"בושה" - כך, במלה אחת, מגדיר קוני מוס, הכתב לענייני המזרח התיכון של ערוץ הטלוויזיה ההולנדי RTL4, את פרשת נמרודי כולה. מה שקרה כאן, הוא מסביר, הוא הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לעיתונות - עורכים או מוציאים לאור העוסקים בפעילות פלילית. מרק לביא, כתב NBC השוהה בארץ למעלה מעשרים שנה, מוצא גם הוא שמדובר בפרשה מביכה, "הצובעת את כולנו, כל העיתונאים, בצבעים לא מחמיאים".
שרל אנדרלין, ראש המשרד המזרח תיכוני של ערוץ הטלוויזיה הצרפתי השני, לא מקל ראש בפרשה, אם כי הוא מוכן להיות סלחני מעט יותר: "זה יכול לקרות גם במקומות אחרים בעולם. לתחנה שלנו בצרפת יש מתחרה מקומית, פרטית, השייכת לחברה קבלנית, שלבעליה בעיות עם החוק. במקרה כזה השאלה האמיתית היא, מה היחס בין בעל העיתון למערכת, האם המערכת חופשית ולא קשורה לבעל המניות בכל הקשור לתוכן?". ככל הידוע לנו, לא מדובר במקרה מהסוג הזה - נמרודי היה מעורב גם בענייני התוכן ב"מעריב".
בבריטניה השתמש בעל העיתון "אובזרבר" בעיתונו במאבק נגד אלפאייד, בעלי "הרודס". זו אינה הדוגמה היחידה, לדעת ג'וליאן בורג'ר, שליח ה"גרדיאן" הבריטי, לשימוש בעיתון למטרות עסקיות. אבל בעיניים זרות, בריטיות, צרפתיות, הולנדיות ואמריקאיות - מה שהופך את פרשת נמרודי ליוצאת דופן בחומרתה הוא ללא ספק השימוש בהאזנות סתר.
מרק לביא, שנים רבות בעולם העיתונות, מכיר תחרות בין עיתונים, מכיר עיתונות אמריקאית צהובה על כל גווניה, "אבל האזנות סתר בתוך המערכת - זה בהחלט דבר חדש". גם מרק דניס, איש ה"ניוזוויק", לא שמע על מקרה דומה בארצות-הברית, אם כי, לדעתו, ניתן לראות את הפוטנציאל שדבר כזה יקרה בעתיד.
קוני מוס שמח שאינו מכיר מקרים דומים או פרשיות דומות מהולנד, מקום הולדתו, "אבל העובדה שהתקשורת הפכה להיות עסק שמתגלגל בו הרבה כסף היא התפתחות מסוכנת לעיתונות, וזו אחת התוצאות האפשריות".
לכאורה יש קווי דמיון בין פרשת נמרודי להעמדתו לדין של סילביו ברלוסקוני, המו"ל האיטלקי הגדול. סימונטה דלה-סטה, כתבת ערוץ הטלוויזיה האיטלקי הפרטי, השייך לברלוסקוני, לא מוצאת קשר בין שתי הפרשות. "ברלוסקוני נמצא אשם בעניינים פיננסיים שכלל אינם קשורים לתקשורת, ולכן גם אנחנו, העובדים בכלי התקשורת השייכים לו, לא הרגשנו נפגעים". האם העובדה שבעל המניות העיקרי מואשם בפלילים (ובחלקם אף נמצא אשם) השפיעה על האופן שבו סוקרו המשפטים שלו? לדעת דלה-סטה, התשובה שלילית: "היו כתבות על ברלוסקוני, בכל ערוצי הטלוויזיה השייכים לו, אבל מדובר בשלוש תחנות ובאלפי אנשים עצמאיים ובעלי אינטרסים משלהם. לא היה לחץ לדבר לטובתו או להגן עליו, בדיוק כמו שמי שעובד בעבורו לא בהכרח מצביע בעדו בבחירות. היו כתבות עליו, כמו בערוצי הטלוויזיה הממלכתיים, אבל זה היה מאוד מקצועי. הוא