בימים אלה מתפרסמת בכתב-העת "קולומביה ז'ורנליזם ריוויו" סדרה של שלושה מאמרים הבוחנים את סיקור המלחמה בעזה (מבצע "עופרת יצוקה", מדצמבר 2008 עד ינואר 2009) באמצעי התקשורת הישראליים, הפלסטיניים והאמריקאיים. שניים מהמאמרים מתפרסמים בגליון מאי-יוני של המגזין, ואחד באתר האינטרנט שלו. הסדרה רואה אור תודות למענק של המכון לחברה פתוחה. מערכת "העין השביעית" סבורה שמקבץ מרוכז זה של תובנות על תפקוד התקשורת ב-22 ימי המבצע מציע חומר קריאה מאלף לקורא הישראלי, ולכן ביקשנו את רשותה של מערכת ה"קולומביה ז'ורנליזם ריוויו" לתרגמו ולהציגו לגולשים אצלנו. אנחנו מודים לה על היענותה.

* * * * *

היום הראשון, 10:40, בוקר שבת חמים ושטוף שמש. הגיעה השעה לצאת לטיול ברחבי עזה. אני מתנתקת לזמן מה מהאנשים הפטפטנים ומרעש התנועה ומקשיבה לאייפוד שלי. הרחובות הומים, כתמיד בימי ראשון. למרות המצור, תלמידים, מוכרים, נהגי מוניות ושוטרים – לכולם יש מה לעשות. אני תמיד מוקסמת מהרצון האנושי להמשיך בחיים למרות העדר מה שרוב בני-האדם היו מכנים "תנאים נורמליים".

אני מקשיבה ל"עולם פרוע" של קט סטיבנס ומחייכת. אני יודעת שידידתי סמדר פרי תקשיב בקרוב לאותו השיר. סמדר היא עיתונאית בעיתון "ידיעות אחרונות", היושב בתל-אביב. היא טילפנה ביום שישי ושאלה מה השיר האהוב עלי, משום שהיא עומדת להתארח בתחנת רדיו ישראלית בשעה 11:00 ומבקשת לספר למאזיניה על החברות בינינו ולהשמיע את השיר. אך ברמזור אני מעדיפה מוזיקה מהירה וקצבית יותר ועוברת לפסקול הסרט "ממה מיה!". בשעה 11:15 הפגזים הישראליים מתחילים לנחות לא הרחק ממני; בבת אחת הופכת ההפצצה לשגרה החדשה.

לרגע אני קופאת במקומי ואחר-כך שואלת בקול: "איפה הם מפציצים?". איש אינו יודע. ואיש אינו יודע איזה מבנה ייפגע מיד. אני שואלת בני זוג שעוברים לצדי, "יש איזה מנהיג חמאס שגר קרוב לכאן?". "לא!", הם עונים. אני רצה לכיוון ענן עשן. הרחובות החד-סטריים הופכים לדו-סטריים; הורים רצים לבתי-הספר לאסוף את ילדיהם. אני קופצת לתוך מונית הנוסעת אל בית-החולים הראשי ושואלת את הנהג מדוע הוא נוסע בכיוון הזה, בעוד שכל האחרים נוסעים בכיוון ההפוך. בנו שוטר, הוא מסביר. הוא רוצה לדעת אם הוא בסדר. "ישראל פתחה במלחמה נגד חמאס. אתה מאשים את חמאס?", אני שואלת. בתגובה פורץ הנהג בבכי.

בעודי יוצאת מן המכונית מכה בי תמונה: גופו של שוטר נישא בידי שני גברים לכיוון חדר המיון. רגליו פצועות קשה. עוד מכונית עוצרת ובה שני שוטרים, שניהם חסרי רגליים. אני רצה לחדר המיון, אך נחסמת על-ידי עשרות גופות המונחות על הרצפה סמוך לכניסה. מוחות שפוכים, בלי רגליים, בלי סימני חיים, במדי משטרה אזרחית. בפינה אני מבחינה בשוטר פצוע אך חי, ואני מדלגת מעל לגופות כדי להגיע אליו. כמה אנשי ביטחון של חמאס מתקוממים וצועקים אלי שאסתלק. אני אומרת, "לכם יש עבודה, ולי יש עבודה". הם מניחים לי.

