עמונה והטלוויזיה ועם ישראל

לפי עינב שיף ב"ידיעות אחרונות" (טור ביקורת הטלוויזיה), פינוי עמונה היה קודם כל, ואולי בעיקר, אירוע טלוויזיוני: "פינוי עמונה הוא אירוע שהתרחש בשני מישורים מקבילים, הממשי והטלוויזיוני. וכל השחקנים שהשתתפו בו – מתנחלים, שוטרים וכמובן פוליטיקאים – פעלו מתוך הפנמה מלאה של המצב וניסו למצות מתוכו את המיטב ולצרוב בתודעה מסר שישרת אותם".

שיף מצטט כתב טלוויזיה: "ברגע שהסתיימו אתמול המהדורות, נרשמה כאן איזושהי רגיעה וגם הפינויים שנמשכו היו הרבה יותר רגועים". כתב טלוויזיה אחר אמר על ההתנגשות האלימה בבית-הכנסת כי "יש איזושהי תחושה של חוסר פרופורציה".

הוא "מפספס", טוען שיף, "המחסור בפרופורציות לא מייצג מחאה שנועדה להשיג מטרה – אלא הוא המטרה עצמה. במישור הממשי, ברור שבית-הכנסת הוא לא מעוז התנגדות משמעותי. במישור הטלוויזיוני, הוא זה שיחתום את הסאגה באקורד מהדהד". "במישור הממשי", הוא חותם, "פינוי עמונה אינו ציון דרך היסטורי בשום צורה. במישור הטלוויזיוני, הוא בהחלט הגשים את ייעודו".

לפי רוגל אלפר ב"הארץ" (טור ביקורת הטלוויזיה), ההתעניינות הציבורית הנרחבת בפינוי עמונה אינה באמת קיימת: "עמונה כ'אירוע לאומי כואב' היא בועה טלוויזיונית שהתפוצצה". "'הסתכלתי על המספרים אתמול בעמונה', סיפר אלון בן-דוד, והתכוון לרייטינג השידורים מפינוי עמונה. 'גם אתמול עמישראל ברובו לא עצר את נשימתו'. בשביל בן-דוד זו אנקדוטה, משום מה. אבל זה הנתון הכי חשוב שהניב פינוי עמונה. 'אלה גם התגובות החד-משמעיות שאני מקבל לאורך השידורים שלנו', הסכים אור הלר, 'שעמישראל ממשיך בשלו ולא עוצר את חייו ואת נשימתו. אנחנו לא נמצאים כאן באירוע מכונן עבור הציבור הישראלי הרחב'. גם ההיסטוריה מלמדת שלעם לא אכפת מפינוי התנחלויות. 'אחד הדברים שהדהימו אותנו במהלך ההתנתקות', הזכיר בן-דוד, 'היה היעדר הצפייה של הצופים באירוע הכל-כך דרמטי הזה. הם ראו את היומיים הראשונים ואז נפלו אחוזי הצפייה. אנשים פשוט הפסיקו להתעניין'".

עמונה

מקבץ כותרות ראשיות: "קרב הפינוי" ("ידיעות אחרונות"), "נמצה את הדין עם פורעי החוק" ("ישראל היום"), "עמונה, הסוף" ("מעריב"). "פינוי עמונה הושלם עם פינוי בית-הכנסת תוך אלימות קשה" ("המודיע"). "הסתיים פינוי המאחז השנוי במחלוקת; עימותים אלימים בפינוי בית-הכנסת בעמונה; גינויים מקיר לקיר בעקבות ההתפרעויות" ("הפלס").

התמונות הראשיות בשערי העיתונים קשורות כולן לפן האלים בפינוי – מלבד "המודיע", שמפרסם תמונה סתמית, ו"מעריב" שמציג תמונת נער מתייפח. גם כותרות המשנה מוקדשות בעיקר לאלימות שאירעה בסוף אקט הגירוש של התושבים מבתיהם, עת נערים שהתבצרו בבית-הכנסת התנגדו בכוח לשוטרים וגרמו לפציעת כמה מהם.