אפילו לא ביקש לעצמו זמן שידור". נכון, מודה דלה-סטה, לא כל-כך נוח, ואפילו מביך, לעבוד במצב שבו אדם שמייצג את התחנה מואשם בפלילים, "אבל אנחנו באיטליה, ואנחנו רגילים לסקנדלים כאלה". גם בעיניו של לורנצו קרמונזי, שליח ה"קוריירה דלה סרה", אין דמיון בין שתי הפרשות. לדעתו, פרשת נמרודי אף חמורה יותר: "ברלוסקוני הורשע כי העלים הכנסות ולא שילם מסים, זה לא היה קשור לכלי התקשורת שבבעלותו. ואילו כאן מדובר על תחרות בין שני עיתונים שבאה לידי ביטוי במעשים שלא ייעשו - האזנות סתר. מבחינת העיתונות, זה גרוע אף יותר". קרמונזי מוצא סממנים "איטלקיים" לפרשת נמרודי. "הניסיון לנצח את המתחרה דרך שקרים ורמאות, הרצון להיות תמיד חכמים יותר - כל זה מאוד איטלקי. אני חושב שבדרך מסוימת ישראל הופכת להיות דומה לאיטליה, לא רק בקודים האתיים בעיתונות, גם בשטחים נוספים, וזה רע מאוד. בעיתונות זה בא לידי ביטוי במדיניות הסקופ בכל מחיר, גם אם המידע אינו מדויק והכותרות לא נכונות".
הכתבים הזרים עקבו אחרי הסתבכות נמרודי בהאזנות סתר ואחר מהלך המשפט כמו כלל הציבור, באמצעות דיווחי התקשורת הישראלית. רובם אינם מתיימרים להיות מומחים לנושא, אבל, מצד שני, הם אינם בדיוק קוראים תמימים. יש להם ביקורת רבה על סיקור הפרשה, בעיקר בשני העיתונים הגדולים.
מוס טוען, שהיתה לו תחושה שבשלב מסוים העיתונות קיבלה את ההתרחשויות הקשורות בפרשה כ"עוד דבר שקורה". "אני חושב שהם יכלו להיות יותר ביקורתיים", הוא אומר, "העיתונות בארץ היתה רכה מדי בטיפולה בעניין. התחושה שהיא נתנה היתה שנמרודי הוא איש עסקים, לא עיתונאי, לא אחד מאיתנו. אני", מדגיש מוס, "לא מאמין בזה. הרי היתה לו השפעה רצינית על עריכת 'מעריב'".
לביא: "אני לא רגיל לקחת עיתון ולומר לעצמי, לאחר דפדוף מהיר: 'זה מטעם'. אבל זה בדיוק מה שהרגשתי. לא הייתי יכול לסמוך על הכתבות ב'מעריב' או ב'ידיעות'. זה סימן של חוסר מקצועיות".
שרל אנדרלין הופתע בעיקר מכך שמועצת העיתונות ואגודת העיתונאים לא נקטו עמדה ברורה: "זה הוכיח מה שכבר ידענו, שאלו גופים חסרי שיניים, ואין בהם שום תועלת. בצרפת קיימת מועצה עליונה לשידורי רדיו וטלוויזיה, שלא מפקחת רק על התדרים, אלא גם עוקבת אחרי התוכן, ויש לה סמכויות. חבל שלא קיים גוף כזה גם בישראל".
היחס של רוב הכתבים הזרים להאזנות סתר הוא מחמיר. לביא, מילדי הפרחים האמריקאים של שנות השישים, אומר שזכות הציבור לדעת היא לא ערך עליון, וכי ישנם ערכים נוספים, כמו ההגנה על הפרטיות, שיש לשומרם בקפדנות. חוק האזנות הסתר בא להגן על ערך זה: "גם בשנות השישים הפרועות ידענו, שאם אנחנו מפרים חוק - אנחנו צריכים להיות מוכנים לשלם את המחיר. אם מישהו מרגיש צורך להאזין בסתר למישהו אחר - הוא צריך להיות מודע לכך שהמחיר הוא ללכת לכלא".
