בימים אלה מתפרסמת בכתב-העת "קולומביה ז'ורנליזם ריוויו" סדרה של שלושה מאמרים הבוחנים את סיקור המלחמה בעזה (מבצע "עופרת יצוקה", מדצמבר 2008 עד ינואר 2009) באמצעי התקשורת הישראליים, הפלסטיניים והאמריקאיים. שניים מהמאמרים מתפרסמים בגליון מאי-יוני של המגזין, ואחד באתר האינטרנט שלו. הסדרה רואה אור הודות למענק של המכון לחברה פתוחה. מערכת "העין השביעית" סבורה שמקבץ מרוכז זה של תובנות על תפקוד התקשורת ב-22 ימי המבצע מציע חומר קריאה מאלף לקורא הישראלי, ולכן ביקשנו את רשותה של מערכת ה"קולומביה ז'ורנליזם ריוויו" לתרגמו ולהציגו לגולשים אצלנו. אנחנו מודים לה על היענותה.

* * * * *

בבוקרו של יום חמישי, ה-19 במרץ, התעוררו הישראלים אל סערה בעמודים הראשיים של שני עיתונים יומיים מובילים. היו שתפסו אותה כסערה שטילטלה את דימוים העצמי כאזרחים של מדינה יהודית הגונה ומוסרית, והיו שחשבו כי סייעה דווקא לאויבי ארצם. זה היה סיפורה של קבוצת חיילים לוחמים, שבכינוס שהתקיים חודש קודם לכן תיארו מעשים חריגים של הצבא הישראלי במהלך הפלישה לעזה שזה עתה הסתיימה. מאז תום הלחימה, ב-19 בינואר, ניהלה ישראל מאבק בלתי פוסק בהאשמות כי ביצעה מעשי זוועה בעזה. פרסום דברי החיילים הבטיח מבוכה רבתי.

בשל אופיו הנפיץ כל-כך של הסיפור מבחינת ישראל, יש מקום לבחון כמקרה מייצג את האופן שבו התגלגל אל התקשורת הבינלאומית. הדבר חושף בזמן אמת את ההבדלים בין התקשורת האמריקאית לזו של ארצות אחרות בתיאור הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והוא שופך אור על הטענה החוזרת ונשנית כי העיתונות האמריקאית מוטה לטובת ישראל - או נגדה, שוב, תלוי בנקודת המבט.

החיילים סיפרו את סיפוריהם ב-13 בפברואר, במהלך ביקור במכינה הקדם-צבאית על-שם יצחק רבין, אחד מ-17 מוסדות הפועלים באישור הצבא ומציעים לתלמידים שנת לימודים, שירות בקהילה והכשרה צבאית מוקדמת לקראת תחילת שירות החובה שלהם בצבא. האורחים, כולם בוגרי המכינה, התבקשו לשוחח עם תלמידים על חוויותיהם. במהלך השיחה החופשית, על-פי התיאורים בעיתונות, החלו החיילים להעלות בזה אחר זה זכרונות כואבים מן הקרבות בעזה.

דיווחי החדשות בישראל ציטטו שני מפקדים של מחלקות רגלים, שתיארו תקריות שבמהלכן הרגו צלפים שהוצבו על גגות בתים אזרחים פלסטינים חפים מפשע בעליל - זקנה ואם עם שני ילדיה - משום שנכנסו לשטחים שנסגרו על-ידי הצבא. אחרים דיברו על מעשי ונדליזם פרועים בבתי פלסטינים שעליהם השתלטו במהלך הקרבות, או על פקודות לירות ולהרוג כל מי שיימצא בבית לאחר שהאזרחים הצטוו לצאת ממנו. אחד ממפקדי המחלקות תיאר ויכוח עם מפקדו על ההקשחה של הוראות הפתיחה באש, רק כדי לשמוע את חייליו מתלוננים כי הם "חייבים לירות בכולם שם. כולם שם טרוריסטים".

