בימים אלה מתפרסמת בכתב-העת "קולומביה ז'ורנליזם ריוויו" סדרה של שלושה מאמרים הבוחנים את סיקור המלחמה בעזה (מבצע "עופרת יצוקה", מדצמבר 2008 עד ינואר 2009) באמצעי התקשורת הישראליים, הפלסטיניים והאמריקאיים. שניים מהמאמרים מתפרסמים בגליון מאי-יוני של המגזין, ואחד באתר האינטרנט שלו. הסדרה רואה אור הודות למענק של המכון לחברה פתוחה. מערכת "העין השביעית" סבורה שמקבץ מרוכז זה של תובנות על תפקוד התקשורת ב-22 ימי המבצע מציע חומר קריאה מאלף לקורא הישראלי, ולכן ביקשנו את רשותה של מערכת ה"קולומביה ז'ורנליזם ריוויו" לתרגמו ולהציגו לגולשים אצלנו. אנחנו מודים לה על היענותה.

* * * * *

בשבוע הראשון של המבצע הצבאי שעשתה ישראל בחורף ברצועת עזה, הציתה מגישה בערוץ 2 – בעלת שיעור הצפייה הגבוה ביותר מבין שלושת הערוצים בישראל – סערה קטנה כאשר הביעה מה שנתפס כאהדה מוגזמת לאויב. בסיום דיווח במהדורת החדשות אמרה המגישה, יונית לוי: "קשה לשכנע את העולם שהמלחמה הזאת צודקת כאשר לנו יש הרוג אחד, ולעם הפלסטיני – 350". מיד הוצף ערוץ 2 במכתבי תלונה והתקפות פרועות. מישהו אף יזם עצומה באינטרנט להדיח את לוי. כמה מעמיתיה הזדעזעו ממה שאחד מהם כינה "לינץ'" והתייצבו בפומבי לימינה.

המחלוקת הסתיימה במהירות: לוי ממשיכה להגיש את מהדורת החדשות של ערוץ 2, ששומרת על שיעורי צפייה גבוהים, והיא עדיין מגישת החדשות הפופולרית ביותר בישראל. אך התגובה לדבריה מעוררת עניין כעדות לתמיכה הציבורית המסיבית – 90% על-פי סקרי דעת קהל – במבצע הצבאי שארך 22 יום, ובסיומו נרשמו בין 1,200 ל-1,400 הרוגים פלסטינים ו-11 ישראלים, שלושה מהם אזרחים. היא גם מעידה על אופן הסיקור שהציבור בישראל דורש מהתקשורת שלו בעת מלחמה.

"מבצע עופרת יצוקה" – זה השם שהנפיק המחשב הצבאי לפלישה – נתפס בעיני רבים כמלחמה הכרחית. המטרה היתה להרתיע את חמאס, השולט בעזה, מלהמשיך בהפגזות טילי הקסאם על שדרות והיישובים בדרום ישראל, הפגזות הנמשכות זה שמונה שנים. ארי שביט, בעל טור בעל מוניטין בעיתון "הארץ", השמאלי בנטייתו, כתב כי זה היה "מבצע צודק", וכי הישראלים המתנגדים לה הם "ישראלים אנטי-ישראלים".

האות למבצע ניתן באמצע דצמבר, כאשר שישה חודשי הפסקת אש רעועה באו אל סיומם, ונפתחה הפגזה מסיבית של טילים מרצועת עזה על אזור שדרות, שנהנה משקט יחסי כמעט חצי שנה. ישראל פתחה בתגובה הצבאית שלה בשעות לפני הצהריים של שבת, ה-27 בדצמבר, בהפצצה אווירית שנמשכה שבוע, ולאחריה עוד שבועיים של פלישה קרקעית.

