מייק (מיכאל) יון הוא נציג של עיתונות מזן אחר. עיתונות עצמאית, חדשה, שצומחת בימים אלה. יון הוא דמות יוצאת דופן גם בנוף העיתונאים המכסים את המלחמה בעיראק ובאפגניסטן. במציאות שבה פעמים רבות מדי העיתונות מגיעה אל מקום האירוע אחרי שהדברים כבר קרו, מייק מבין מה שבהרבה מערכות ודסקים של חדשות חוץ כבר שכחו – שסיפור עיתונאי חשוב, טוב, ערכי, נוצר רק כאשר נמצאים בשטח ומלווים תהליך לאורך זמן.

יון הוא בלוגר, סופר, כתב שטח עצמאי, שכמו רבים מאיתנו עדיין לא החליט אם בלוג הוא מלת גנאי או שבח, אבל הבלוג שלו נקרא על-ידי מיליונים בארצות-הברית. יון הוא הכותב – לפי עדותו שלו וגם לפי זו של ה"ניו-יורק טיימס" – שהיה מצוות (Embedded) למשך הזמן הארוך ביותר ללוחמים אמריקאים בעיראק ובאפגניסטן; כארבע שנים של כניסה ויציאה אל החזית. המון זמן. די בעובדה הפשוטה הזו לבדה כדי שיהיה יוצא דופן בכל קנה מידה.

מי שמכיר תהליכי "ציוות" לכוחות זרים יודע שעיתונאי שנשלח ממערכת לאזור עימות לתקופה של, נאמר, שבועיים, מבזבז ארבעה–חמישה ימים רק על ניירת ואישורים (ה"credentials"), אחר-כך מתבזבזים עוד כמה ימים בניסיון להבין מה קורה מסביב, בהתארגנות, בחיפוש אחר תחבורה ומקורות מידע ומה לא. כמה זמן נשאר כדי לאסוף חומר לכתבה? כמעט כלום. את הכלום הזה מרבים למכור בעיתונות הישראלית, עם סיקור החוץ החפוז שלה: תמונת כתב כשברקע ארץ זרה נמתחת לכל רוחב העמוד ומתחת מודגש: "כתבנו בסוריה", "כתבנו בדרום לבנון".

מייקל יון, עיראק

מייקל יון, עיראק

יון הגיע למסקנה שכתב שמנסה להביא סיפורים מגזרות שונות ומיחידות מגוונות מבזבז זמן יקר, מתעייף ולבסוף "לא מביא את הסחורה". לכן בחר להיות "מצוות" באזור אחד – מוסול – לתקופה של כמעט שנה, בדרך כלל גם ליחידה מסוימת אחת.

הוא לא ניסה לממש את הפנטזיה הבלתי האפשרית של התלוות לכוחות מיוחדים (שאינם מאפשרים "ציוות" לכוחותיהם), ולא התפשר על הנוחות של יחידות הצי או חיל האוויר. יון שהה עם יחידות רגלים מן השורה, אלו שעושות את העבודה בשטח ומי שארני פייל, כתב השטח הכי מדהים של מלחמת העולם השנייה, תיאר אותם כמי ש"חייהם היו מורכבים ממלחמה ואך ורק ממנה, משום שהם היו עכשיו, והיו תמיד, חיילי רגלים של חזית. הם שרדו משום שהגורל האיר להם פנים, בוודאי, אבל גם מפני שהפכו קשוחים ובעלי התמצאות חייתית ברזי ההישרדות". אף שהתוודע מאוחר יחסית (אחרי שכבר היה בעיראק) לכתיבתו של פייל, אין לי ספק שיון קרא יותר מפעם אחת את הכתבות והספרים בחתימתו.

דבר יוצא דופן נוסף בהתנהלות של יון הוא העובדה שהוא מכסה את עלות העבודה העיתונאית שלו מתרומות שהוא משיג באמצעות פנייה ישירה אל הקוראים בבלוג שלו. אל השיטה הזו הוא הגיע רק אחרי חודשים של שהייה בשטח ופרסום פוסטים – "שיגורים" ("dipatches"), כפי שהוא מכנה אותם – וצילומים (והוא מצלם מצוין, בעיקר כי הוא יודע מה הוא מצלם). עד אז הוא מימן את עצמו מכיסו הפרטי.

העובדה השלישית שהופכת אותו לשונה מעמיתיו העיתונאים היא הדעות הנחרצות שלו על המלחמה בעיראק וההזדהות המוחלטת שלו עם החייל האמריקאי בשטח; דעות מעוררות מחלוקת, בעיקר בקרב התקשורת עצמה. ואגב, דעותיו הפרו-צבאיות והפרו-אמריקאיות לא חסכו ממנו סכסוכים עם רשויות הצבא. הוא הגיע גם למצבים שנמנע ממנו להיות "מצוות" ולהיכנס לעיראק.