מנהל המכינה על-שם רבין, מפקד פלוגה במילואים בשם דני זמיר, רשם את פרוטוקול השיחה, שלח אותו למטה הכללי של צה"ל ודרש חקירה. הדרישה נדחתה על הסף, והוא פירסם את הפרוטוקול בעלון המכינה. ב-18 במרץ הגיעו עותקים של הפרוטוקול לידי כתבים צבאיים של שניים משלושת היומונים המרכזיים בישראל, עמוס הראל מ"הארץ", עיתון הברוד-שיט השמאלי בנטייתו, ועפר שלח מ"מעריב", הטבלואיד הנפוץ יותר והימני בנטייתו. בו בערב הם פירסמו את הכתבות, הראל באתר האינטרנט של עיתונו ושלח בשידורי ערוץ 10, מקום עבודה נוסף שלו. למחרת בבוקר הופיעו כתבותיהם בעמודים הראשיים של עיתוניהם.

חשוב לציין שהעיתון הנפוץ ביותר בישראל, הטבלואיד הליברלי "ידיעות אחרונות", דיווח על הטענות רק כפולו-אפ ביום המחרת, עמוק בעמודים הפנימיים. העורך הצבאי בר-הסמכא של העיתון, אלכס פישמן, אמר לי שסיפורי החיילים נשמעו לו כפרי שמועה בלבד. אך חרף העובדה ש"ידיעות" שולט בשוק העיתונות הישראלי, הפרסום המכריע היה ב"הארץ", שכן הוא זה השולט באופן שבו ישראל נתפסת בעולם.

נוהגים לתאר את "הארץ" כ"ניו-יורק טיימס" של ישראל. הוא עיתון ליברלי בנטיותיו, דעתני ולא מתפשר. בהתחשב במוניטין שלו, התפוצה שלו קטנה להפתיע; הוא נקרא בעיקר על ידי האליטה העסקית והאינטלקטואלית של ישראל. השפעתו הגדולה ביותר בימים אלה היא באמצעות אתר האינטרנט בשפה האנגלית, הכולל תרגומי תקצירים של הדיווחים המופיעים בעיתון היומי ונקראים על-ידי קהל עצום ברחבי העולם. גם ל"מעריב" יש אתר אינטרנט, אך הוא מנותק במידה רבה מהעיתון שוחר המדון ומחמיץ סיפורים חשובים. בכל מקרה, הוא אינו מופיע באנגלית.

"הארץ" מפרסם גם מהדורה אנגלית מודפסת, המגיעה מדי בוקר לבתיהם של רוב הדיפלומטים, התיירים והכתבים הזרים. בשביל הכתבים הזרים זהו הצוהר הראשון לישראל מדי יום.

יש סיבה נוספת וחשובה להבנת ההקשר של "הארץ": בשל המוניטין השמאלניים שיצאו לעיתון מבית (ולא לגמרי בצדק; בהשקפותיו הכלכליות הוא קרוב יותר לעמודי הדעות של ה"וול-סטריט ז'ורנל"), כל דיווח של כתב זר המסתמך על התמונה שמציג "הארץ" מואשם בדרך כלל בידי גורמים פרו-ישראליים קיצוניים כמפיץ תעמולה שמאלנית. וזה אכן היה המאפיין העיקרי של מתקפת הנגד על סיפורי החיילים לאחר שהם הופצו במערב.

בזכות "הארץ" הגיעו טענות החיילים לכל פינה בעולם מיד עם הופעתן בישראל. כתבת סוכנות אסושאייטד-פרס, איימי טייבל, העלתה את הכתבה שלה ביום חמישי, קצת אחרי השעה אחת אחר הצהריים לפי שעון ישראל, או שש בבוקר לפי שעון החוף המזרחי בארצות-הברית. ה"וושינגטון פוסט" פירסם את הדיווח של AP באתר האינטרנט שלו עוד באותם צהריים. ה"ניו-יורק טיימס" המתין עוד כמה שעות כדי לקבל מראש המערכת שלו בירושלים, איתן ברונר, דיווח עצמאי שאינו נסמך על סוכנות הידיעות. בלונדון המתינו גם ה"גרדיאן" השמאלי וה"טיימס" הימני להשלמות של הכתבים שלהם.

התוצאה היתה דיווחים שונים על אודות אותו סיפור. ה"גרדיאן" וה"טיימס" הלונדוני הציעו שניהם דיווח ישיר שחתך ישר לעיקר. "עדות מדהימה של חיילים ישראלים שהיו מעורבים במלחמה האחרונה בעזה", פתח כתב ה"גרדיאן" רורי מקארתי, "שבה הם מתארים ירי על אזרחים לא חמושים, לפעמים על-פי פקודות של מפקדיהם".

