שלום לך רא"ל איזנקוט. אין ספק שאתה צודק, וצודקים כל אלה הדורשים כבר שנים להוציא את גלי-צה"ל מרשות הצבא. הנימוקים לכך הם הכי נכונים והגיוניים שיש: לא ייתכן שבמשטר דמוקרטי הצבא יחזיק בתחנת שידור הפונה בעיקר לאזרחים, בוודאי כאשר התחנה אינה נמנעת מעיסוק באקטואליה ובפוליטיקה, ואף הגבירה עם השנים את העיסוק בנושאים אלה.

ואתה צודק גם בכך שאינך יכול להבין מה לצבא לוחם ולתחנת רדיו – למעשה שתיים – שמציעה תוכניות על תרבות, כלכלה, אוניברסיטה משודרת ומה לא. מדוע אתה וקציניך צריכים לעסוק, נוסף לכל המשימות המוטלות עליכם, גם בביקורת מפוליטיקאים על שידורי התחנה, על הטיה פוליטית או תרבותית לצד זה או אחר, על שדר שפלט משהו שמישהו או מישהי לא אהבו?

ולמרות כל אלה, ראוי שאתה, הרמטכ"ל, תפעל בכל כוחך כדי לשמר את גל"צ בידי הצבא ולא לאפשר את העברת התחנה לשליטת משרד הביטחון ושר הביטחון. וזה דווקא למען הדמוקרטיה הישראלית, ואפילו למען צה"ל.

רבים כבר אמרו וכתבו שגל"צ היא אנומליה, שמעטות כמוה – אם בכלל – בעולם התקשורת המשודרת. אבל כבר שנים שגל"צ היא תחנת הרדיו היותר טובה והיותר חופשית בתוך השידור הציבורי בישראל. כמאזין לשתי רשתות הרדיו הציבוריות, אני מתרשם שהממסדיות של קול-ישראל רק הולכת ומעמיקה (וכך גם המיושנות שלה) – ראה למשל את רשימת הנושאים ואת דרכי הטיפול בהם במהדורות החדשות וביומני החדשות בקול-ישראל – מדיני (נורא חשוב), פוליטי (חשוב מאוד), כלכלי (נורא רציני).

נכון, יש יוצאים מן הכלל, ובראשם קרן נויבך, שהצליחה לייצר סדר יום חדש בשידורי האקטואליה. וייתכן שתאגיד השידור, אם וכאשר יתממש, יצליח להקים מערכת חדשות פחות ממסדית וקצת יותר חדשנית – או שלא. בינתיים, מה שיש דורש את האיזון והתחרות שמגיעים דווקא מהתחנה הצבאית.

בגל"צ השתרשה מסורת של טון דיבורי וזורם יותר – אבל זה לא רק הטון. סגנון הדיבור הזה מאפשר לשוחח עם מרואיינים בגובה העיניים ולשאול אותם את השאלות הקשות יותר

לכל תחנת רדיו המכבדת את עצמה יש "צליל" משלה, המתבטא בטון דיבור אופייני ובדרך כלל גם במוזיקה שמשמיעים בה. מי שמזפזפ בין גלי-צה"ל ורשת ב' יוכל להבחין בהבדל בטון: רוב המגישים והכתבים בקול-ישראל, גם כאשר הם מנסים להישמע "נשכנים", נשמעים מלאי יראת כבוד כלפי השר או הח"כ שהם מראיינים (אלא אם מדובר בחבר-כנסת ערבי). ובדרך כלל, המרואיין אכן יהיה שר או ח"כ או מנכ"ל משרד ממשלתי.

ואילו בגל"צ השתרשה מסורת של טון דיבורי וזורם יותר (מה שמכונה "צעיר", אבל נכון גם למגישים בני חמישים, שישים ויותר) – אבל זה לא רק הטון. סגנון הדיבור הזה מאפשר לשוחח עם מרואיינים בגובה העיניים ולשאול אותם את השאלות הקשות יותר, ולא "לראיין" אותם בטון מלא חשיבות עצמית – מה שמעורר מיד חשיבות עצמית גם בצד השני.

אפשר להתווכח על תוכנית זו או אחרת, ובוודאי שיש מקום לדאגה מצעדי ה"איזון" הגסים שמנהיג המפקד הנוכחי של התחנה הצבאית. אבל בינתיים, זו התחנה שעדיין אפשר לשמוע בה גם תוכנית סאטירה פרועה וחסרת מעצורים כראוי (תקשיב פעם לגל"צ בחמישי בשש אחה"צ) וגם תוכניות של ידע ותרבות שהפכו למסורת, והן ממשיכות, לפחות כל עוד לא עוררו את כעסו של פוליטיקאי זה או אחר.

מתברר אפוא שכמו במוסדות ותאגידים מסוגים שונים לחלוטין, גם בגופי שידור יש למסורת הארגונית כוח לשמר תכונות טובות (בגל"צ) וגם תכונות רעות (ברשות השידור).

ועוד הערה: חבר גל"צניק טען לפני שלדעתו גל"צ חשובה גם לצה"ל, כדי שיהיה לו גוף תקשורתי שבו יוכל לבטא את עמדותיו. אמירה כזאת מקפיצה את הדמוקרט שבי: תחנת שידור שמשרתת צבא? אבל באנומליה הנוכחית של הדמוקרטיה הישראלית, כשראשי הצבא הם קול השפיות ואילו ראשי המדינה הפכו למסיתים מהסוג הבזוי ביותר, ואחרי פרשת אלאור אזריה והתגובות לדברי סגן הרמטכ"ל, אולי גם בטיעון הזה יש משהו.

הכותב היה בעבר איש קול-ישראל, עיתונאי ומזכ"ל מועצת העיתונות, ומעולם לא היה גל"צניק