הכותבים השונים בעיתונים השונים יוצאים מגדרם כדי לגנות את הנערים ואת מעשי האלימות, מטיחים בהם כינויים קשים ומוציאים אותם מחוץ למחנה: מחנה ישראל, מחנה המתנחלים, מחנה האזרחים, מחנה הרוב. אבל האמת היא שאם הנערים הללו לא היו קיימים, העיתונים היו צריכים להמציא אותם (למעשה, סביר להניח שזה בדיוק מה שהם היו עושים).

פינוי עמונה הוא אירוע קשה לעיכול עבור התקשורת, משום שהוא עגול מדי: הוא לא אירוע חדשותי קונצנזואלי (כמו למשל בחירה, של נשיא או של מלכת יופי), הוא לא אירוע מספיק שנוי במחלוקת (העמדות בציבור כלפי הסכסוך ונגזרותיו קבועות ויציבות), והוא לא אירוע סנסציוני (כמו הורים שהורגים את ילדתם וזורקים את גופתה במזוודה לנהר, או פליטת ריאליטי שמוציאה את הסיליקון מהשדיים). מנגד, מדובר באירוע מסוכן לסיקור מבחינה מסחרית, משום שאופי סיקורו עלול לנכר או להכעיס מיעוטים קולניים מקרב הצופים והקוראים.

מוטות הברזל והחומצה (היתה או לא היתה?) שנזרקו על השוטרים היו חבל הצלה שזרקו "נערי הגבעות" לעיתונאים. הם העניקו להם מצד אחד קונצנזוס להסתתר מאחוריו, קולב צקצוקים לשמאל ומתלה גינויים לימין; ומצד שני סנסציה להסתער עליה. השמאלנים מרוצים מהצקצוק, הימנים מיטהרים על-ידי הגינוי, הפוליטיקאים מסתתרים מאחוריו, ולעורכים יש בשר לכותרות ותמונות מדממות.

"אל תייחסו את את האלימות לכלל המתיישבים ביהודה ושומרון", נכתב בכותרת המאמר הראשי של "ישראל היום", החתום בידי חיים שיין, שנוהג דרך קבע לייחס תכונות שליליות באופן כללי לציבורים רחבים בעם ישראל. אגב, ב"ישראל היום" ממשיכים בפרשנות המחמירה לחוק ומטשטשים את פניהם של המתפרעים בתמונות מעמונה.

ב"הארץ" עקירת תושבי עמונה זוכה לתמונת השער ולהפניה קצרה ("הושלם פינוי עמונה; עשרות פצועים בעימותים"). הכותרת הראשית מוקדשת לתושבים אחרים וההתנגשות שלהם עם כוחות הביטחון: "המשטרה פושטת מדי לילה על בתים במזרח ירושלים", מדווחת הכותרת הראשית (ניר חסון), מתחת לכותרת הגג "בפנים רעולות, ללא צו".

עוד כותרות ראשיות

"גרסת המפיק" היא הכותרת הראשית של "דה-מרקר": "איך נהפך ארנון מילצ'ן, המפיק ההוליוודי המיליארדר שמעדיף להישאר מאחורי הקלעים, לאחד הכוכבים העיקריים בסרט הרע שבו משתתפים גם בני הזוג נתניהו – ושאת סופו הוא לא יוכל לקבוע".

"הגברת השקיפות כלפי הלקוח, חובת דיווח להוצאה לפועל, ביקורת כל 3 שנים על עורכי-הדין החיצוניים והגבלת ההוצאות המשפטיות" היא הכותרת הראשית של "גלובס", העוסקת בהנחיות של בנק ישראל לבנקים לגבי אופן גביית חובות ממשקי בית.

טראמפ

"ממשל טראמפ לא סופר את הבתים שישראל בונה בירושלים, בתל-אביב או בעמונה. לא מעניין אותם איך או אם נפתור את היחסים עם הרשות הפלסטינית, כל עוד הצעדים שלנו מחזקים אותם בדרך לניצחון במלחמה נגד גורמי ג'יהאד אסלאמים", נכתב בסיום הטור הקבוע של קרולין גליק, שמתפרסם על פני עמוד שלם ב"מעריב". "טראמפ לישראל: הפסיקו להכריז על בנייה בהתנחלויות", נכתב בכותרת בולטת על שער "מעריב". "בניגוד להצהרותיו לפני הבחירות, בבית הלבן מאשרים כי הנשיא מחויב לפתרון שתי המדינות וכי אינו מרוצה מתוכניותיה של ישראל לבנות אלפי יחידות דיור מעבר לקו הירוק", נכתב בכותרת המשנה.