ה"טיימס" של לונדון היה בוטה יותר: "הצבא הישראלי אולץ לפתוח בחקירה על התנהגות חייליו בעזה", דיווח כתב העיתון ג'יימס היידר, "בעקבות עדות מרשיעה של החיילים עצמם, שחשפה הרג אזרחים וחוקי פתיחה באש כה רופפים, שלדברי אחד החיילים השתוו לעתים ל'רצח בדם קר'".

ה"ניו-יורק טיימס" נקט גישה עקיפה יותר. "בחודשיים שחלפו מאז סיימה ישראל את ההתקפה הצבאית שלה על עזה", פתח ברונר את הכתבה שלו, "היא הואשמה על-ידי ארגוני זכויות אדם פלסטיניים ובינלאומיים בשימוש מופרז בכוח ובהרג בלא אבחנה במהלך המבצע, אך לדברי הצבא הישראלי, הוא פועל על-פי אמות מידה מוסריות גבוהות ביותר ומקפיד להימנע מאבידות בקרב אזרחים. עתה מופיעות עדויות של חיילים וקצינים בשטח, המצביעות על גישה מתירנית כלפי הרג אזרחים והרס פזיז של רכוש, והן עתידות בלי ספק להתסיס את הוויכוח מבית ומחוץ".

ברונר המשיך ופירט את הטענות שתיארו עמיתיו. אך הוא לא הסתפק בהן. הוא ציטט שני פרופסורים ישראלים, האחד דתי אורתודוקסי והאחר חילוני, שהסבירו מדוע המעשים לכאורה חורגים מהנורמות הנוהגות בישראל. הוא ציטט חייל שתיאר גילויי טוב לב וחביבות מצד חבריו לקרב. הובאו מומחים לענייני צבא, בעילום שם, שציינו שנשים, הנחשבות בלתי מזיקות, עלולות לעורר חשד מצד חייל משום שבעבר היו מקרים של מחבלות מתאבדות. ברונר הביא דברי מומחים, שגם שמם לא נמסר, שטענו שהתנהגותם של החיילים נבעה במידה מסוימת מנסיונם במלחמת לבנון של שנת 2006. "במלחמה ההיא", כתב ברונר, "חיילים ישראלים שהשתלטו על בית מצאו עצמם לפעמים סופגים אש מבית סמוך. התוצאה היתה שבעזה נהרסו בתים רבים סמוכים לבתים שעליהם השתלטו החיילים, כדי להימנע מנטילת סיכונים".

אין ספק שברונר התאמץ להגיש סיפור עמוק יותר ויסודי יותר מאלה של עמיתיו. הוא חרג מעבר לטענות עצמן והסביר לקוראיו מדוע התרחשו הדברים, מה עבר ככל הנראה במוחותיהם של החיילים, כיצד מעשים כאלה מתיישבים עם הנורמות המקובלות בחברה יהודית וכיצד הם משתלבים בהקשר של ההיסטוריה הצבאית של ישראל בזמן האחרון. בתחום הדיווח החדשותי, זה היה הישג.

עם זאת, קשה שלא לחוש בנימת החרדה העולה מכתיבתו של ברונר, כאילו הוא חיבר את הכתבה כשעינו האחת עוקבת אחר האירועים, והאחרת עוקבת אחר התגובות שהוא עלול לקבל מקוראיו מבית. אפילו היסודיות המאפיינת את הכתבה עלולה להצטייר במבט ציני כשכבת מגן, שתכליתה להבטיח שהחדשות הרעות יתקבלו בצורה נוחה ועדינה. בניגוד לדיווחים בעיתונות הבריטית, הכתבה של ברונר אינה פותחת בטענות החיילים, אלא בתזכורת לכך שישראל מותקפת, אך עושה כמיטב יכולתה. הטענות עצמן, שהיו עיקר הסיפור – או אף הסיפור כולו, כפי שסיפרו אותו הכתבים האחרים – מלוות בכל ההכחשות והנסיבות המקילות האפשריות.