למחרת תחילת ההפצצות יצאו שלושת העיתונים הראשיים של ישראל בכותרות בדבר המבצע הצבאי המתוכנן היטב שהפתיע את האויב. "הארץ" הכריז: "צה"ל פתח במתקפת פתע נגד חמאס: כמאה יעדים הושמדו בפעולה האווירית הגדולה ביותר מאז 1967". מלחמת ששת הימים היתה ההישג הצבאי הגדול ביותר של ישראל; גם היא החלה במתקפת פתע, שהעניקה לישראל יתרון מנצח. "ידיעות אחרונות", הטבלואיד הפופולרי המכונה לא אחת "העיתון של המדינה", בישר: "מנהרות הושמדו", רמז לנתיבים התת-קרקעיים המשמשים להברחת נשק ממצרים לרצועה. כותרת העמוד הראשי של "מעריב", טבלואיד הנוטה לימין-מרכז, התופס את המקום השני אחרי "ידיעות אחרונות" במידת הפופולריות שלו בציבור, הכריז פשוט: "מחזירים מלחמה".

עפר שלח, עיתונאי ופרשן פוליטי בכיר בישראל, הכותב עבור "מעריב", הסביר מדוע הישראלים חשו שאין מנוס מלהחזיר מלחמה. "הישראלים רואים עצמם נתונים לאיום קיומי בלתי פוסק מצד העולם הערבי והמוסלמי", אמר. "היה קל מאוד למכור להם את הרעיון שחמאס מהווה גרסה דרומית של האיום האסלאמי, במקום להגדיר אותו כגורם מבודד בתנועה הפלסטינית, שאינו מכיר בישראל ומאמין בשימוש בטרור, אך הוא אינו יכול לאיים ולעולם לא יאיים על קיומה של ישראל". והוסיף עפר שלח, "אני מניח שזה נשמע מוזר, שמדינה שיש לה ארסנל גרעיני ותקציב ביטחון העומד על 12 מיליארד דולר בשנה רואה במיליציה קטנה שמייצרת רק טילים פרימיטיביים איום קיומי, אבל ככה זה", אמר. "ועל כך יש להוסיף את העובדה שהטילים נופלים כבר שמונה שנים, ואנחנו לא מסוגלים לעצור אותם, והתוצאה – צירוף קטלני".

רק ישראלים מעטים זוכרים שצה"ל למעשה לא פסק להחזיר מלחמה. יותר מ-1,200 תושבי רצועת עזה נהרגו בהפצצות ובפלישות קרקעיות מוגבלות שביצע צה"ל בשלוש השנים שקדמו ל"עופרת יצוקה", בשעה שהגבולות נאטמו והוטל מצור על הרצועה. התקשורת דיווחה על כל המבצעים והאבידות, אך כדברי שלח, היה פער עצום בין מה שהקהל שמע ובין מה שהקהל קלט. היתה גם אמונה רווחת שחייבת להיות דרך להפסיק את ירי הטילים בכוח.

למן יומו הראשון של המבצע עברו שלושת ערוצי הטלוויזיה של ישראל לסיקור שוטף שלו, אך לא היה הרבה מה לומר. אזרחי ישראל החיים בטווח הטילים נשארו בבית, סמוך למרחבים המוגנים. הטילים שנורו מרצועת עזה היו מפחידים ויצרו המון רעש, אבל למעשה גרמו נזק קל ואבידות מועטות. כתבי הטלוויזיה בשטח עשו כל מאמץ להביא חומר חדש לעדכונים החיים שלהם, והתוצאות היו במקרים רבים משעשעות. פעם, למשל, מצא כתב של ערוץ 10 ליד שדרות כתב צעיר ונאה של רשת MSNBC מקוריאה וריאיין אותו. הכתב הביע עמדות פרו-ישראליות חד-משמעיות, בעברית רהוטה וכמעט נטולת מבטא זר. הצירוף המרתק הזה עשה אותו לסלבריטי לשעה בתוכניות האקטואליה של הבוקר.

הפעילות האמיתית התרחשה ברצועה, אך הכתבים הישראלים לא הורשו להיכנס לשטח עד לימים האחרונים של המבצע. אז נבחר קומץ של כתבים צבאיים לכניסה מוגבלת עם הכוחות. אפילו אזור הגבול בתוך שטח ישראל הוכרז שטח צבאי סגור.