שוורצנגר נגד טראמפ ב"ישראל היום"

שוורצנגר נגד טראמפ ב"ישראל היום"

"טראמפ מאיים על איראן", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "'כל האופציות על השולחן', הזהיר הנשיא בתגובה לניסוי הטילים. מסתמן: ארה"ב תטיל סנקציות חדשות", נכתב בכותרת המשנה. מעניין להיזכר כי את הסלוגן בדבר האופציות נהג לפזם גם הנשיא היוצא, ברק אובמה. אלא שאז הדבר לא גרר בהכרח כותרות כמו "אובמה מאיים על איראן" (למעשה, חיפוש אחר המלים "אובמה מאיים" מגלה כי הכותרות הללו נשמרו דווקא להתבטאויות של אובמה שכוונו לישראל). ובקיצור, לא חשוב מה אתה אומר, אלא מי אתה.

בפנים הגליונות מדווחים העיתונים על שיחות שערך טראמפ עם מנהיגי העולם. לנשיא מקסיקו הוא אמר שישלח חיילים אמריקאים לארצו. הבית הלבן טען בתגובה, כך לפי הפרסומים השונים, כי טראמפ רק התבדח וכי הוא כלל לא אמר את הדברים. השיחה עם ראש ממשלת אוסטרליה היתה מוצלחת לא פחות: היא הסתיימה אחרי 25 דקות במקום השעה המתוכננת, ובמהלכה הטיח טראמפ במנהיג המדינה הידידותית כי מדובר בשיחה הגרועה ביותר שהיתה לו (באותו יום?) וגרועה גם העסקה לקליטת פליטים ממתקן מעצר אוסטרלי שעליה חתם אובמה.

ב"ישראל היום" מדווחים על מה שאמר טראמפ על איראן, על השיחה עם נשיא מקסיקו ועל השיחה עם ראש ממשלת אוסטרליה (טראמפ: "כשאתם שומעים על שיחות טלפון קשות שאני מנהל, אל תדאגו. חייבים להיות קשוחים, כי כל אומות העולם כמעט התרגלו לנצל אותנו, אבל לא עוד. זה חייב להיעצר וזה ייעצר"), וגם על ההתקפה של טראמפ על אוניברסיטה שסטודנטים הלומדים בה הפגינו נגד ביקורו של איש תקשורת ימני קיצוני – אבל לא נמצא מקום לדווח על התבטאויות הממשל נגד הבנייה בשטחים. לעומת זאת, בטור צד באותו עמוד, מדפיסים העורכים דיווח המכיל עקיצה לטראמפ.

"לא צריך להיות פסיכולוגית ילדים בשירות הציבורי כדי להבין שנתניהו, שתמיד טען כי מערכת היחסים העכורה בינו לבין הנשיא הקודם אינה באשמתו אלא באשמת אובמה, יעשה הכל כדי לוודא שהנשיא הבא ייראה כחברו הטוב, שותף לדרך ותומך. היה גם ברור שהכלים שינקוט נתניהו כדי לחזק תחושה זו, וכדי להדק ככל האפשר את הידידות בין טראמפ לבינו, יהיו הכלים שהוא מכיר היטב מהבית – כלומר, חנופה והתרפסות", כותבת סימה קדמון בבוטות שפעם היתה תדירה הרבה יותר בטוריה, "אבל נראה כי אצל טראמפ, כמו אצל נתניהו, חנופה והתרפסות משיגות דווקא את התוצאה ההפוכה. וככל שהמחניף קרוב יותר ונאמן יותר, כך ממהרים לבגוד בו ולהשליכו לכלבים.