ייתכן שאנחנו מייחסים לכתבה של ברונר יותר ממה שיש בה. ברונר עצמו אמר בראיון שנערך זמן קצר לפני פרסום עדויות החיילים, שהוא אינו מוטרד מלחצים על העיתון מבחוץ, וכי מעולם לא נתקל בלחץ מבפנים. "קוראים כותבים ומתלוננים", אמר. "בדרך כלל אני שומע את תגובותיהם של מי שמקליקים על שמי באתר. אני חוטף במידה שווה פחות או יותר משני הצדדים, אך מטבע הדברים, היהודים כותבים לי המון. יש המון קוראים יהודים".

השאלה, אמר ברונר, "היא האם אתה כעיתונאי מקבל את התגובות הללו כלחץ".

אלא שגם אם עיתונאים מכחישים תחושת לחץ, רבים מהעוקבים אחר התקשורת אינם משוכנעים. מצד אחד, פעילים פרו-ישראלים, ארגונים יהודיים, עיתונאים בכירים ואזרחים מן השורה מרבים למחות במשך השנים על הסיקור של ישראל, שלטעמם אינו הוגן או אינו מחמיא. מן הצד האחר, הסיקור של ישראל בתקשורת החדשות האמריקאית נראה בדרך כלל אוהד הרבה יותר מבכל מקום אחר. המבקרים אומרים שקשה להתעלם מן הקשר בין שתי העובדות הללו.

הידיעות המופיעות בתקשורת משקפות, כמובן, את הגישות הרווחות בתרבות שבה היא פועלת. עיתונאים הם תוצר של החברה שבה הם חיים, ותפקידם, בין השאר, הוא להשיב על שאלות שהציבור דורש עליהן תשובה. "יש הטיה בתרבות האמריקאית, הטיה עמוקה", אמר ג'יימס זוגבי, נשיא המכון האמריקאי-ערבי בוושינגטון. "אלה המים שאנו שוחים בהם. גדלנו בתרבות שעוצבה בעזרת ספרים וסרטי קולנוע דוגמת 'אקסודוס' של לאון יוריס, שבהם הישראלים הם אנשים כמונו, הניצבים מול כוחות הישימון. הנטייה היא להבין את האנשים הדומים לנו. והסיפורים בעיתונות צבועים בצבע הזה".

מבחינה מסוימת הפעילים הפרו-ישראלים הפועלים לקידום האהבה לישראל פורצים לדלת פתוחה. למרות זאת, הם פועלים במלוא המרץ ובמגוון שיטות ודרכים. הצורה המקובלת ביותר של לחץ פרו-ישראלי היא משלוח דברי דואר המאשימים כותבים, לעתים קרובות בלשון עוקצנית ואישית, בהשמצת ישראל. גם ארגוני שתדלנות מתערבים מעת לעת ומפרסמים דברי ביקורת על פרסומים אלה ואחרים בתקשורת. הם מפיצים אותם בקרב אוהדים, מה שגורר מחאה פומבית נוספת.

שיטות נפוצות פחות אך דרמטיות יותר הן מיני חרמות על ארגוני חדשות. בשנת 2002 עמד ה"ניו-יורק טיימס" במוקד חרם מנויים שנמשך עשרה ימים. היוזמה לחרם באה מרוב שמחה על אופן הסיקור של העיתון את הלחימה בין הישראלים לפלסטינים באותם ימים. העיתון לא גילה את היקף ההפסדים שנגרמו בשל החרם, אך הם היו "מוחשיים", כפי שאמר לי בשעתו המו"ל לשעבר, ארתור סלצברגר האב. באביב שלאחר מכן נפתחו מבצעי חרמות מתואמים נגד "טיימס", "לוס-אנג'לס טיימס", "סן-פרנסיסקו כרוניקל" ו"שיקגו טריביון", בהשתתפות אלפי מנויים. בד בבד פתחו אוהדי ישראל הקיצונים בחרם תורמים על תחנת הרדיו הציבורית של בוסטון, WBUR, במחאה על אופן הסיקור של הרדיו הציבורי (NPR) את האירועים במזרח התיכון. על-פי דיווחי החדשות, עלה החרם לתחנה יותר ממיליון דולר באובדן תרומות.