משרד הביטחון סגר את הרצועה גם לפני התקשורת הבינלאומית, ואף המרה צו של בית-המשפט העליון שהורה לו לאפשר ל"פול" של כתבים להיכנס פנימה. לאחר שנמנע מהם לסקר את המלחמה מכלי ראשון, הציבו צוותי הטלוויזיה הזרים הממורמרים את המצלמות שלהם על גבעה המשקיפה על עזה. כמה כתבים בינלאומיים שנשלחו לסקר את המלחמה סיפרו לי שהקשר שלהם עם לשכת העיתונות הממשלתית של ישראל ועם קצינים בכירים בצה"ל גרם להם לפקפק במידת המחויבות של ישראל לחופש העיתונות. פרדריק גרייסוויק, כתב TV2 של נורבגיה, תיאר במרירות את ישראל כ"מדינה שפעם היתה דמוקרטיה". ראש מערכת ה"ניו-יורק טיימס" בישראל, איתן ברונר, כעס גם הוא על ההתעלמות המחוצפת מפסיקת בית-המשפט, ואמר שהוא "ממש מזועזע" מכך שבכל העיתונות הישראלית לא פורסם ולו מאמר מערכת אחד על המימד המוסרי של ההחלטה להרחיק את העיתונות מהרצועה.

אך הכתבים הישראלים לא הוטרדו ככל הנראה מהמגבלות. הם הורגלו לסקר את המתרחש ברצועת עזה מרחוק, משום שהחוק אוסר עליהם להיכנס לשטח מאז 2006. והם הבינו, כפי שעלה מפרשיית יונית לוי, שהקהל אינו מעוניין בדיווח ביקורתי על המלחמה או בסיפורים בעלי עניין אנושי על הפלסטינים ברצועה. הישראלים רצו סיפורים על החזית שלהם, על האזרחים החיים בטווח הטילים, ועל החיילים שגויסו לפלישה הקרקעית והמשפחות המודאגות או האבלות שהותירו מאחור.

בישראל נהוג גיוס חובה, לכן נוצר בהכרח קשר אינטימי יוצא דופן בין האזרחים לחיילים, שנתפסים כילדי הקולקטיב שנשלחו להגן על המולדת. מותם נתפס כטרגדיה לאומית; בדרך כלל, מותו של חייל מקבל סיקור גדול יותר ממותו של אזרח. זה אחד ההסברים לכך שהציבור רצה להיות בטוח שהצבא אינו נוטל סיכונים מוגזמים בכל הנוגע לחיי חייליו.

הפרשנים הצבאיים היו תלויים לחלוטין בדיווחים של דובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו. אלון בן דוד, הפרשן הצבאי של ערוץ 10 וכתב השבועון לענייני ביטחון "ג'יינ'ס" במזרח התיכון, לא התנגד להחלטת הצבא למנוע מהעיתונאים להיכנס לרצועה; אך בראיון שנערך איתו בשבועון התל-אביבי "העיר", הוא הודה שהמונופול של דובר צה"ל על המידע הביא לכך שאף שהדיווח הטלוויזיוני מחייב מעצם טבעו שהכתב הצבאי ידווח מהשטח, הוא יכול היה לסקר את המלחמה ממשרדו בתל-אביב. המידע ששיחרר דובר צה"ל נמסר בדרך כלל על-ידי כלי התקשורת כדיווח חדשותי לכל דבר, ללא הטלת ספק כמעט, ובלי אימות עצמאי של הטענות שהובאו בו.

אך היו כמה וכמה מקרים שבהם הוטל ספק במידת הדיוק של דיווחי הדובר. אלה היו מקרים שהיו קשורים לאזרחים הפלסטינים ברצועה.

כך, למשל, בשבוע הראשון של המבצע סיקרה התקשורת בהרחבה דיווח של צה"ל על פגיעה מוצלחת במשאית במחנה הפליטים ג'באליה, שהיתה מלאה טילי גראד ארוכי טווח המיוצרים באיראן. משרד הדובר הפיץ תמונות מטושטשות בשחור-לבן שצילם מל"ט ובו נראו בני-אדם מעמיסים חפצים דמויי גלילים על המשאית. מיד לאחר מכן נראה פיצוץ שהעיד על הפגיעה במטרה. אך לדברי פעילי השטח של הארגון לזכויות האדם בצלם, המשאית היתה שייכת לרתך אחד, אחמד סמור. ה"טילים" היו למעשה מכלי חמצן; ו"מחבלי חמאס" היו קרובי משפחה ושכנים שלו. סמור רואיין על-ידי ערוץ 2, והגרסה שלו נמסרה, אך לא במידת הבולטות שניתנה לדיווח המקורי של צה"ל. הכתבים הצבאיים שאיתם שוחחתי לא זכרו את הפרשה.

