כשנוסדו המקומונים הראשונים לפני עשרים שנה, ביקשו עורכיהם להציע אלטרנטיבה לעיתונות הממוסדת. הם ביקשו להחליף את שפת העיתונים הרשמית, הפומפוזית קצת, בשפה רזה אבל מדויקת. הם שלחו כותבים צעירים לכתוב על נושאים שלא היו "חשובים מספיק" בעיני העיתונות הממוסדת. תרבות שוליים תפסה בעזרתם את מרכז הבמה המקומית ועזרה לעצב את התחושה שבמקביל לעולם הישן, העבש, המבוגר, יש עולם אחר, חדש ומלהיב, שהעיתונות הוותיקה איננה שותפה לו ומייצגו האמיתי הוא המקומון. לא היה כאן מימוש תפיסת עולם מגובשת, אלא אילוץ שהתפתח והיה למרד: עורכים וכותבים שהעיתונות הוותיקה היתה סגורה בפניהם עקפו את הממסד העיתונאי שסירב לקבל אותם והקימו במה משלהם. ממנה הסתערו על הממסד העירוני: ראשי עיריות, חברי מועצת העיריות ומנהלי בתי-ספר שמצאו עצמם פתאום מתגוננים מול כוח תקשורתי חדש שסימן אותם כגדולים באויביו.
כך הפך האילוץ לאידיאולוגיה. המקומוניות הפכו לתרבות עיתונאית שאיננה תלויה במרחב ההפצה או בתדירות ההופעה. זוהי תרבות שצמחה וגדלה והשתלטה, בסופו של דבר, גם על כלי תקשורת שאינם מקומונים. באין חלוקה של ממש בין עיתונות רצינית, פופוליסטית ומקומית בישראל, הפכה המקומוניות למרכיב דומיננטי בתמהיל שהגישה העיתונות הכתובה והאלקטרונית לקהלה. הרעננות ורוח הנעורים שהזינו את המרד היו רק חלק מעסקת חבילה, שמרכיביה האחרים היו פחות אטרקטיביים. אלה היו חוסר ניסיון, העדר כללי עבודה מגובשים וגבהות הלב המלווה כותבים צעירים המוצאים עצמם מפחידים פקידי עירייה מבוהלים ללא כל הכוונה והגבלה. התחושה היתה שאפשר לכתוב הכל על כל נושא, בלי סייגים ומחויבויות.
▪ ▪ ▪
המקומוניות היא, קודם כל, חוסר מחויבות. אין המקומוניות מחויבת לעובדות, לברירת העיקר מן הטפל או אפילו למסירת מידע שלם לקורא. לעומת זאת, מחויבת המקומוניות לשעשע את הקורא, לקנות את אהדתו ולהחניף לו עד כדי כך שירוץ ויקנה את העיתון. עם סוף עידן העיתונות האידיאולוגית הפך המקומון לנושא הדגל של העיתונות המסחרית. הוא לא התקשט ביומרות חינוכיות, לא הסתתר מאחורי "זכות הציבור לדעת", הוא לא ביקש לעצב דעת קהל, אלא להתעצב על-פיה. כמו כל סוחר טוב הציע המקומון סחורה שהותאמה מראש למידות קהל לקוחותיו. קורא המקומון הוצב על-ידי העיתון שלו במרכז עולם קטן, מובן ומאיר פנים. זה היה עולם מלאכותי במידה רבה. אירועים חסרי חשיבות הפכו לסיפור עיתונאי ודמויות שוליות נדחפו לקדמת הבמה (לודמילה תיכון! שרה נתניהו! נאווה ברק!). המקומוניות המציאה אפילו שפה לנתיניה (בכללה "האייטם שלפניך"), ז'רגון למביני עניין – ומי לא רוצה להבין עניין? אירועים רחוקים אינם קיימים, אירועים מורכבים מועברים מיד ל"סיפורים אנושיים".
"סיפורים אנושיים" היו היהלום שבנזר הכתיבה המקומית. הם לא דרשו תחקיר מעמיק, לא ידע ולא יכולת כתיבה; הם דרשו רק יכולת להציב מיקרופון, מצלמה או סתם אוזן קשבת בפני מרואיין. המידע (ללא בדיקה) יתקבל ממנו ("אילו תפקידים מילאת בעבר?"), גם הרקע ואפילו ה"צבע" ("תאר לנו, בבקשה, את ביתך"). הכתב, או המנחה בטלוויזיה, לא היה מסוגל לתאר את העובר על מרואיינו ("שתף אותנו בהרגשתך כששמעת על גילוי דקר", מבקשת המראיינת, כאילו אלפי שנות יצירה ספרותית לא התקשו לתאר במלים שאינן קלישאה ריקה).
"סיפורים אנושיים" הם חומר עיתונאי זול. גם טירונים גמורים מסוגלים להפיק אותם, ולכן עלות כוח האדם במקומונים היא זולה במיוחד. בתקציב דל ניתן להעסיק צעירים חסרי ניסיון המתבקשים להתגלח על זקן הקוראים שלהם, גם במחיר רשלנות מקצועית ושגיאות של מתחילים. ההצלחה המסחרית של המקומונים שיכנעה אמצעי תקשורת שחוסר מקצועיות איננה עבירה שיש עמה קלון. גם העלות הכספית הנמוכה של חוסר המקצועיות מצאה חן בעיניהם. כל-כך מצאה חן בעיניהם עד שהפכה את האילוץ לאידיאולוגיה, וזו גררה אחריה תורה תקשורתית שלמה שעיצבה את מהות המקומון: זהו מוצר של צעירים, העשוי באמצעים זולים למען קהל צעיר.