גם אם ארגוני החדשות אינם נוקטים צעדים חריפים נגד העיתונאים שלהם, הלחץ החיצוני עלול להוביל, לעתים באופן לא-מודע, לצנזורה עצמית. "אם אתה עיתונאי צעיר ושאפתן, אין שום סיבה שתרצה להכעיס את הקהילה הפרו-ישראלית. שום סיבה שבעולם", אמר מ.ג'. רוזנברג, האחראי על המדיניות בפורום המדיניות הישראלי, בעל הנטיות הליברליות. "הקהילה הפרו-ישראלית נהנית ממעמד אסטרטגי וקשורה לאנשים רבי כוח והשפעה".

העובדה שהקהילה היהודית המאורגנת היטב באמריקה משפיעה מאוד על יחסן של הממשלה והתקשורת בה לישראל היא כמעט קלישאה בימינו. אך תהיה זו טעות להצביע על יכולת האיוּם של הקהילה הזאת, ולהתעלם מחלקה ככוח מעצב ומשפיע בתרבות הרחבה יותר. הרגישויות של היהודים משפיעות על עיצוב חוש ההומור של אמריקה, על יחסה של ארצות-הברית לזכויות האזרח, ועוד כהנה וכהנה. היה זה מדהים אילולא השפיעו היהודים באמריקה גם על תפיסתה את ישראל, כשם שהאמריקאים ממוצא אירי סייעו לעצב את היחס לאירלנד.

בכך טמון אחד ההבדלים החשובים בין הסיקור האמריקאי את המזרח התיכון ובין אופן סיקורו בבריטניה. לקהילה היהודית בבריטניה יש שורשים עמוקים, אך היא קטנה יותר, וגודלה מגיע לכעשירית מגודלה של הקהילה המוסלמית שם.

יהיו אשר יהיו המניעים המודעים והלא-מודעים לאופי עבודת המשרד הירושלמי של ה"ניו-יורק טיימס" באותו יום, ה-19 במרץ, היא הדביקה את הסובבים. בו ביום שלח כתב אמריקאי אחר, מרטין פלטשר, איש חדשות NBC, כתבה דומה, וגם הוא נקט נוסח עקיף כמו זה של ברונר. השוואה בין הכתבה הראשונית של פלטשר לזו ששלח עמיתו פול ווד, איש ה-BBC, מציעה מעין מבחן רורשאך וירטואלי ליחס אל המזרח התיכון משני צדי האוקיאנוס האטלנטי.

ההבדל בולט לעין מרגע תחילת ההקרנה. הכתבה ב-BBC נפתחה בשאלתו של ווד, "האם הצבא הישראלי ביצע פשעי מלחמה ברצועת עזה? הפלסטינים אומרים שיש בידיהם ראיות להפגזה של בית-ספר של האו"ם מלא פליטים, או לשימוש בפצצות זרחן". בעודו מדבר נראו על המסך קורבנות בית-הספר ומטוסים פולטים עשן לבן. "אך עתה", המשיך ווד ואמר, "צצו עדויות של חיילים ישראלים להרג מכוון של אזרחים".

NBC פתח את הכתבה בצורה עדינה יותר. "ישראל", אמר המגיש דייוויד גרגורי, "אומרת כל הזמן שההתקפה על עזה היתה צעד של הגנה עצמית, תגובה לירי הטילים על אזרחים ישראלים. אך עתה עוברת על ישראל טלטלה עקב טענות של כמה מהחיילים עצמם, כי הצבא הישראלי פעל בצורה ברוטלית הרבה יותר מכפי שחשבו תחילה".

אחר-כך העביר גרגורי את המיקרופון אל הכתב מרטין פלטשר, וזה הראה טנקים ישראליים "הורסים עד היסוד בתי פלסטינים", כדי, הוסיף מיד, "להבטיח את שלום החיילים שלהם עצמם" ולאפשר להם להתרחק מהכבישים הראשיים.