מקרה אחר היה קשור לפגז מרגמה שנחת ברחוב בחזית בית-ספר של סוכנות האו"ם לפליטים. בתקיפה נהרגו 42 אזרחים שמצאו מקלט במקום ועמדו מחוץ לשער הבניין. התקשורת הישראלית דיווחה שחמושים של חמאס ירו מתוך בית-הספר. ההכחשה של אונר"א נמסרה, אך כלל לא במידת הבולטות שניתנה לדיווח המקורי. לאחר מכן שינה צה"ל את גרסתו: הירי נעשה ממקום "קרוב" לבית-הספר. ידיעה של סוכנות AP אישרה לכאורה שאנשי חמאס חמושים פתחו באש מבניין סמוך לבית-החולים, אך לא נמצא ולו עד ראייה אחד שהיה מוכן לדבר און-רקורד, מחשש מפני מעשי נקם (אנשי חמאס נהגו לחסל חשודים בבגידה בכדור בראש). בלי נוכחותם של כתבים בשטח שאינם תושבי הרצועה, בחרו מרבית הישראלים להאמין להסבר הראשוני של צה"ל, ואילו ההכחשה של אונר"א עשתה רושם גדול יותר בין הכתבים האירופים שאיתם שוחחתי. אך אפילו הם לא יכלו לערוך בדיקה עצמאית משלהם כדי לוודא את אמיתות הסיפור עד שהיה מאוחר מדי.

ראש השב"כ יובל דיסקין אמר שהמודיעין של ישראל חשד שהנהגת חמאס מסתתרת במרתף מתחת לבית-החולים אל-שיפא בעזה. הטענה דווחה בהרחבה בתקשורת הישראלית, אף שלא היתה כל אפשרות לאמת אותה. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" דיווחו על התיאוריה של דיסקין כאילו היתה עובדה לכל דבר, המסבירה מדוע נאלץ צה"ל לפגוע ביעדים אזרחיים ברצועה, בהם בתי-חולים קטנים יותר סמוך למחנה ג'באליה, בנימוק שהסתתרו שם חמושים. "הארץ" רמז על ספקנותו בעזרת קריקטורה שבה נראתה פקידת קבלה בבית-החולים אל-שיפא, שבתגובה לנוכחותם של שני חיילי צה"ל לבושים מדי קרב, פותחת דלת סודית ברצפה וקוראת בשמו של מנהיג חמאס ידוע.

הפרשה המדהימה ביותר היתה קשורה לד"ר עז אל-דין אבו אל-עיאש ממחנה הפליטים ג'באליה. הגינקולוג, דובר עברית ופעיל למען השלום, נמנה עם מעט תושבי עזה שהורשו להיכנס דרך קבע לישראל, ושם עסק במחקר בבית-חולים. הוא אלמן, אב לשש בנות, ורואיין לעיתים קרובות לטלוויזיה הישראלית. בעברית רהוטה הציע תיאורים של עד ראייה על המתרחש בעזה הנצורה. בימים האחרונים של המבצע, דקות אחדות קודם שעמד להתראיין בערוץ 10, נפגע ביתו מפגז טנק. אחייניתו ושלוש בנותיו של ד"ר אבו אל-עיאש נהרגו במקום; עוד שתי בנות נפצעו קשה. המום מהאבל הנורא התקשר לכתב ערוץ 10, שלומי אלדר, לבקש עזרה.

אלדר היה עסוק באותם רגעים בשידור חי. הוא הרכין ראש והפעיל את הרמקול של הטלפון הסלולרי שלו. בפעם הראשונה ניתן לישראלים להצמיד פנים וקול מוכרים לסבל של תושבי הרצועה. עד לפרשת אבו אל-עיאש שידרה הטלוויזיה המקומית רק קטעים קצרים וסטריליים מעזה, ובדרך כלל נראה בהם מבנה הרוס שזוהה כמקום מסתור של אנשי חמאס או מצבור נשק. לפחות במקרה אחד שודרו צילומי נשים וילדים מצטופפים בחדר המיון של בית-חולים, והמגיש של ערוץ 2 הסביר כי מדובר בטרגדיה שבוודאי תשמש נשק בידי התעמולה האנטי-ישראלית.