מפגש במסע חיפושים אחרי קניבל אמריקאי בהודו

ההיכרות שלי עם יון החלה ב-2004, בהודו, בעת שכיסיתי עבור "ידיעות אחרונות" סיפור היעלמות של צעיר ישראלי. יון עסק באותה עת בחיפוש אחרי קניבל אמריקאי בשם גארי סטיבנסון, שהצטרף לאגהורי, כת מתבודדים יוצאת דופן השוכנת לרוב על גדות הגאנגס. שמם יצא לשמצה בשל הטקסים הטנטאריים שלהם, המפירים את חוקי הטומאה והטהרה שכה חביבים על ההודים. לפי אמונתם של האגהורים, אין שום דבר טמא בעולם, ולכן הם נוהגים לאכול פיגולים כמו צואת אדם וחיה, וגם בשר אדם.

אני סברתי שנתקלתי בגארי סטיבנסון בסיבובי בהודו. המפגש הוליד גם כתבה שפירסמתי במוסף "7 ימים" על הקניבל ההוא ("מסע אל תוך הטירוף – קניבל אמריקאי חוזר הביתה"). הכתבה פרי עטו של יון על גארי סטיבנסון התפרסמה בכמה עיתונים (המגזין "Vice", למשל), והיתה כנראה אחת הסיבות להסגרתו של הקניבל מהודו לארצות-הברית.

במהלך הימים שבילינו יחד פרש לפני יון סיפור חיים יוצא דופן. כמו רבים אחרים, גם הוא התגייס לצבא כדי להגיע לקולג', התגלגל ליחידת הקומנדו של "הכומתות הירוקות", והיה מוצב בעיקר באירופה (אחת התופעות הכי מרתקות בצבא האמריקאי, שנתקלתי בה גם בשהותי בעיראק ב-2003, היא התהליך שהופך פוחח מדטרויט לחייל קבע שהמוטו שלו הוא "this is the job"). באמצע שנות השמונים, בקטטה בבר באושן-סיטי שבמרילנד, הרג יון חייל מיחידה אחרת. הוא הועמד לדין ויצא זכאי. בספר שכתב על עיראק, "Moment of Truth In Iraq" (הוצאת RVP, 2008), התייחס לפרשה וכתב שהפרסום שהיא גררה הביא אותו להבין את כוחה של התקשורת.

קצין אמריקאי מחלץ ילדה עיראקית שנפצעה בפיצוץ מכונית תופת. הסיפור מאחורי התמונה מתואר בשיגור "ילדה קטנה" (צילום: מייקל יון, 2005)

קצין אמריקאי מחלץ ילדה עיראקית שנפצעה בפיצוץ מכונית תופת. הסיפור מאחורי התמונה מתואר בשיגור "ילדה קטנה" (צילום: מייקל יון, 2005)

יון עבר תהליך מרתק שבו הפך מחייל לעיתונאי, והחל בכתיבת הסיפור האישי שלו, שיצא לאור בספר "Danger Close". הוא היה עסוק בכתיבת ספר נוסף כאשר שניים מחבריו נהרגו בעיראק בהפרש של ימים אחדים. מקריאה בעיתונים חש שאמריקה מפסידה את המלחמה. באותה עת, חבריו שנשארו בצבא העלו בפניו טענות כי התקשורת אינה מספרת את הסיפור כולו. הוא החליט לא לקחת צד בסכסוך אלא לצאת בעצמו לעיראק, לחבור לכוחות, לנסות ללמוד את האמת ולספר אותה ללא משוא פנים.

העיסוק במקומה ובכוחה של התקשורת במלחמה בעיראק ובאפגניסטן הוא אחד המרכזיים בכתיבתו של יון. האמירות שלו רלבנטיות כמובן גם לאזור שלנו, כמו גם לדיאלוג על מקומה של התקשורת בזמן ובמקום של עימות. הנה למשל ציטוט מייצג: "שליטה של האויב במרחב התקשורתי של המלחמה היתרגמה באופן מיידי לכישלון צבאי. טרוריסטים ממדינות רבות זרמו לעיראק כדי להיות חלק מהניצחון שהם ראו על מסכי הטלוויזיה שלהם".

בדצמבר 2004 הגיע יון בפעם הראשונה לבגדד. מאז אני עוקב לסירוגין אחרי ה"שיגורים" שלו. הדבר הראשון הבולט כשקוראים את יון הוא הסגנון הישיר, הכמעט ברוטלי, בתיאור מצבים ודמויות. סגנון שיכול להקפיץ קורא שהתרגל לחממה של תקשורת מעונבת, מתוחכמת ומתחכמת, פרשנית בעיקרה וממעטת בתיאורים.