שתי הכתבות, זו של ה-BBC וזו של NBC, המשיכו בתיאור שני חיילים על ירי צלפים על נשים. שניהם ציטטו את נציגת דובר צה"ל, שהבטיחה חקירה. וכדי לאזן אותה הביא NBC את דובר חמאס, שאמר כי "ההודאות מאשרות ומחזקות את המנטליות הנפשעת והטרוריסטית של הישראלים". ה-BBC לעומתו הביא פעילת זכויות אדם ישראלית, שתגובתה היתה מדודה יותר וממילא גם אמינה יותר. היא אמרה שהדיווחים אינם מייצגים רק "כמה זרעים רעים", אלא "נורמות התנהגות" המונחלות על-ידי "קצינים בדרג הבינוני או הבכיר".

ווד, איש ה-BBC, חידד את הדברים. "מכאן שהטענה היא שכללי הפתיחה באש של צה"ל איפשרו לחיילים להרוג בלי להיענש", אמר. "הטענה הזאת לא הוכחה. הטענות הללו הן אתגר הניצב לפתחו של הצבא הישראלי, המתגאה בטוהר הנשק שלו".

מסקנתו של פלטשר זהירה הרבה יותר: "לא ברור עד כמה היו המעשים הללו נפוצים".

לוח התוצאות הוא כדלהלן: שתי הכתבות הטלוויזיוניות הציגו אותם נתוני רקע בסיסיים על ביקור החיילים במכינה הקדם-צבאית. שניהם הביאו אותם דיווחים על ירי צלפים על נשים וילדים. ההבדל היה בכך שה-BBC פתח בטענות התביעה, ואילו NBC פתח בטענות ההגנה. ה-BBC לא הזכיר את הטילים ששיגר חמאס לפני הפלישה הישראלית. NBC לא הזכיר כל טענות על כללים מתירניים של פתיחה באש שנמסרו מגבוה.

חלקי המידע החסרים הללו ואחרים דוגמתם עשויים להטות, בכוונה או שלא בכוונה, סיפור לצד זה או אחר. השמטת האזכור של ירי הטילים הובילה צופים למסקנה, שאכן צופים רבים ברחבי העולם הגיעו אליה, שההתקפה הישראלית היתה גילוי חסר טעם ותכלית של אכזריות שנועד להשפיל את הפלסטינים. היא הפכה את ישראל ללוח מטרה, למעין נאצים מקרטון. בכך היא הכתימה את אמינותו של תהליך השלום.

לעומת זאת, התעלמות מציון הראיות הרבות להתרופפות כללי הפתיחה באש פגעה באמינותם של החיילים. אם לא היו ראיות לכך שהשימוש בכוח מופרז נעשה על-פי הוראות מגבוה, אזי משמע הדבר שכל הסיפור מסתמך אך ורק על עדויות החיילים, והציבור יכול להגיע למסקנה שהמעשים הלא ראויים הללו הם רק קומץ תפוחים רקובים, או שלא התרחשו כלל.

טיעון זה – שהראיות קלושות בלבד – עלה שוב ושוב אצל בעלי הטורים והבלוגרים השמרנים שיצאו למתקפת נגד בימים שלאחר הדיווחים הראשונים. "אין שום ראיה" [ההדגשה במקור], כתבה בעלת הטור הבריטית השמרנית מלאני פיליפס בפוסט ביום ראשון באתר האינטרנט של ה"Spectator". כותרת הפוסט היתה מאירת עיניים: היא כינתה את הדיווח ב"הארץ" "עלילת דם". "לא נמצאה ולו ראיה מהימנה אחת לתקרית של הרג מכוון של אזרחים".

בישראל הופיע סיכום וירטואוזי של האופי הקלוש לכאורה של הסיפורים, בטורה של הפובליציסטית השמרנית קרולין גליק, מהנציגות הקבועות והוותיקות של ה"ג'רוזלם פוסט" הימני המכובד. גליק הגדירה את כל תהליך השגת העדויות של החיילים ופרסומן "התקפה כוללת של התקשורת על צה"ל" ו"שיתוף פעולה בין פעיל פוליטי של השמאל הקיצוני" [הוא מנהל המכינה על-שם רבין, דני זמיר] "לכתבים מן השמאל הקיצוני".

במכון של זמיר, כתבה, התלמידים "סופגים פילוסופיה פוליטית פוסט-ציונית, שלדברי מקורות המכירים את המכון, מטיפה להם שלישראל אין זכות קיום כמדינה יהודית". למעשה, בית-הספר הזה משמש מקור חשוב ליחידות הלוחמות של צה"ל, וזמיר נשאר עד היום קצין הנהנה מאמון רב.

