אחת מהנחות המוצא של העיתונאים שסיקרו בשבועות האחרונים את "תיק 2000" (פרשת המשא-ומתן המושחת בין בנימין נתניהו לנוני מוזס) היא שהעדויות על התערבויותיו של המו"ל בעבודת המערכת של "ידיעות אחרונות" אולי היו ידועות במעגלים שבהם מסתובבים אנשי תקשורת – אך נותרו חבויות מעיני הקהל הרחב. האמירה הזאת נכונה באופן חלקי בלבד. למעשה, עדויות בדבר האופי הפסול והמוטה של העבודה העיתונאית ב"ידיעות אחרונות" התפרסמו כבר לפני שנים, ובפירוט רב.

בסוף שנות התשעים, המתחרה העיקרי של "ידיעות אחרונות" היה "מעריב" של משפחת נמרודי. התחרות בין העיתונים גלשה לפלילים והגיעה לשיאה בפרשת האזנות הסתר, שחשפה את דרכי הפעולה הפסולות של בכירי היומונים היריבים. בעיצומה של הפרשה, ועל רקע היריבות הזאת, הקדישו עורכי "מעריב" את כתבת השער של מוסף הדגל שלהם לרשימה על הנעשה בעיתון המתחרה – וחשפו לקהל הרחב את הרגלי ההתערבות של מוזס.

"'ידיעות אחרונות' מצנזר תחקירים על בכירים ומיוחסים", נקבע בראש השער של מוסף "סופשבוע" שחולק למנויי "מעריב" ב-14 בפברואר 1997. "חמש שנים עבד שאול פרץ כתחקירן בכיר ב'ידיעות אחרונות'. פעם אחר פעם סירבו עורכי העיתון לפרסם תחקירים שהכין, למרות העניין הציבורי הרב שהיה בהם. המו"ל, ארנון מוזס, צינזר בעצמו, בכתב ידו", נכתב בכותרת המשנה של כתבת השער.

ארנון (נוני) מוזס, 1994 (צילום: משה שי)

הכתבה היתה ממואר ארוך ומפורט פרי עטו של שאול פרץ. הוא התפטר מ"ידיעות אחרונות" זמן לא רב לפני כן בגלל גניזה ועיכוב של שורה של כתבות תחקיר שהכין – לדבריו, בשל לחץ פסול שהופעל מכיוונו של מוזס. ב"ידיעות אחרונות" בחרו אז שלא להתמודד עם טענותיו לגופן, ומסרו כי חלק מכתבותיו לא נמצאו ראויות לפרסום. פרץ תיאר את הדברים בשנית לאחרונה באתר News1.

פרץ הגיע ל"ידיעות אחרונות" בקיץ 1991. מוזס היה כבר אז האיש החזק בעיתון, אך עדיין לא זכה למעמד האבסולוטי המיוחס לו כיום. "הייתי חדור מוטיבציה למלא בנאמנות את התפקיד החשוב שהוטל עלי. האמנתי שהצלחתי תשרת הן את העיתון והן את הקוראים", כתב בפתח כתבתו.

"עיתונאים ותיקים ממני, שכבר הכירו היטב את המערכת שאליה הצטרפתי, חייכו אלי בהבנה מהולה בציניות. הם הזהירו אותי כי מהר מאוד אגלה שהמציאות בעיתון, המכנה את עצמו 'העיתון של המדינה', כוללת אינטרסים שונים ומשונים שכל קשר בינם ובין האידיאלים המוצהרים של עיתונות חופשית מקרי בהחלט, אם בכלל. 'חכה, חכה', אמר לי אחד מהם, 'אתה כבר תגלה לבד שלא תוכל לפרסם כל מה שאתה רוצה. יעצרו אותך, יצנזרו ויגנזו לך כתבות'. לא האמנתי. לא רציתי להאמין. טעיתי".

"אנחנו לא רוצים להרגיז אותו עכשיו"

פרץ גולל בפני קוראי "מעריב" שורה של מקרים שבהם הכין כתבות שהממצאים שלהן היו צפויים להביך את מושאיהן, ואף שהכתבות עברו עריכה, אושרו לפרסום על-ידי עורכיו ועל-ידי היועצים המשפטיים של העיתון – בסופו של דבר הן נגנזו. המקרה הראשון שהוא מתאר קשור לאהוד אולמרט – אחד האתרוגים הוותיקים והבכירים של "ידיעות אחרונות", שבאותה העת כיהן כשר הבריאות בממשלת שמיר.

