את מקומה בזיכרון הפוליטי לדמות המופיעה היום, ממש כשם שהעיתון של אתמול מוצא עצמו עמוק בפח הזבל לאחר שפינה את מקומו לעיתון של היום. בתרבות התקשורת של זמננו, המסר או הגירוי שרשתות השידור האלקטרוני העבירו לנו בשניות האחרונות נראה יותר כעובדה מחייבת, כייצוג מוסמך של ה"מציאות", מאשר המסר או הגירוי שפעלו עלינו אתמול. תהליך זה של אקטואליזציה (עיכשוו) של המציאות הפוליטית, של איבוד הזיכרון הפוליטי, מחליש מאוד את הבוחרים לעומת המועמדים. עברו השקוף של הפוליטיקאי שימש עד לא מכבר מכשיר עיקרי לביקורת ולקביעת פסק-דינו של הבוחר. בזמנו היה בכך חידוש גדול של הדמוקרטיה, שנטלה מן הפוליטיקאי את היכולת לעקר את כוח האזרחים לשפוט אותו על-ידי בריחה אל משפט האל או אל משפט ההיסטוריה.

כיום אין הפוליטיקאי צריך לברוח ממשפט הציבור אל חיקו החם של האל השופט בזמן על-אנושי או אל משפט ההיסטוריה הבא לאחר שנים רבות. הפוליטיקאי של זמננו יכול לסמוך היום על איבוד הזיכרון של הבוחרים עצמם, ההולכים ונעשים דומים יותר ויותר לכלבים של פאבלוב, היודעים להגיב רק לגירויים עכשוויים. פרופ' ג'יימס בילינגטון, ההיסטוריון הידוע של רוסיה, המשמש כיום בתפקיד ראש ספריית הקונגרס האמריקאי, אמר לאחרונה כי ניתן לתאר את החברה של זמננו כמערכת הנמצאת במצב של "תנועה ללא זיכרון". מצב כזה, הוסיף בלינגטון, הוא כמובן "אחד המאפיינים העיקריים של אי-שפיות דעת". כאשר התהליך הפוליטי ששיאו ביום הבחירות הופך לתנועה ללא זיכרון, יש פגיעה קשה ולפעמים אפילו גורלית באיכותו כתהליך של סלקציה בין מנהיגים.

החשש שבוחרים יגיבו לגירויים (כולל תגמולים) מיידיים במקום להשתמש בשיקול דעת המתבסס על בחינה מעמיקה וארוכת טווח של הניסיון הדאיג את הוגי-הדעות הליברל-דמוקרטים כבר לפני מאות בשנים. חרדתם הופנתה בעיקר לפוליטיקאים דמגוגים היודעים להשתמש בלהטוטים כדי לעורר את התפעלות האזרחים ורגשותיהם ולהסיט את תשומת-לבם מן הנושאים החשובים העומדים על הפרק. הם חששו מכך שנטיית ציבור דמוקרטי להאמין רק למראה עיניו או למשמע אוזניו נותנת יתרון לפוליטיקאים שיש להם כישרון מיוחד לאחיזת עיניים ולמתק שפתיים. אחרים סברו שהבעיה נעוצה בציבורים הנכנסים אל מעגל הבוחרים ללא השכלה וללא רמת תרבות, המבטיחות את הכושר להעריך ולשפוט אנשים ומצבים מעבר לתגובות האוטומטיות לגירויים מיידיים. אחת מן המטרות העיקריות של תנועות ההשכלה באירופה היתה להרחיב את הנאורות אל השכבות החלשות, שתהליכי הדמוקרטיזציה פתחו בפניהן את השערים להשתתפות שוות זכויות בתהליך הפוליטי.

כיום, הצירוף של העדר תשתית חינוכית-תרבותית מתאימה ואמצעי תקשורת המוחקים את הזיכרון הפוליטי הלאומי מחדש את הסכנות לתהליך דמוקרטי תקין של שקלא וטריא וברירה בין מנהיגים ובין אלטרנטיבות מדיניות. נכון, גם הטלוויזיה יכולה לשדר תוכניות המבקשות לייצג את העבר ההיסטורי, דוגמת "תקומה" בערוץ 1. אך גם במקרה זה, כפי שראינו, הפוליטיקה העכשווית מתווכת ולעתים בולעת את ייצוג העבר. יתר על כן, בשל מסחור השידור האלקטרוני והעלייה במחירו של זמן השידור, מתרגל הציבור בהדרגה לשפה חזותית ולדיבור טלוויזיוני מהירים, שתבניות הזמן והקצב שלהן אינן קליטות לחומרים של עבר וזיכרון היסטורי. לא מדובר אפוא בכישלון ספציפי של עיתונאים שיכלו להתנהג אחרת, אלא בשינוי מבני בתרבות התקשורת ובדפוסי ההקשבה והצפייה בחברות הדמוקרטיות של זמננו. במלים אחרות, אנו דנים כאן במשבר עמוק בתהליך הדמוקרטי עצמו, משבר המשבש את תפקודה התקין של המערכת הפוליטית.

למרות העובדה שהתהליך של מחיקת הזיכרון כגורם בפוליטיקה יומיומית ובפוליטיקה של בחירות הוא תהליך עולמי, יש לישראל מאפיינים מיוחדים: ראשית, התהליך ההרסני מתחולל בדמוקרטיה כה צעירה ובלתי מנוסה. אשר על כן התהליך של המרת פוליטיקה של רעיונות בפוליטיקה של רגשות, של התייחסות לתעלולים תיאטרליים במקום לעובדות, של גירויים מיידיים במקום הנמקות, הגיע אצלנו לקיצוניות שקשה למצוא לה אח ורע בדמוקרטיות אחרות. קיצוניות כזו אינה מחויבת המציאות, שכן ניתן לקיים מערכת פוליטית שבה המגמות החדשות הללו מרוסנות ומאוזנות על-ידי תרבות מוסדית ופוליטית דמוקרטית שורשית.

בנימין נתניהו ויועציו לא המציאו את סגנון המנהיגות והתעמולה הפוליטית הזה, ההופך את המציאות העובדתית לתפאורה המותאמת לצורכי התיאטרון הפוליטי העכשווי. אין הם אחראים לתשתית התרבותית והמבנית שאפשרה את השינוי הקיצוני הזה באופיה של הפוליטיקה הישראלית. נתניהו אחראי רק לגרסה הגסה במיוחד של ה"אמריקניזציה" שהובאה לפוליטיקה הישראלית ולעיתוי המוקדם של שבירת הכלים שבאמצעותם היו הציבור הישראלי ומדינת ישראל אמורים להכריע הכרעות גורליות על עתידם במחצית השנייה של שנות התשעים. ייתכן שתהליך זה לא היה כה מסוכן לולא היתה ישראל מדינה שטרם קיבלה הכרעות בסיסיות בנושאי מלחמה ושלום, גבולות ודת ומדינה. על הכישלון וההחמצות האלה יכתבו, ללא ספק, היסטוריונים שיעריכו על-פי דרכם מי באמת ניצח ומי באמת הפסיד בבחירות של מאי 96' ואביב 99'.

ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 20, מאי 1999