חשוב מכך, יש שפע של ראיות המחזקות את הטענה בדבר שינוי הכללים. בכתבת ההמשך שלו, במוסף השבועי של "מעריב", כתב עפר שלח שבעקבות מלחמת לבנון משנת 2006, ניסח הצבא כללים חדשים לפתיחה באש. "שינוי הכללים היה פרי החלטה של המטה הכללי", אמר לי שלח בראיון טלפוני. לאחר לבנון הגיע הצבא למסקנה שהכללים הנוהגים בו, המגינים על אזרחים, מותירים את הכוחות חשופים למארבים ולמטעני נפץ. הפעם החליט להגן על אנשיו הוא תחילה. אחד המפקדים הבכירים ברצועת עזה, תת-אלוף במיל' צבי פוגל, ששימש מפקד מרכז האש באזור, תיאר את הכללים בראיון בשידור חי בערוץ 10. הצבא קיבל הוראה לפתוח באש ארטילרית לעבר אזור שבו היתה, על-פי החשד, פעילות של החמאס, ואחר-כך להטיל כרוזים המזהירים את התושבים להסתלק משם. כל מי שיישאר בשטח לאחר הטלת הכרוזים, ייחשב חשוד בטרור ויהיה יעד סביר לפגיעה.

אך לשם כך היה צריך לקרוא את הדיווח ב"מעריב" (או לראות את הכתבה של שלח בערוץ 10). רוב הכתבים הזרים אינם קוראים עברית, ורוב הישראלים המשכילים שאיתם הם משוחחים אינם קוראים את הטבלואיד הימני הזה. מטבע הדברים, רוב הקוראים ובעלי הטורים הזרים לא שמעו על כך. הם שמעו בעיקר מה שפורסם ב"הארץ". וכך קרה שפרשנים התלוננו בזה אחר זה על העדר ראיות ועל המניעים ה"שמאלניים" של "הארץ" בפרסום הדברים.

ב-30 במרץ, 11 יום לאחר הפרסום הראשון של הסיפורים, פירסם הצבא דו"ח של החקירה שהוא עצמו ערך. נאמר בו שמפקדי המחלקות שתיארו את שני מקרי ההרג הודו שלא היו עדים להם, אלא דיווחו עליהם מפי השמועה. לכן הוחלט לסגור את התיק.

עמוס הראל, איש "הארץ", התייחס אל ממצאי החקירה בלגלוג. שנה קודם לכן השלימו החוקרים חקירה של קצין שהואשם כי התיר לבנו בן העשרה לנהוג בטרקטורון צבאי. החקירה הזאת ארכה 18 חודשים. "אי-אפשר שלא להתפעל מהמהירות והיעילות" שגילה הצוות המשפטי של הצבא הפעם, כתב. ובכל זאת, תהה, מדוע היו החוקרים כה בטוחים "שהחיילים דיברו אמת בחקירות", כנוסח הדו"ח הצבאי, אך שיקרו בשיחות בינם לבין עצמם? מדוע נאסר עתה על החיילים לדבר עם העיתונות? ומה בדבר התיאורים האחרים של החיילים, על מעשי ונדליזם, הטרדה וכיוצא באלה? ומדוע לא ניסה הצבא להשיג עדויות של פלסטינים ברצועת עזה, שכמה מהם סיפרו לאנשי AP סיפורים דומים לתיאורי החיילים?

העיתונות הזרה, הבריטית והאמריקאית כאחת, לא נטתה לנתח את הממצאים כפי שעשה עמוס הראל. ה"גרדיאן" וה"ניו-יורק טיימס" הגישו את הדו"ח הצבאי כפשוטו; שני העיתונים ייחדו כמה שורות בכתבה לקריאות של ארגוני זכויות אדם ישראליים לקיים חקירה עצמאית. אך בימים שלפני הפרסום ובימים שלאחריו הפנה ה"גרדיאן" זרקור לטענות הגוברות והולכות בעולם בדבר פשעי מלחמה שעשו הישראלים, כולל שני סיכומים של הסערה לצד תיאור החקירה שהוא עצמו ערך בדבר מעשיה של ישראל. התרומה החשובה של ה"ניו-יורק טיימס" באותם ימים היתה דין וחשבון נרחב על החששות הגוברים בישראל מפני בידוד בינלאומי. הוא שילב את הסערה הבינלאומית בתוך הדיווח על ממצאי הצבא.