לדבריו, חבר-כנסת לשעבר מסר לו מסמכים שהוכיחו לכאורה כי אולמרט אסף תרומות עבור משרד הבריאות – וביקש לרכוש באמצעותן ציוד לבתי-חולים ממפעל שיו"ר הדירקטוריון שלו היה עמיתו למפלגה, השר לשעבר יגאל כהן-אורגד. פרץ העביר את הכתבה לפרסום, אך להפתעתו גילה שבמערכת בחרו לא לפרסמה. כעבור כמה חודשים, הוא כותב, עלה הסיפור בדו"ח מבקרת המדינה מרים בן-פורת – ורק אז, כשכבר לא היה מנוס מלהתייחס לפרשה, התפרסמה כתבתו.

"הסיפור על אולמרט שולי לעומת גניזת פרשת חריש", כתב פרץ, וסיפר כיצד הצליח להשיג מסמכים שמהם עלה כי היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, עיכב הליכים משפטיים נגד עורך-דין שנחשד באי-סדרים כספיים – כביכול משום שאותו עורך-דין היה חבר ושותף של בנו של חריש. לאחר שהועמד לדין עורך-הדין, כתב פרץ, היועץ המשפטי חריש סגר לו את התיק.

"הכתבה לא התפרסמה", כתב פרץ. "חלפו כמה שבועות והמקורות שלי, שיזמו את עריכת התחקיר, החלו להפעיל עלי לחצים ולאיים כי יפנו עם הסיפור לעיתון המתחרה, 'מעריב'. עדכנתי את הדרג שמעלי במערכת. בשלב הזה קרא לי משה ורדי, שהיה עורך 'ידיעות אחרונות', לפגישה אישית בלשכתו.

משה ורדי (צילום: משה שי)

"קיוויתי לטוב, אבל ורדי אמר לי: 'תשמע, החלטנו להקפיא את הכתבה'. 'למה?', שאלתי, מתקשה להאמין למשמע אוזני. ורדי הבהיר לי שהיועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, אמור להחליט בקרוב אם להגיש את כתב האישום נגד שר הפנים לשעבר, אריה דרעי. ל'ידיעות אחרונות', כעיתון שבו חשף התחקירן מרדכי גילת את פרשת דרעי, היה אינטרס ברור שכתב האישום נגד דרעי יוגש במהירות. 'אנחנו לא רוצים להרגיז אותו עכשיו', אמר לי ורדי בהתייחסו לחריש.

"בתמימותי, ניסיתי לשכנע את ורדי כי זהו שיקול פסול של עיתון. 'תפקידו של יועץ משפטי לממשלה להחליט אך ורק על-פי חומר הראיות. הוא לא יגיש כתב אישום רק בגלל ש'ידיעות' עושה לו טובה ולא מפרסם כתבה המותחת ביקורת על החלטתו', אמרתי לו. ורדי איבד את סבלנותו. 'מה בסך הכל קרה?', השיב לי באדישות. [...] 'אנחנו לא גונזים את הכתבה', הסביר לי עורך 'ידיעות אחרונות' בטבעיות גמורה, 'אנחנו רק דוחים אותה עד להגשת כתב האישום נגד דרעי'".

לפי פרץ, גם לאחר הגשת כתב האישום נגד דרעי נמנעו עורכיו מלפרסם את הכתבה – ובסופו של דבר היא פורסמה ב"גלובס". דבר הגניזה ב"ידיעות אחרונות", כותב פרץ, פורסם בכתבה במקומון "העיר". מעניין לציין כי הכתב ב"העיר" היה גדי בלום – לימים עורך "7 ימים" בגרסתו העכשווית, דלת התחקירים.

לדברי פרץ, העורך הראשי ורדי חשד שהוא האחראי להדלפה ל"העיר", וזימן אותו לבירור במשרדו. פרץ הכחיש, ואמר שהוא מוכן להיבדק בפוליגרף – בתנאי שאם ייקבע שדיבר אמת, יפוצה בגין עוגמת הנפש. ורדי ויתר. "אובדן הראשוניות והבלעדיות של פרסום תחקיר חשוב על היועץ המשפטי לממשלה כלל לא הטריד אותו. חשיפת הצנזורה ב'ידיעות אחרונות' הוציאה אותו משלוותו", כתב העיתונאי.

תחקיר אחר שלדברי פרץ נבלם מסיבות לא ענייניות הוא זה שהכין על שר הדתות אבנר שאקי, איש המפד"ל שנחשד בגניבת כספי תרומות. לדברי פרץ, העורך ורדי עיכב את פרסום התחקיר במשך כמה חודשים, עד אחרי בחירות 1992 – שבתומן נותרה המפד"ל מחוץ לממשלה ושאקי הפך משר לחבר-כנסת באופוזיציה.