"כשהחלו מצהלות הימין הישראלי לאחר הבחירות והתרבו הלחצים לפרוץ בתנופת התנחלויות, להעביר את שגרירות ארצות-הברית לירושלים, לחוקק החרמת קרקעות והסדרת מאחזים – מיהר נתניהו להרגיע וביקש לא להציב את טראמפ בפני עובדות קשות. במלים אחרות: לתת לו לבצע את שהבטיח בזמנו החופשי. אפילו כשהודיעו דוברי הממשל החדש שבעצם לא יעבירו עכשיו את השגרירות, לא מחה נתניהו ולא דרש מטראמפ לעמוד בדיבורו. ואיך גמל לו טראמפ על המחווה הזאת? דובריו הדליפו כי הבקשה לא להעביר את השגרירות הגיעה בכלל מממשלת ישראל.

"[...] אבל מה שיותר חשוב – האם נאמנות לטראמפ תתגלה כיעילה כמו הנאמנות לנתניהו, שמשמעותה היא: הנאמן ביותר הוא הראשון להיזרק תחת גלגלי האוטובוס? האם נתניהו, וישראל בעקבותיו, יזכו ליחס הנאמן שלו זכו תומכיו הבולטים של טראמפ – המושל כריס כריסטי, ראש עיריית ניו-יורק לשעבר רודולף ג'וליאני – שהיו הראשונים לתמוך בגלוי והראשונים להינטש? מי יכול בכלל לצפות מה יגיד או יעשה מחר דונלד טראמפ הבלתי צפוי, דק העור, הפזיז והמוקף אנטישמים ומלחכי פנכה. נראה כי כבר עכשיו מתחילים בישראל להתגעגע לברק אובמה, לקור רוחו, להגינותו הבסיסית, לעקביותו, ליכולת לצפות את מהלכיו, ובעיקר לתירוץ התמידי שסיפק לימין הישראלי: אנחנו לא יכולים לספח, להחיל את החוק בשטחים, ליישם את מדיניותנו, כי אובמה לא מרשה".

המתודרכים

בן כספית ("מעריב") ויוסי ורטר ("הארץ") מדווחים על סגירת התיק נגד הרצוג באותו הניסוח: "נתניהו היה חותם עליו".

ללכת עד הסוף

אלי ציפורי כותב ב"גלובס" על אחת מנקודות החדירה הידועות של שחיתות כלכלית – דירקטוריון בובה, הפעם בהקשר של טבע. אחרי שהוא טופח לעצמו על השכם משום שכתב על הנושא בעבר, הוא קובע כי "הבעיה הכי  גדולה לדעתנו של טבע, ולא רק של טבע, כי אנחנו חושבים שזו בעיה כלל משקית הקיימת בחברות רבות", היא "מידת האיכות של הרכב של דירקטוריון החברה, המעידה על חוסנה של החברה ויכולתה 'לרסן' את הנהלתה. הממשל התאגידי, לא נעים לומר, קרס בטבע בשנתיים האחרונות".

בהמשך הטור הוא קורא לתביעה נגד טבע: "רק תביעה נגד החברה, שתלך עד הסוף, תוכל לחשוף את הבעיה הגדולה של המשק הישראלי ולהמחיש כיצד דירקטוריון 'רך' עלול לסכן את יציבותה של חברת ענק כמו טבע. למה אנחנו מתכוונים בכך שהתביעה תלך עד הסוף? בהרבה מקרים תביעות כאלה נסגרות בפשרה – טבע תממש את הביטוח שלה, עורכי-הדין יקבלו כמה מיליונים, וכל  ה'לכלוך' לא ייצא החוצה. בפעם הזאת אנו ממליצים לתובעים: חשפו את הפרוטוקולים כדי שנראה כיצד התנהל הדירקטוריון של החברה הגדולה במשק הישראלי".

עושים לביתם

מיזם תוכן שיווקי חדש ל"ידיעות אחרונות", הפעם: עם חברת האחזקות הכושלת של לב לבייב, אפריקה-ישראל.