האם היה זה גילוי של זהירות מצד ה"טיימס", או שמא גילוי של חשש? כפי שציינתי בתחילת הדברים, הדבר תלוי בנקודת המבט של הקורא. באותה מידה אפשר לשאול אם הסיקור של ה"גרדיאן" את מעשיה של ישראל היה סיקור נוקב, או סתם כפייתי. למעשה, ה"טיימס" נהג כאמריקאי, וה"גרדיאן" כבריטי. אם רואים בישראל את הצד הפגוע, ה"טיימס" צדק. ואם ישראל נהגה כבריון לכל דבר, ה"גרדיאן" צדק.

הסיקור האמריקאי של האירועים במזרח התיכון הושפע עמוקות מהניסיון הטראומטי של הקרב בג'נין ב-2002. בשמונה ימי הפלישה הישראלית למחנה הפליטים הצפוף פירסמו גורמים פלסטיניים בכירים דיווחים על מאות או אלפי הרוגים. הצבא הישראלי אמר כי מדובר בכמה עשרות. כאשר שכך האבק, העלתה חקירה של האו"ם שהצדק היה עם הצבא. האירוע הזה נתן את האות לשנה תמימה של גלי החרמות התקשורתיים שהזכרתי.

נסיון האירועים בג'נין ניכר היטב בסיקור האמריקאי של המלחמה האחרונה ברצועת עזה מתחילתה. כאשר מנעה ישראל מעיתונאים להיכנס לעזה, הראו מצלמות ה-CNN את הלחימה כענני עשן זעירים הנראים מראש גבעה רחוקה, והכתבים שלה הזכירו חזור והזכר שהם אינם יכולים להיכנס לשטח ולעמוד על העובדות כהווייתן. לעומתה גייס ה-BBC צוותי צילום פלסטיניים וסיקר את ההרס בשידור ישיר. רק באמצע המלחמה, שארכה 22 יום, לאחר שלא ניתן עוד להתחמק מההרס הנרחב, החלה CNN לשדר צילומים רבים של צוותים פלסטינים.

התשובה לשאלה אל מי אתה פונה תחילה נובעת מן השאלה על מי אתה סומך יותר. והשאלה הזאת תלויה בנקודת המבט שלך.

* * * * *

ג'יי.ג'יי גולדברג הוא עורך ה"פורוורד" מאז 2000. קודם לכן היה ראש המערכת של ה"ג'רוזלם ריפורט" בארצות-הברית ועורך בפועל של ה"ניו-יורק ג'ואיש ויק". מפרסם טורים בעיתונים החשובים בארצות-הברית. כתב ספר על הממסד היהודי האמריקאי "Jewish Power: Inside the American Jewish Establishment", שראה אור בהוצאת אדיסון וסלי ותואר ב"ניו-יורק טיימס" כספר "שעשוי ללמד אפילו את המומחים דבר או שניים על החיים היהודיים באמריקה לאחר המלחמה". הוא חבר הוועדה המעניקה את פרס פוליצר וחבר הנהלת הקרן לעיתונות יהודית. בשנות השבעים התגורר גולדברג בישראל, עבד בהסתדרות הציונית העולמית, התנדב בקיבוץ גזר ושימש מזכיר הקיבוץ.

נוסף על המאמר הזה מציע ה-Columbia Journalism Review עוד שתי נקודות מבט על אופן הסיקור של הלחימה ברצועת עזה: מהרצועה פנימה, של תגריד אל-חודארי, כתבת ה"ניו יורק טיימס", הכותבת את יומן המלחמה מנקודת מבטו של עיתונאי; ומאמר של ליסה גולדמן הכותבת מישראל ומסבירה כיצד סוקרה הלחימה בארצה, וכיצד מצב רוחה המיליטנטי של העיתונות הישראלית השתלב במצב הרוח של דעת הקהל, והזין אותו. שלושת המאמרים התפרסמו במקור הודות למלגה של The Open Society Institute.