שאקי ואולמרט לא היו הפוליטיקאים היחידים שלדברי פרץ זכו להגנה מהעיתון של המדינה. כתבה על חשדות להתנהלות מושחתת של שר התחבורה ישראל קיסר (עבודה) וכמה ממקורביו, שאמורה היתה להתפרסם ב"7 ימים" ב-1996, נגנזה לדבריו "ברגע האחרון" על-ידי מוזס. עורכת המוסף דאז, אילנה שובל-שקד, מסרה לפרץ כי "תשובתו הסתמית של מוזס היתה שמדובר בחשדות בלבד נגד כל המקורבים, כולל השר קיסר, וצריך לחכות ולראות האם יוגש נגדם כתב אישום", כלשונו.

"הופתעתי לראות כיצד דווקא במקרה של השר ישראל קיסר החליט ארנון מוזס לחכות להגשת כתבי אישום כתנאי לפרסום, למרות שהעיתון מפרסם כמעט מדי יום חשדות נגד עשרות אנשים מהשורה שאין להם ייחוס וקשרים בצמרת, הגם שטרם הוגש נגדם כתב אישום", כתב פרץ. העורך שערך את הכתבה, ציין, היה ערן טיפנברון, שאמר לו כך: "היתה כאן צנזורה וזה קטע מסריח". טיפנברון יהיה לימים מי שיוציא לפועל את "שיטת 'ידיעות אחרונות'" באופן בוטה במיוחד כעורך משנה ואחר-כך עורך ראשי באתר ynet.

תחקיר אחר המוזכר בכתבה עסק בפרופ' שלמה משיח, רופא, בעקבות טענות לרשלנות מצד מטופלים. "גם הכתבה הזו נגנזה. לא הבנתי מדוע", כתב פרץ. "לאחר חודשים אחדים הופתעתי למצוא ב'ידיעות אחרונות' מודעת ברכה שהקפיצה אותי. 'לעילית ופרופ' משיח', נכתב שם, 'רוב תודות על הטיפול המסור. קרן, גיא, מיכל ונוני מוזס".

כתבה נוספת שנגנזה עסקה ב"קצין משטרה בכיר מאוד" ומבוגר למדי שלדברי פרץ הטריד מינית באופן סדרתי נערה שעבדה בגלידרייה בתל-אביב. לדברי הכתב, הכתבה גובתה בעדויות, בתצהירים ובהקלטות. "הנערה אישרה כי הקצין הציע לה להיפגש עימה ביחידות, ואמרה: 'שאלתי אותו: 'טכנית, איך אפשר לעשות את מה שאתה רוצה במעמדך?''. הוא השיב, לדבריה: 'קיימים בתי-מלון בשביל זה'", כתב ב"מעריב".

"זמן קצר לאחר ששלחתי לקצין הבכיר את רשימת השאלות, נודע לי כי הוא נפגש בעניין זה עם ארנון מוזס, העורך האחראי והמו"ל של 'ידיעות אחרונות'", כתב פרץ. "מובן שלא זומנתי לפגישה. בעקבות הפגישה התבקשתי על-ידי מוזס להעביר אליו את כל חומר הראיות שאספתי. חששתי כי 'ידיעות אחרונות' ייכנע פעם נוספת ללחצים של הממסד ויגנוז את הכתבה".

כעבור עשרה ימים, כתב, שלח מכתב קצר למוזס ובו ביקש לברר "מהי מדיניות העיתון לגבי פרסום הפרשה". מוזס, הוא כותב, לא טרח להשיב. בהמשך דווקא זכה פרץ לשוחח עם המו"ל.

"מישהו, ללא ידיעתי, מחק והורה לשנות, לעדן ולרכך"

"אם עד עתה לא היתה לי הוכחה חותכת כי ארנון מוזס, המו"ל הכל-יכול של 'ידיעות אחרונות', מצנזר בעצמו כתבות רגישות, הגיעו שני התחקירים על היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן-יאיר ועל שר התחבורה, ישראל קיסר, ואימתו את החשדות המוצקים שלי", כתב פרץ בהמשך הכתבה.

התחקיר על היועץ המשפטי לממשלה כלל גילוי שלפיו בן-יאיר הציע לסגור את תיק החקירה נגד סגן שר השיכון לשעבר אלי בן-מנחם (עבודה), שנחשד בתקיפה פיזית של נערות. "הכתבה אמורה היתה להתפרסם בשער המוסף היומי '24 שעות' תחת הכותרת 'תיק בן-מנחם'", כתב פרץ. "כיוון שכבר היה לי ניסיון עם פסילות וגניזות של הרגע האחרון חששתי גם לגורלה של כתבה זו.