אך אפילו המקרה הקשה כל-כך של ד"ר אבו אל-עיאש לא הותיר רושם חזק או לאורך זמן על ישראלים רבים. אשה אחת בגיל העמידה, בעלת חיתוך דיבור והופעה אופייניים למעמד הבינוני, תקפה אותו במהלך מסיבת עיתונאים שערך בבית-החולים תל-השומר, שבו טופלו בנותיו הפצועות. בנוכחות המצלמה צעקה עליו וסירבה לשתוק. היא אמרה שזו חרפה שמעניקים לרופא הפלסטיני בימה בבית-חולים ישראלי. הוא בוודאי החזיק נשק בבית, התעקשה, משום שבניה משרתים בצבא ולעולם לא יפתחו באש על בית אזרחי. ישראלים רבים הביעו סלידה מחוסר הרגישות שהיא גילתה כלפי אבלו של הרופא, אך היתה גם הסכמה נרחבת שייחסה אמינות להסבר הראשוני שמסר הצבא – ולאחר מכן חזר בו ממנו – כי הצבא לא היה פותח באש על ביתו של הרופא בלי סיבה. אולי הוא לא ידע שחמושים של חמאס יורים מביתו? ד"ר אבו אל-עיאש דחה בתקיפות את ההסבר הזה: בשיחה עם כתבי טלוויזיה ישראלים ממיטתה של אחת מבנותיו הפצועות בבית-החולים הוא התעקש שלא היה שום ירי מביתו או מבית שכן.

מדוע היו הישראלים – עיתונאים וצרכני תקשורת כאחד – מוכנים לקבל את גרסת צה"ל לאירועים בעזה? מדוע נמנעים הכתבים הישראלים – הידועים בדרך כלל בציניות ובחוסר הכבוד שלהם – מלשאול שאלות ביקורתיות במהלך מבצע צבאי? ההסבר שבפי כל העיתונאים ששוחחתי איתם היה אחיד: היחס כלפי סיקור המלחמה בעזה היה תגובה ישירה למלחמת לבנון השנייה ולאופן הסיקור שלה.

במלחמת לבנון, בחודשים יולי-אוגוסט 2006, ניתנה לתקשורת גישה בלתי מוגבלת כמעט לחזית. כתבים ניגשו לחיילים היושבים סביב גבול לבנון, ריאיינו אותם ושידרו את תלונותיהם על קצינים שנתנו פקודות סותרות, או על שגויסו לשירות מילואים ואחר-כך המתינו ימים על ימים בלי הנחיות. צוות צילום של ערוץ 10 קלט קצינים בכירים במהלך שיחה, שהיו בטוחים כי היא פרטית, על חוסר היכולת של המפקד שלהם לתפקד כמנהיג בשעת מלחמה. היו כמה וכמה דיווחים על חיילי מילואים שנשלחו לקרב בלי ציוד מתאים.

בתגובה לקריאות שנשמעו לאחר המלחמה לחקור את תהליך קבלת ההחלטות הצבאי והפוליטי, מינתה הממשלה ועדת חקירה עצמאית בראשות שופט בית-המשפט העליון בדימוס, אליהו וינוגרד. הדו"ח של ועדת וינוגרד היכה בהלם את המדינה, בשורת הממצאים המפורטים שבו על כשלונות חמורים בטקטיקה, בתקשורת ובמוכנות של הצבא. צה"ל נתפס כמי שאיבד את כוח ההרתעה שלו. הישראלים חשו עצמם פגיעים. דעת הקהל ספגה בדרך כלשהי את המסר, כאילו התקשורת היתה ביקורתית כלפי המלחמה תוך כדי התנהלותה, ובכך חשפה את מהלכי צה"ל לחיזבאללה העוקב אחר התקשורת הישראלית. והתקשורת – אשר למעשה תמכה במטרות המלחמה, אך ביקרה את השיטות שיושמו להגשמתן, כאשר התברר שהניצחון חמק מבין האצבעות – חשה עצמה נזופה. כמה מעמיתי הביעו בקול את החשש שהדיווחים שלהם על התקלות בתפקוד צה"ל השפיעו לרעה על המורל בעורף. אחרים הביעו תחושת אשם על שאולי סיכנו חיי חיילים בדיווחים רבים מדי על פרטי המהלכים הצבאיים של צה"ל.