איזה מזל שעברתי על פני תחנת המשטרה הזאת לפני שהופצצה, אני אומרת לעצמי. איזה מזל שלא קבעתי פגישה עם מפקד המשטרה ביום ההוא, שכן ברגע זה אני מביטה בגופתו. אני עושה דרכי לחדר המתים, שם מונחות למעלה ממאה גופות. אני מבחינה בתינוק ובילד מת בתלבושת אחידה של בית-ספר. בני משפחה מגיעים לשם בחיפוש אחר יקיריהם. ברגעים אלה אין לך כל עניין בשאלות; אתה רק מתבונן וכותב את המלים היוצאות מפי האנשים.

הייתי עדה לאינתיפאדה הראשונה, סיקרתי את האינתיפאדה השנייה ואת הסכסוך הפנימי בין חמאס לפתח. אך הפעם המצב שונה. אני מוצאת את הנהג שלי ומוודאת שיש לו די דלק לעזור לי לסקר את המלחמה.

אנשים רוצים לדבר. יש ביניהם תומכי חמאס וכאלה שלא. ויש גם מי שעוקבים אחר מה שאנשים אומרים. אני חייבת להיות זריזה וסבלנית ולתת כבוד. הסיפור מקיף אותי מכל עבר.

ישראל לא אישרה לעיתונאים זרים להיכנס לרצועת עזה, לכן אני חשה בנטל האחריות, בצורך להסביר לעולם מה מתרחש. זה לחץ אחד מני רבים: אני רוצה לשמור על אמינותי, לכן אני עושה כל מאמץ שלא לוותר ולו על מרכיב אחד בתמונה. אני מטפלת באנשי המעקב ובלוחמים של חמאס, כפי שאני יודעת לעשות. אני חשה את המוות האורב סביבי מהמטוסים-ללא-טייס, ממטוסי ה-F16, מהמסוקים ומהטנקים של ישראל.

יש רגעים של פחד, שבהם אני מעבירה את הסיפור; לרגע קט אני חושבת, מה יקרה אם ישראל לא תאהב את מה שאני אומר? הלחצים גדולים מכל עבר: ישראליים, פלסטיניים, אמריקאיים. אני לא מבינה מדוע כתבים מסוימים הופכים ל"פוליטקלי קורקט" בפני פקידים אמריקאים.

יש גם לחץ של האנשים סביב. אשה שנמלטה מהפגזים הישראליים עם ילדיה זועמת על אופן הסיקור של ה"ניו-יורק טיימס", שלדעתה אינו מאוזן. אני חוששת שהתלונות הקולניות שלה ישכנעו אחרים להצטרף אליה. למזלי, יש מי שמכבדים את עבודתי ומכבדים את העובדה שאני מגיעה למקומות שעיתונאים רבים נמנעים מלהגיע אליהם.

אל-שיפא הוא בית-החולים הראשי של העיר עזה, ולעולם לא אשכח את הפנים והקולות שמצאתי שם. נערה אחת מכריזה בקול, בעזה השמרנית המנוהלת על-ידי התנועה האסלאמית, שהיא מאבדת את אמונתה באלוהים. היא מאשימה את אמה בכך שאחותה איבדה את רגלה. אני שואלת את האם הבוכה מדוע, והיא מסבירה שחשבה שיהיה בטוח יותר לשלוח את הילדה לבית דודה העשוי בטון. הבטון לא סיפק הגנה של ממש.