על הספרות

בני ציפר חושף בטורו הקבוע במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" את הלוז של פילוסופיית החיים שלו, במשפט אחד מתוך "מחשבות" של פסקל, שהוא עבורו "מדריך נסתר לחיים": "כל צרותיהם של בני האדם נובעות ממקור אחד, והוא אי-היכולת שלהם לשבת בשקט בחדרם" – "משפט ענק המבטל במחי יד את הפוליטיקה ותעתועיה ומוחק את הספרות והאמנות והעיתונות והמסיבות האופנתיות ואף האהבה כהסחות דעת פשוטות, כשקרים הבאים לכסות על ריקנות פנימית", כותב מבשר הגל החדש של פרובוקטיביזם ב"הארץ".

"האם פירושו של דבר שעלינו להפסיק עכשיו לחיות בהמלצתו? לא, כי פסקל רק מבקש מאיתנו להיות מסוגלים להסתכל על חיינו מבחוץ, מפרספקטיבה של נצח, בציניות הראויה". בהמשך הטור מפציר העורך הספרותי בסופרים העבריים לכתוב יותר ספרות שהיא "הסחת דעת", שכן זוהי הספרות ותו לא.

במוסף "ספרים", גם הוא של "הארץ", כותב עמרי הרצוג על ספרו החדש של מבקר הספרות אורין מוריס. "מוריס מתייחס לא מעט במהלך הספר לכתיבתו כמעשה של זנות. 'מעבודתי כמבקר ועורך ספרותי', הוא מעיר, 'אין אדם שמכיר טוב ממני את ההיקלעות המשמימה לעולמו של מישהו שאין לך ולו בדל של עניין במחשבותיו, תשוקותיו ושגעונותיו. אני מכיר על בשרי את מחלות הנרקיסיות המחרידות האלה'.

"הספרות היא הזונה, שמעניקה מפלט בבשרה לתשוקות הללו; והסופר הוא הלקוח התאוותן, שחודר לגופה – וגומר. ומוריס, מבקר הספרות, כלומר שוטר המקוף שמשוטט בסמטאות של העולם הספרותי, עוצר לקוחות ומכוון את התנועה, הוא המושחת מכולם: במדי השוטר שלו הוא גם לקוח בעצמו, והוא לא נדרש לשלם. הוא לא משלם חוב למשפחתו או לעצמו, וגם לא לסוגיות של מסנה או להכרעות של עריכה. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, ללא עידון, התחשבות או פיקוח".

אגב, לעומת הכובד, הארכאיות והנפיחות המכבבים לא מעט ב"תרבות וספרות", דווקא "ספרים" מתאים הרבה יותר לדרישת "הסחת הדעת" של ציפר, שעורך את "תרבות וספרות". "ספרים", אגב עובר במהלך השנים קיצוץ וגימוד; "תרבות וספרות" לא.

סימנייה

"רפסודת המדוזה", תאודור ז'ריקו, 1818

"רפסודת המדוזה", תאודור ז'ריקו, 1818

רוני בר כותבת ב"גלריה" על הסיפור המתועד בציור "רפסודת המדוזה".

ענייני תקשורת

שנאה. מאמר המערכת של "הפלס", עיתון הקנאים החרדי, מוקדש ל"גופים וגורמים הפועלים לשינוי פני היהדות הנאמנה שמגיעים לריכוזים חרדיים להפיץ בהם את מרכולתם". אם לשפוט לפי מה שנכתב בתוך הגיליון, הכוונה למשרד החינוך (או לפחות, גם למשרד החינוך). הכותב האנונימי של המאמר ב"הפלס" מזכיר לקוראים כי את אותם גופים וגורמים יש לא רק לשנוא, אלא לגרום להם לשנוא בחזרה, שנאמר "תכלית שנאה שנאתים".

ביבי ונוני. נתניהו מתלונן על הסיקור הביקורתי כלפיו וכלפי משפחתו ב"ידיעות אחרונות" – סליחה, אימפריית הרשע? הנה, תמונה נאה שלו ושל זוגתו מתנוססת היום בעמוד הפותח של העיתון. השניים עומדים, מחייכים, במיטב מחלצותיהם, על רקע איש מג"ב וטרשים ארץ-ישראליים טיפוסיים. הכותרת: "בזמן שפיניתם".