למעשה הטענות הללו נחקרו ביסודיות והופרכו. חודש לאחר המלחמה הקימה מועצת העיתונות בישראל ועדה, בראשות שופטת בית-המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, לחקור את הסיקור התקשורתי של המלחמה. הוועדה ריאיינה קצינים בכירים בצבא, ובהם הצנזורית הצבאית, והגיעה למסקנה שהתקשורת לא הפרה את כללי הצנזורה במלחמה. למעשה, חברי הוועדה סיכמו בדו"ח שלהם כי "אילו היה ניתן סיקור דומה [...] למלחמה אפופת הצלחות ונצחונות – היה הסיקור הזה מתקבל בתשואות על-ידי הציבור. נראה כי הציבור המתוסכל כעס על השליח המביא את הבשורות הרעות: התקשורת". איש מן הכתבים הרבים שאיתם שוחחתי לא זכר את הדו"ח של השופטת דורנר או את הראיון שהעניקה לתחנת הרדיו הצבאית גלי-צה"ל, שבו תיארה את הסיקור של התקשורת הישראלית את מלחמת לבנון השנייה כ"פטריוטי". אך כולם זכרו שהם הואשמו בסיכון חיי ישראלים בעורף ובחזית.

המבצע הצבאי ברצועת עזה העניק לצבא את ההזדמנות "להוכיח" שהוא הפנים את לקחי דו"ח וינוגרד והוא העניק לכתבים הישראלים הזדמנות להוכיח את הפטריוטיות שלהם לקהל העוין עדיין.

אלון בן דוד היה אחד הכתבים הישראלים היחידים ששאל שאלות ביקורתיות על התנהלותה של צמרת הצבא במלחמת לבנון השנייה. ברם, הוא לא חלק על האיסור שהטיל צה"ל על הסיקור של מלחמת עזה. "פשוט היתה גישה נוחה וקלה מדי במלחמת לבנון", אמר. "הצבא היה חשוף מדי בזמן אמת. ונדמה לי שאנו, העיתונאים, הגבנו גם לחשיפת-היתר שיצרנו. אינני חושב שהצבא חייב להרשות לעיתונאים להיכנס לאזור מלחמה". כמו כל הכתבים הישראלים האחרים שאיתם שוחחתי, היה בן דוד ממוקד אך ורק בסיקור המלחמה תוך כדי התנהלותה; לא היה לו זמן להתייחס לכל דבר שלא היה קשור במישרין לעבודתו. לכן הוא היה מודע רק באופן כללי ומעורפל לכך שבסירובו לאפשר לתקשורת הזרה להיכנס לרצועה, הפר משרד הביטחון צו של בית-המשפט העליון; וכמו עמיתיו, גם הוא לא הוטרד מן הסוגיה משום שהפסיקה לא התייחסה לתקשורת הישראלית, שעליה נאסר – עד היום – בחוק להיכנס לרצועה.

ישראלים רבים מאמינים לטענת צה"ל שהוא לא השיג ניצחון מכריע ומוחלט בלבנון משום שנמנע, מטעמים הומניטריים, מלהשתמש בכוח הדרוש. מאחר שחמאס כבר "נמכר" כאיום קיומי אמיתי, היתה בציבור תחושת סיפוק כאשר צה"ל השתמש בכוח מסיבי בעזה, כאילו אנשים סוף-סוף נפטרו מהרגישות המופרזת שאינה מתאימה למציאות האכזרית של המזרח התיכון.

איתן ברונר תיאר שיחה מאירת עיניים שניהל במהלך המלחמה עם עמית וידיד ישראלי. "הוא אמר שבאמת לא אכפת לו אם נמנע מהתקשורת הזרה להיכנס לעזה", סיפר ברונר. "לכן אמרתי, 'אבל מה יקרה אם הצבא יעשה דברים רעים בעזה?'". ברונר זקף את גבות עיניו כדי להביע השתאות והמשיך, "ועמיתי פשוט אמר, 'אני סומך עליו'. אבל מדוע שהוא יסמוך עליו? העיסוק שלנו מתבסס מטבעו על אי-אמון כלפי כולם!".