אם אחרת מביעה בקול תקווה לחיסול חמאס, לאחר שראתה את גופת בתה מבותרת לשניים מפצצה ישראלית. אני מעמידה פנים שלא שמעתי את הדברים, ואחר-כך מבקשים אנשי הביטחון מקרוביה של האשה להוציא אותה מבית-החולים.

אב מחפש את בנו, שלדבריו הוא בן 22. אני מקשיבה לו פונה בקול שקט אל אלוהים: כל חיי התפללתי. בבקשה, תציל אותו. הוא בני היחיד. אני יודעת שהשומרים יגלו אהדה והשתתפות כאשר האיש יגלה שבנו מת. "הוא שהיד", הם אומרים לו כעבור זמן. אך האב לא מפסיק לדבר אל עצמו. אני אבכה עד שאמות, בני היקר.

ביום השני אני בבית-החולים, מראיינת אחות. צעיר אחד מורה לאשה להסתלק. היא מתחננת לראות את בעלה הפצוע. אני יוצאת מהבניין וארבעה מטוסים-ללא-טייס מרחפים מעל מבית-החולים; השמועה אומרת שעומדים להפציץ את בית-החולים.

לפתע אני שומעת ירי בין שני בניינים ורצה לכיוון. אני מוצאת גבר על אלונקה. הוא נורה בצד הימני של ראשו, מוחו נשפך מצדו השמאלי. אני נותנת ביטוי לזוועה שאני חשה, וצעיר אחר, זה שהורה לאשה להסתלק, נוזף בי: "את מזועזעת מגורלו של משתף פעולה עם ישראל, שהרג לוחמים מתנועת ההתנגדות ואזרחים?". אני מגלה שהגבר המת הוא בעלה של האשה שהצטוותה להסתלק; היא באה לבית-החולים לאחר שהישראלים הפציצו את אל-סראיה (בית-הכלא המרכזי של עזה), שבו הוחזקו משתפי הפעולה.

גבר אחר פונה אלי ואומר בתקיפות: "לא ראית כלום".

"מה שמו?", אני שואלת.

הוא חוזר ואומר, "לא ראית כלום. לא תדווחי על זה".

"שום סיכוי", אני אומרת. וחושבת, אין לך מושג עם מי אתה מדבר.

שבוע בתוך המלחמה, הנהג שלי, מופיד, ואני נוסעים לג'באליה, מרחק כשלושה ק"מ מצפון-מזרח לעזה. אני מצמידה שלט TV למכונית, לובשת אפוד מגן וחובשת קסדה. אני אומרת למופיד לנהוג כמוני, אך הוא מסרב: "מה שאלוהים ירצה, יקרה," הוא אמר. "זה לא יעזור". אני חשה אחריות כלפיו ומבקשת ממנו לומר לאשתו שהוא לא מוכן להקשיב לי. כמו תמיד אני מבקשת ממופיד לשמור מרחק מהאזורים המטורפים, ונכנסת.

בג'באליה אני נכנסת לשטח שנפגע חמש פעמים מפצצות של ישראל. אני חוששת מפגיעה של אחד המטוסים-ללא-טייס, אך משתדלת להתמקד בסיפור. אני משתתפת בהלוויה של יותר משלושים בני-אדם ומשוחחת עם אב תוך כדי נעיצת מבטים בעיניה החומות של בתו המתה. "מעכשיו אני חמאס", הוא אומר.

חוזרים לבית-החולים אל-שיפא. אמבולנס מביא גופות מאזור זייתון שממזרח לעיר. אני שואלת את הנהג כמה נהרגו. גבר היושב לצדו צועק: "אל תענה לה! היא אומרת 'נהרגו' ולא 'הפכו לקדושים'". הנהג מתרחק.

אני רוצה להסתלק משם לפני רדת החשיכה, אך ברגע זה עוצרת מונית לפני חדר המיון, ואיש חמאס יוצא ממנה. סוף-סוף אני רואה לוחם. בחדר המיון הוא מבקש להוציא מיד רסיס מרגלו כדי שיוכל לשוב לקרב.