העובדה שהוא מרבה בפרטים פיזיים של שטח, של אנשים ושל אירועים מחזירה לכתיבה העיתונאית סוג של אותנטיות, רעננות וחספוס. הוא מדבר בגובה העיניים. הוא מדבר אל עמיתיו החיילים, החיים והמתים. הוא מדבר לא מעט אל המשפחות שבבית, שמסך הטלוויזיה או העיתון רק מתסכלים אותן, כי הן יודעות שהחיים של הבן או הבת שלהם הנמצאים שם, בשטח, מורכבים מאינספור אירועים לא ידועים ולא מתוארים, שרובם אינם בשליטתם ושכל אחד מהם עלול להסתיים בכך שהם יוחזרו הביתה בארון עטוף בדגל.

"הקול שלי שונה משום שביליתי יותר זמן בקרב מכל כותב אחר"

לקראת הכנת הכתבה הזו ניהלתי עם יון דיאלוג במייל. התלבטתי אם לתרגם את תשובותיו, והחלטתי לבסוף לתרגם אותן באופן חופשי, הקרוב ביותר לתשובות ולהיכרות שלי עימו. בחרתי לפתוח באמירה שקרובה ללבי ומתייחסת למצב העגום שאני חש שעיתונאות השטח הישראלית נמצאת בו.

מייק, מה אתה עונה כאשר מבקשים ממך "לסכם" את המצב בעיראק?
"אני מעדיף לכתוב מה שאני רואה בעיני ברחובות ובאזורי הלחימה, לצייר תמונה אינטימית ועשירה בפרטים ככל שאני יכול, ואז, ככל שניתן, לתת לקורא להגיע לתובנות משל עצמו. 'לסכם דברים' מתפרש לרוב כדיווח מיד שנייה או שלישית. למרות שזה חשוב, זה לא מה שאני עושה".

"מאשימים אותך באג'נדה פרו-אמריקאית מוטה מראש", אני כותב לו. מייק נוטה ללקוניות. היכן שהוא יכול הוא מפנה אותי למאמר שכתב או ל"שיגור" בבלוג שלו. הוא גם משתמש באינסוף קיצורים וראשי-תיבות שהוא מניח שאני מכיר. בתשובה לשאלה הוא שולח אותי לראיון איתו שהתפרסם ב"דה ויקלי סטנדרד" ב-2006, תחת הכותרת "מדוע יש כל-כך מעט כתבים עם הכוחות האמריקאיים בקרב?".

הנה קטע מהראיון: "אינני חש בושה לומר שאני נוטה באופן בוטה לטובת כוחותינו. אפילו יותר מכך, אני לא מתבייש לקרוא לטרוריסט טרוריסט. ראיתי את מעשיהם וטעמתי אוויר מלא בבשר אדם שנשרף מהפצצות שלהם. ראיתי טרוריסטים הורגים ילדים בעוד שאנשינו מסכנים את חייהם כדי להציל אזרחים שוב ושוב ושוב. אינני חש בושה לומר שאני מקווה שעיראק ואפגניסטאן 'יצליחו', מה שזה לא אומר".

על אותה שאלה ענה לי גם בהזדמנות אחרת בנוסח מעט שונה: "בוודאי שיש לי אג'נדה. אני פרו-אמריקאי, פרו-ישראלי ופרו-דמוקרטיה. אבל זה איננו מונע ממני מלכתוב על הכשלונות והטעויות שלנו. סביר להניח שהקול שלי שונה פשוט משום שביליתי יותר זמן בקרב לאורך המלחמות האלו מכל כותב אחר. הידע וההיכרות עם הנושא שרכשתי הם כאלה שיש למעט אנשים".

מה הביא אותך לעיראק בפעם הראשונה, אני שואל אותו. אינני יודע אם התשובה ברורה לו עצמו. אני משער שלפחות חלק ממנה טמון בזעזוע מכך שכמה מחבריו לבית-הספר וליחידה נהרגו בעיראק, ובקריאה אליו של חברים ליחידה לצאת לעיראק ולספר את הסיפור שלהם. "יגאל", הוא כתב לי, "התשובה לכך נמצאת בתוך שיגור הנושא את השם 'ארני מת'. אני במטוס, כך שאינני יכול לשלוח לינק. אבל זה באתר שלי".