חודשיים לאחר כניסת הפסקת האש לתוקפה פירסמו "הארץ" ו"מעריב" את הדיווחים הראשונים בעברית על אפשרות של מעשים לא ראויים מצד החיילים הישראלים בעזה. נשמעו טענות בדבר כללים רופפים של פתיחה באש שהביאו לירי של צלף על זקנה ועל ילד ואמו. היו גם דיווחים על פגיעה מיותרת ברכוש אזרחים, ותמונות של כתובות גרפיטי גזעניות על קירות הבתים שעליהם השתלטו החיילים.

היו שהוטרדו מהדיווחים, אך התגובה הרווחת היתה של אי-אמון ונטייה להטיל דופי במקורותיהם – עיתון שמאלני ("הארץ") או קצין צה"ל "שמאלני". רס"ן דני זמיר, קצין המילואים שחיבר את הדו"ח, מגדיר עצמו כציוני סוציאל-דמוקרט המתנגד לכיבוש הגדה המערבית. כחייל נשלח פעם לכלא משום שסירב לשמור על התנחלות; עובדה זו דווחה בהרחבה תוך כדי המהומה שחולל הדו"ח שלו. מעטים חשבו שקצין קבע לשעבר המגדיר עצמו כציוני עשוי לפעול מתוך רגשות של פטריוטיות ומחויבות לטוהר הנשק של צה"ל.

אך הצבא אינו יכול להתעלם מזמיר, הנחשב לקצין מכובד, בייחוד לא לאחר שהדו"ח שלו אומץ על-ידי "מעריב" ומהדורות החדשות בטלוויזיה הישראלית. לכן הכריזו על חקירת הטענות. כעבור 11 יום פירסמו את מסקנותיה: הדיווחים היו פרי שמועות בלבד; התיק נסגר. עבור דעת הקהל הישראלית, זה היה סוף הסיפור. הצבא אמר שלא קרה דבר, ופירוש הדבר שלא קרה דבר. התקשורת לא עקבה אחר המשך הסיפור.

רבים מידידי ראו במסקנות הצבא רק חיזוק לעמדותיהם. הדו"ח של זמיר היה כולו פרי השמועה, אמרו – אך לא מצאו תשובה לשאלה מדוע קצין מכובד ומחויב יחתור תחת הצבא שהוא הקדיש לו שנים רבות מחייו. אחד ממכרי אמר שהוא יודע שאין אמת בסיפורים, משום שהוא שירת בצבא, בנו משרת בצבא, והוא יודע שחיילים ישראלים פשוט לא מתנהגים כך. רוב הישראלים מאמינים שהתקשורת הבינלאומית מוטה נגד ישראל, לכן אינם מאמינים גם לכתבים הזרים. על הכתבים הישראלים עדיין נאסר בחוק, שעד כה לא הועמד לבחינה משפטית, להיכנס לרצועה. בסופו של דבר, הדבר היחיד שידוע לנו בוודאות על רצועת עזה הוא שאי-אפשר לאשר ולוודא דבר.

* * * * *

ליסה גולדמן היא עיתונאית פרילנס ישראלית-קנדית, תושבת תל-אביב, הכותבת גם בלוג.

נוסף על המאמר הזה מציע ה"Columbia Journalism Review" עוד שתי נקודות מבט על אופן הסיקור של הלחימה ברצועת עזה. ג'יי.ג'יי גולדברג, העורך של "Forward", משווה בין הדיווח של העיתונות הבריטית והאמריקאית על מעשי זוועה שנעשו לכאורה כלפי אזרחים, וכיצד ההבדל מאיר את הלחצים התרבותיים בארצות השונות ביחס לעיסוק בישראל ובפלסטינים. תגריד אל-חודארי, כתבת ה"ניו-יורק טיימס", כותבת את יומן המלחמה מנקודת מבטו של עיתונאי הנמצא בשטח. שלושת המאמרים התפרסמו במקור הודות למלגה של The Open Society Institute.