"ידעתי כי באותה ימים ממש התנהלה ביחא"פ החקירה המסועפת בפרשת האזנות הסתר וכי לארנון מוזס היה אינטרס מובהק לא להרגיז את בן-יאיר. קיוויתי כי המו"ל ארנון מוזס יראה לנגד עיניו את טובת 'ידיעות אחרונות' ואת טובת הצדק, אבל את מוזס לא עניין הצדק. פעם נוספת הוא פעל כצנזור, אלא שהפעם, בניגוד למנהגו, לא נזהר מספיק והותיר אחריו עקבות.

"בשעות הערב של אותו יום ירדתי למחלקת הגרפיקה והמסדרה של העיתון כדי לוודא שלא הוכנסו בכתבה שינויים של הרגע האחרון. מיד עם כניסתי הבחנתי באחד מבכירי המחלקה מסתובב כשבידיו העמוד המוכן לדפוס עם הכתבה. הצגתי את עצמי בפניו, אמרתי לו שמדובר בכתבה שלי, ושאלתי אותו בתמימות האם התעוררו בעיות ביחס אליה. לתדהמתי, אמר לי איש המסדרה בגילוי לב שנוני (ארנון מוזס) מבקש להכניס שינויים בכתבה. התעשתתי מיד וביקשתי ממנו שיאפשר לי לצלם את העמוד המוכן לדפוס שבידיו. הוא לא הבין מדוע, אבל מסר לי את העמוד.

"רצתי במהירות למכונת הצילום הקרובה, צילמתי כמה העתקים, החזרתי לו את העמוד המוכן לדפוס ופניתי לחדרי כדי לבדוק אילו שינויים נערכו בכתבה. עד מהרה התברר לי כי מישהו, ללא ידיעתי, מחק והורה לשנות, לעדן ולרכך את כל המשפטים הביקורתיים על היועץ המשפטי לממשלה בן-יאיר. הכתבה הביקורתית שהכנתי נאנסה ונהפכה לכתבה פושרת וצמחונית", כתב פרץ, ומנה כמה דוגמאות לשינויים שכאלה.

"בתחתית העמוד נרשם בכתב יד מספר טלפון פנימי במערכת 'ידיעות אחרונות'. מספר 477", כתב. "התקשרתי מיד למספר הזה ומצדו השני של הקו ענתה לי ורדית, מזכירתו של ארנון מוזס. [...] כעבור כחצי שעה קישרה ורדית בין מוזס לביני. 'נוני', שאלתי בזהירות, 'אתה מחקת את הקטעים הביקורתיים בכתבה על בן-מנחם?'. 'כן', השיב ארנון מוזס קצרות. ניכר בקולו שהוא כועס על שהעזתי לטלפן אליו, והוא החל לשאת באוזני נאום חוצב להבות מדוע הכתבה לא היתה צריכה להיות ביקורתית כל-כך.

"'יש לי רק שאלה אחת', אמרתי לו, 'מדוע לא יידעת אותי לפני כן?'. לארנון מוזס לא היתה תשובה. הוא ידע היטב שלא נהוג, לא מקובל ואף פסול שבעל המניות של העיתון מצנזר חלקים מכתבות – ועוד עושה זאת כגנב בלילה, מתחת לאפם של הכתב ושל עורכי הכתבה והמוסף – מה גם שלכל דברי הביקורת היה בסיס עובדתי מוצק, לאחר שהכתבה נבדקה ואושרה.

"למחרת העברתי לארנון מוזס מכתב מחאה שבו פירטתי את כל השתלשלות הפרשה. הוא קרא לי מיד ללשכתו, שוחח איתי בזעם מופגן ורמז שהוא שוקל לפטר אותי. את השיחה הקצרה סיים במלים: 'אני קורע את המכתב ואני מבקש שלא יהיו עוד מכתבים כאלה'".

בעקבות הפסילות והעיכובים בפרסום, כתב פרץ ברשימתו, פנה למרדכי גילת – באותם ימים כתב חוקר ב"ידיעות אחרונות" – וביקש את עצתו. "'אתה צריך להבין', אמר לי מוטי גילת, 'המאמץ בפרסום כתבה רגישה ב'ידיעות' מתחלק לשתיים. 50 אחוז בלהביא את החומר ו-50 אחוז בלהכניס אותו לעיתון'".

* * *

המשא-ומתן בין בנימין נתניהו לארנון (נוני) מוזס חשף לעין הציבורית את "שיטת 'ידיעות אחרונות'" – השימוש בכלי התקשורת של הקבוצה לשם קידום האינטרסים העסקיים של מוזס, בעל השליטה. במדור זה נביא עדויות חדשות וישנות מתוך המערכות השונות של כלי התקשורת בקבוצת "ידיעות אחרונות", על האופן שבו יושמה השיטה המושחתת.

עובדים ועובדים לשעבר המעוניינים לחלוק את סיפוריהם מוזמנים לפנות אלינו באימייל contact@the7eye.org.il