מתוך השיגור "ארני מת": "לעת עתה אני שוהה באוהל ישן מלא דרגשים, רוב הדיירים האחרים אינם קבועים. שכנים ליום אחד ולמחרת הם נעלמים. לעתים חצי מהם הם עיראקים, האחרים אמריקאים או מערביים אחרים. לעתים אני היחיד מבין ה'אורחים' שאינו נושא נשק. אלפים רבים מהחיילים המציפים כעת את עיראק לעולם לא יראו אוהל. הם יסעו מעל דרכים עמוסות מטענים לעמדות של קרבות קשים בבגדד ובערים אחרות, או אל מצודות בודדות על הגבול עם סוריה או אירן, שם הנוף נראה כמו הרכסים הקדמיים של הקולורדו.

"רבים מן החיילים הזורמים לעיראק יבלו את הקיץ הלוהט ללא מיזוג אוויר או מים זורמים. הם יסריחו כמו חיילים; לא תהיה שם גלידה. תהיה זוהמה ויהיו חול, ומלריה ויתושים, וצחנה מהאשפה הנשרפת בערים, וצלפים, וטרוריסטים שינסו לשטח עם משאיות נפץ את המבנים שבהם הם ישהו. החיילים יראו דברים שיזקינו אותם בעשור או יותר במהלך של קיץ אחד. רבים ימותו פה, אחרים יאבדו איברים וכמה ישתגעו. הם מביאים את התקווה האחרונה לעיראק".

האם בחרת את האזור או היחידה שאליהם ציוותו אותך?
"אני בחרתי באילו יחידות ברצוני להיות, ולכמה מהן הוזמנתי. הצבא מעולם לא כיוון אותי לאן ללכת". החלק השני של תשובתו נוגע לגישת הצבא האמריקאי לתקשורת. אני זוכר את הביטויים הלא רציניים לאחר שחזרתי מעיראק ב-2003, אמירות כמו "הצבא האמריקאי מראה לך מה שהוא רוצה שתראה".

כאמור, תקופה מסוימת שרר נתק בין יון לרשויות הצבא. "זה החל בהפרה של זכויות יוצרים", הוא מספר. "הצבא לקח כמה מהצילומים שלי ופירסם אותם תחת שם הצבא. זה הפך לבעיה רצינית משום שגופי מדיה אחרים השתמשו בהם וטענו שקיבלו אותם מהצבא. הצבא סירב להודות בטעות, ולכן פירסמתי את הדבר והעניין סודר. העניין הכעיס כמה אנשים, ופעמיים סירבו לצוות אותי לכוחות. אבל כמה גנרלים הבינו שזה רעיון רע למנוע ממני גישה, וכעת היא שוב פתוחה".

מה המשמעות של להיות מצוות זמן כה ארוך?
"ביליתי שנים עם כוחות לוחמים אמריקאים ובריטים. אני יוצא לפעולות איתם ביום ובלילה. אני חי את החיים שלהם ואני כותב עליהם" (יון כתב כאן בטעות "I go on missions with them night and die", פליטת קולמוס שמלמדת אולי גם היא משהו על האיש ועל העבודה).

במבט לאחור על כארבע שנים שלך בעיראק, האם המלחמה היתה מוצדקת?
"אני מאמין שזה מוצדק רק אם נדבוק בכך ועיראק תצליח כדמוקרטיה. זה יכול לקרות".

אפילוג: "חוסר בהכרה פוגע, ללא צל של ספק, במורל"

עקבתי אחרי הסיקור של מבצע עופרת יצוקה ומלחמת לבנון 2006. התפלאתי על התבטאויות של כתבים רבים על אי-הצורך להיות בתוך השטח ועם כוחות לוחמים. אינני מבין גם את ההתנהלות של צה"ל, שהכביד על הכתבים, אבל זה כבר עניין אחר.

אולי כדאי שכולנו נשוב ונקרא את ארני פייל. הזמנים היו אחרים, ימי מלחמת העולם השנייה. הציבור אז היה צמא למידע, ובאופן מפתיע, לא רק לזה שהצבא הכתיב לתקשורת. הנה, לסיום, ציטוט מספרו "אנשים אמיצים", שנכתב על הדיביזיה התשיעית של הצבא האמריקאי בזמן הנחיתה באירופה.

"חוסר בהכרה פוגע, ללא צל של ספק, במורל. כל גנרל ומפקד מודע שפרסום ליחידה שלו הוא מרכיב במורל. לא פרסום במובן היחצני שלו, אלא דיווח לאנשים בבית מה היחידה עוברת ומה הם הישגיה. החייל הממוצע יעבור דרך חלק הגיהנום שלו מתוך מוכנות גבוהה הרבה יותר אם יידע שהוא מקבל קרדיט, ושהאנשים שלו בבית יודעים מה עובר עליו".

"שערי האש", סדרת תצלומים

להלן מובאים כסדרם צילומים נבחרים מסדרת צילומים של מייקל יון, בשם "שערי האש". לקריאת ה"שיגור" על אודות הצילומים (לחצו על התמונות להגדלה)