"כיצד נפצעת?", אני שואלת.

"יריתי טיל וברחתי", הוא אומר.

אני מתרחקת. גופת גבר צעיר על הרצפה, מוחו מטפטף. אם אחת מנסה להרגיע את בתה, וזו צועקת מכאב תוך כדי הסרת הרסיס מגופה. תינוק אינו מפסיק לבכות. אשה אבלה את מות שכנתה האוקראינית ומקללת את ישראל. רופא בוכה על מות אשתו האוקראינית ובנו. הלחימה התנהלה לא הרחק מביתם.

הלוחם שב ודורש טיפול מהיר; הרופאים בודקים אותו ואומרים לו להמתין, הפציעה שלו אינה קשה. הוא שוכב על מיטה. צעקות הכאב אינן פוסקות, אך הלוחם מחייך.

"איך אתה יכול לחייך כשאתה מוקף כאב מכל עבר?", אני שואלת.

"למה הם בוכים?", הוא אומר. "הם שהידים. הם צריכים להיות מאושרים. גם אני רוצה להיות שהיד".

המלחמה הסתיימה, ובני משפחת סמוני יכולים לחלץ את 29 גופות קרוביהם מהריסות ביתם ולהביא אותן לקבורה. אני ברובע זייתון. יום שטוף שמש. אני עושה דרכי לעבר שרידי הבית.

לא הרחק משם נראית עגלה רתומה לסוס; גבר יושב עליה, ושתי נשים הולכות לצדו, זקנה בפנים גלויים וצעירה לבושה ניקאב. רק עיניה נראות.

"מה יש שם?", אני שואלת.

"אנחנו מוציאים גופות", משיב הגבר. "לפני רגע הוצאתי את סבתי".

הגופה עטופה שמיכה. הזקנה מסירה את השמיכה. הצחנה חזקה; אני עומדת להקיא. הצעירה צועקת: "איך את מעיזה להיגעל! זה ריח גן העדן. הוא מתוק". ומוסיפה: "אל תדברו אליה. היא לא מוסלמית".

הגבר מעוניין להמשיך בשיחה, אך הזקנה עוצרת בעדו והוא ממשיך בדרכו. אני מוצאת את אחיה של הצעירה יושב המום ליד חורבות ביתו. תוך כדי השיחה איתו חוזרת הצעירה בריצה. אחיה עוצר בעדה. אני אומרת לה שזה בסדר, אני מבינה.

אני מתנצלת באוזני האח וממשיכה בדרכי למשפחת סמוני, להיות עדה לפרק האחרון בטרגדיה שלהם. נשים, ילדים וגברים מתים מוצאים מההריסות, והריח קשה מנשוא. הוא בפירוש לא מתוק. זה ריח המוות שאין לו היגיון.

* * * * *

תגריד אל-חודארי, ילידת עזה, היא כתבת ה"ניו-יורק טיימס" ברצועת עזה מאז 2001. במהלך מלחמת עזה היתה מהעיתונאים היחידים שדיווחו מתוך הרצועה

נוסף על המאמר הזה מציע ה-Columbia Journalism Review עוד שתי נקודות מבט על אופן הסיקור של הלחימה ברצועת עזה. ג'יי.ג'יי גולדברג, העורך של "Forward", משווה בין הדיווח של העיתונות הבריטית והאמריקאית על מעשי זוועה שנעשו לכאורה כלפי אזרחים, וכיצד ההבדל מאיר את הלחצים התרבותיים בארצות השונות ביחס לעיסוק בישראל ובפלשתינים. ליסה גולדמן כותבת מישראל ומסבירה כיצד סוקרה הלחימה בארצה, וכיצד מצב רוחה המיליטנטי של העיתונות הישראלית השתלב במצב הרוח של דעת הקהל, והזין אותו. שלושת המאמרים התפרסמו במקור הודות למלגה של The Open Society Institute.