עורכים וכתבים עזבו את המקומונים וגויסו לעיתונים הוותיקים ולטלוויזיה המתהווה, נושאים עימם את נגע המקומונים ומדביקים בו את העיתונות כולה.
עם השנים שכך המרד. המקומונים הפכו לממסד שחוקיו, חלקם פגומים, הם נוקשים ובלתי מתפשרים. לא נוצלה נכונותו של הקורא הוותיק שהשתתף במהפך ללוות את תהליך התבגרותו של המקומון. המקומון לא התבגר, בדיוק כמו כותביו שהתחלפו שעה שהגיעו, לדעתם, לפרקם המקצועי. במקום לנוע עם הקוראים ("חדשות" ניסה ונכשל) הפכו המקומונים למשבצת שבה חונים הקוראים הצעירים בדרכם אל ההתבגרות ואל "ידיעות" ו"מעריב". אין במקומונים התמחות מקצועית. קשה להיות צעיר לנצח ואין גם אפשרות לדחוס לפרק הנעורים הקצר ניסיון או השתלמות עיתונאית רצינית.
המקומונים תירצו את חוסר המקצועיות שלהם בעובדת היותם נספח-חמוד-כזה-כאילו לעיתוני יום שישי. כתוספת חמודה אבל שולית הם ראו עצמם פטורים מציות לכללים הכובלים את ידי הגדולים מהם. מה קרה, אם כך, לעיתונים הוותיקים שהתקשטו ברוח הנעורים פורקת העול של המקומונים? כמו ברכיה הגרומות של ישישה בלה בחצאית מיני, כך מזדקרים בעיתונות היומית תחלואי המקומוניות שדבקו בה. כמו, למשל, נגע ההבטחה שאין מאחוריה כיסוי: "מה הביא אב לרצוח את ילדיו הקטנים", שאלה הכותרת, והכתבה תחתיה לא היתה מסוגלת, כמובן, להשיב על כך. או תסמונת ה"פרויקט המיוחד" (ארבעת חברי המערכת ומזכירה בוחרים את עשרת הסרטים החביבים עליהם, או "עשרה סלבריטאים", בכללם טובה'לה וז'קלין ליכטנשטיין, מספרים איפה יבלו את הסדר). קל יותר, כמובן, להפיק "פרויקט מיוחד" מאשר תחקיר מעמיק על תפקודו, הצלחותיו וכשלונותיו של אהוד ברק כרמטכ"ל, תחקיר שטרם פורסם (גם קל יותר להכין כתבת צבע אנושית עם נאווה ברק: מתי אהוד באמת אוהב לישון? מה האוכל החביב עליו?).
▪ ▪ ▪
העיתונות המקומית לימדה את העיתונות הבכירה גם פרק ב"גרפיקה". אלף מלים פרושות על פני חמישה עמודים, ובחללים הגדולים והלבנים צפים להם, זה לצד זה, כותרות גדולות וכותרות ביניים, כותרות משנה וציטוטים סתם, "לידים" מפורטים ומסגרת משעשעות, צילומים וכיתובים, הפניות ומראי מקום, קצפת תפלה המלמדת שאין הבדל גדול בין מוספים שבועיים של עיתונים גדולים למקומונים. הטורים הפוליטיים של "ידיעות אחרונות" הצהוב לא נופלים מאלה של "הארץ" הרציני. המוסף השבועי של "הארץ" לא פחות קליל מזה של "מעריב", וכולם גם יחד ישמחו לפרסם תחקיר מעמיק: מי הם באמת, אבל באמת, החברים של אהוד ברק. אותם נושאים באותה שפה לאותו קהל.
אותו קהל? אני לא בטוח. תחושת המיאוס גוברת. קשה להישאר אדיש למטחים כל-כך כבדים של קצפת דביקה הנורים מלועי תוכניות האירוח, החדשות בטלוויזיה ומוספי סוף השבוע בעיתונות. הצעירים שליוו את מהפכת המקומונים הם היום כבר בני ארבעים וחמישים. עיתונאים הכותבים על החברים שלהם למען החברים שלהם כבר לא מעניינים אותם. הם רוצים להיפטר מהמקומוניות הגורפת הזאת כמו נער מתבגר שרוצה להיפטר מקולו המתחלף. הם רוצים עיתונות בוגרת יותר, שנמדדת בתוצאות המרד של שנות השמונים. המקומונים נאבקים היום על לבותיהם של קוראים המתקשים לבחור מתוך גודש ההיצע בקוצר הזמן העומד לרשותם. המקומונים נאבקים גם על כיסיהם של המפרסמים, המתקשים לבחור בין ערוצי הפרסום הרבים המזומנים להם. המקומונים, אם כך, מפסידים היום קוראים וכספים, אבל הם ישמחו לדעת – המקומוניות ניצחה.
יוסי קליין הקים וערך את "כל העיר", הקים וערך את "חדשות" וערך את "העיר"
גיליון 21, יולי 1999