ביבי ונוני (2). ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מביא איתמר אייכנר פרסום לא אופייני, לא לכתב ולא לעיתון, מאז שינוי הקו שאחרי הבחירות: עלות השהות של בנימין ושרה נתניהו במלון בניו-יורק, ששולמה כולה על-ידי "ארגון יהודי חרדי" בזמן שנתניהו היה יו"ר האופוזיציה.

אייכנר נוקב בסכום, 7,733 דולר, ומפרט על מה הוצא הכסף – כולל משקאות אלכוהוליים ב-460 דולר. אייכנר מציין שהוא שואב את המידע מחשבונית שברשותו, מה שלא מפריע לעיתון לצטט את התגובה של נתניהו ולפיה הם מסרבים לשתף פעולה עם "מסע ההכפשות השקריות והמגמתיות שלכם נגד ראש הממשלה ומשפחתו – גם כשהדברים שאתם טוענים לא היו ולא נבראו".

פופוליזם. "הפופוליזם הוא הסכנה הגדולה של הדמוקרטיה במאה ה-21", קובע סבר פלוצקר בפתח טורו הקבוע במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". לשם שינוי, נראה שהקביעה הזו של פלוצקר מבוססת על ראיות מוצקות. מה שפלוצקר לא כותב הוא מדוע נקלענו למצב שבו הפופוליזם מרים ראש: תופעות כמו טראמפ, ג'והנסון ולפיד מצליחות להגיע לשלטון רק אחרי שנים ארוכות שבהן הוא הושחת בידי ההון והעיתון.

תש"ח. אורי אבנרי כותב ב"ספרים" של "הארץ" על ספר אקדמי של ישראל רוזנסון, המתעד בטאונים של יחידות לוחמות במלחמת העצמאות: "ספר המאפשר הצצה לעולמם הרוחני והמעשי של לוחמי תש"ח-תש"ט, הצעירים שהאמינו בצדק שהם, ולא בן-גוריון, הקימו את מדינת ישראל". כאן ניתן לקרוא פרק מהספר.

יוסי מימן. "יוסי מימן נחשד בימים אלה בכך שהיה מעורב בפרשת שחיתות ושוחד שמסעירה את פרו", נכתב בהפניה לכתבה של שלומית לן במוסף "G" של "גלובס". לפי הכתבה, הראשונה במוסף, מדובר ב"מכרז לבניית חלק מהאוטוסטרדה הבין-אוקיאנית, שאמורה לחצות את פרו, בוליביה וברזיל". בנוסף, לפי לן, מימן מעורב גם בחשדות להלבנת כספים של נשיא פרו, שקיבל לכאורה כשוחד. במסגרת נפרדת מזכירה לן את הסתבכויותיו של מימן בישראל: התמוטטות חברת אמפל (הגז המצרי), חוב של מיליארד שקל שלא הוחזר וסכסוכים משפטיים.

אלי ציפורי. לפני שבוע, בעוד טור השתלחות צבוע כמיטב המסורת, נזף סגן העורך אלי ציפורי בערוץ 10 (בעקבות תחקיר שעשו על "גלובס") שאינו עושה תחקירים על מימן, בעל מניות בערוץ. ציפורי לא התעכב על כך שהוא עצמו לא ערך תחקירים על פישמן, בעל השליטה ב"גלובס" (בדיוק להפך: דרך מקרה, הדעות שהביע ציפורי בטוריו תאמו פעם אחר פעם לאינטרסים של פישמן), ושהוא התחיל לחבוט בו באכזריות אופיינית רק ברגע שאיבד את כוחו. מילא, הדרישה מעיתונאי לבצע תחקירים על בעל הבית שלו היא מגוחכת למדי מלכתחילה (בניגוד לדרישה המוצדקת שלא להקריב את היושרה העיתונאית ולשרת את בעל הבית שלו).

מה שאמור לפתור את בעיית חוסר היכולת של כלי תקשורת לתחקר את בעליו הוא קיומם של כלי תקשורת מתחרים. או כמו שכתב כאן המגיב יעקב דונקלמן: "ציפורי מתבכיין ומתבכיין ומתבכיין. למה הוא לא פרסם תחקיר על מימן?". לכן אירוני עוד יותר לגלות שכשמידע קשה על מימן זמין לפרסום, גם בלי עבודת תחקיר מפרכת, הוא מתפרסם במוסף העיתון ולא בעמודי החדשות שעליהם ממונה סגן העורך.

רוברט מקסוול. בטור הביקורת שכותבת אילת נגב במוסף "ספרים" של "הארץ" על האוטוביוגרפיה החדשה של דייוויד קורנוול, הלא הוא סופר הריגול ג'ון לה-קארה, היא מתייחסת לאזכור של "בוב מקסוול", הלא הוא איל העיתונות רוברט מקסוול, שהגיח לישראל בתחילת שנות התשעים למסע קניות שכלל בין היתר את העיתון "מעריב". זכור הסטיקר בן אותה תקופה, "מקסוול תקנה אותי", אלא שהשופינג של איש העסקים היהודי-אנגלי נקטע באיבחה עם מותו אפוף החידה והגילוי כי מעל בכספי הפנסיה של עובדי קבוצת ה"מירור" שבבעלותו.

"'מי הרג את בוב מקסוול?' שואל אותו הארכי-מו"ל רופרט מרדוק בארוחת צהריים, ולה-קארה שוטח את התיאוריות שלו על מותו המסתורי של מקסוול שהיה, לדבריו, לא רק איל תקשורת ואיש עסקים שמעל במיליארדים, אלא גם 'מרגל-לכאורה עבור כמה מדינות, כולל ישראל, ברית-המועצות ובריטניה'. כמה חודשים אחר-כך, במסגרת תחקיר על נוכלים מערביים ברוסיה החדשה, נודע לו שארבעה חודשים לפני מותו תיכנן מקסוול לסלק חלק מחובותיו באמצעות גיוס מיליוני גלונים של דם רוסי שייתרמו חינם מתוך אזרחות טובה, ומכירתם בהון תועפות למדינות במערב. התוכנית נכשלה ומקסוול קפץ מהיאכטה שלו אל מותו, מה שלא הפריע ללה-קארה לאמץ את רעיון מכירת הדם בספרו הבא".

ערוץ 10. ניב הדס מקדיש את טור הטלוויזיה שלו במוסף "גלריה" של "הארץ" לתוכנית "פרצופה של המדינה" בכיכובם של שי גולדשטיין ואבי נוסבאום, המשודרת בערוץ 10: "בתוך כל הגירויים שמתקיפים את המין האנושי ביום נתון, לצאת לקרן הרחוב לכמה דקות עם מצלמה נסתרת ולבחון שרירותית האם לציבור יש פוביה משמנים – לא כאיזו מלחמה בדימוי הגוף הרווח והתובעני שמוצג בתקשורת, כן? – או לראות כמה ישראלים יהיו מוכנים לפנות את מקום מושבם עבור סלב, זה לא משהו שעוצרים בשבילו את לוח הזמנים, ויותר מזה – לא משהו שצריך להיות בלוח שידורים של ערוץ מסחרי שזכה במכרז מטעם המדינה. בימים אלה, כשערוץ 10 חוגג 15 שנים להיווסדו ומתגאה בכך שאינו משדר ריאליטי – מציאות שהיא כורח כלכלי יותר משהיא אידיאולוגיה – כדאי לו להיזכר מדי פעם גם מה הוא כן משדר. פתאום כיסאות מסתובבים, מסכים מתרוממים ומשימות הדחה נראים כמו אטרקציה חסרת תקדים".

מביך. חשבון הטוויטר של "ידיעות אחרונות" ממשיך במסורת חיסול החשבונות הפחדני שלו, בחסות האנונימיות שמציעה הרשת החברתית. גם הפעם ההתקפה מכוונת למי שהעז למתוח ביקורת על העיתון.

חשבון הטוויטר של "ידיעות אחרונות" משתלח בקולגה בחסות האנונימיות (צילום מסך)

חשבון הטוויטר של "ידיעות אחרונות" משתלח בקולגה בחסות האנונימיות (צילום מסך)