מוס מגדיר את עצמו "שמרן בעניין", ומצדיק אף הוא את הקשיחות שנוהגים במי שהורשע בהאזנת סתר. בארץ, הוא אומר, יחס הציבור לכך הוא סלחני יותר, "אולי בגלל שאנשים גדלים כאן באווירה ציבורית המקדשת חשאיות, בגלל בעיות הביטחון, קל להם יותר לעבור על החוקים". זה בהחלט מושפע, לדעתו, מאווירה מקומית.
על העובדה שנמרודי ממשיך לשאת בתואר יושב-ראש מועצת המנהלים של "מעריב" אומר מרק לביא: "אני לא יכול לתאר לעצמי דבר כזה קורה בארצות-הברית. זה שנמרודי עדיין בכסאו זו בושה שאין לתארה במלים. אדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון ממשיך לשבת על כסאו בעיתון, והעיתון שלו ממשיך להופיע כאילו דבר לא קרה - זה מצביע על רמה נמוכה".
קרמונזי: "זה לא טוב לתדמית של העיתון, זה לא טוב לתדמית של העיתונות בכלל, זה דבר שהוא כתם על העיתונאים בארץ, לא רק על 'מעריב'".
הם סלחנים יותר לגבי עיתונאי "מעריב", שרובם, למעט משה נגבי, לא השמיעו קולם במהלך המשפט, וגרוע יותר - גם לא לאחר מתן פסק-הדין. בורג'ר חושב שאחרי הכול מדובר בתגובה נורמלית, בעידן העיתונות הפרטית: "גם בבריטניה עיתונאים לא מבקרים דברים שקשורים לעיתון שהם עובדים בו. זו אחת הבעיות של העיתונות הפרטית. הפתרון? אולי עיתון ששייך לקהילה, כמו 'לה מונד' הצרפתי, ששייך לעיתונאים שעובדים בו, והם אלו שקובעים את הכללים הנהוגים בו".
אנדרלין הצרפתי מזכיר דווקא שגם ב"לה מונד" השיטה הזו לא החזיקה מעמד זמן רב, וגם שם התחילו להכניס משקיעים פרטיים. "אין מה לעשות", הוא אומר, "חייבים בראייה כלכלית. גם עיתונים צריכים כסף". מצד שני, הוא היה רוצה לשמוע מוועד או מאגודה של עיתונאי "מעריב" מה הם חושבים. "אני אפילו לא יודע אם יש להם ועד כזה. אצלנו בתחנה יש איגוד פנימי בתוך מערכת החדשות, הכוללת למעלה ממאתיים עובדים, שעוקב אחרי תוכן היומנים והמדיניות הכללית של מערכת החדשות. בעבר פרסמנו עמדות חזקות נגד מדיניות השידור של מנהל מחלקת החדשות, מדיניות שלא תאמה את השקפת העולם שלנו". אנדרלין מודה שלא מדובר בגוף עם שיניים, אבל לפחות העיתונאים בתחנה מפרסמים את מה שהם חושבים. לטענתו, פרסום כזה גרם בעבר להתפטרות של כמה עורכים ראשיים.
קרמונזי היה בטוח שלא תהיה התפטרות המונית בעקבות גילוי האזנות הסתר בעיתון, ובוודאי שלא בעקבות פסק-הדין וגזר-הדין. "קיוויתי שילכו עוד בעקבותיו של אמנון אברמוביץ', אבל צריך להיות מציאותיים. הבעיה היא שעיתונאי 'מעריב' לא הגיבו בכלל. הם היו צריכים לקבוע לעצמם מדיניות כללית, להחליט יחד באופן מסוים, איך מסקרים פרשה כזאת שמשפיעה עליהם באופן ישיר. אני לא חושב שהיה ניסיון להגיע להחלטה כזאת".
הם מעריכים מאוד את צעדו של אמנון אברמוביץ', שהתפטר ברגע שידע שמאזינים לו ב"מעריב", אבל מודים שרוב העיתונאים לא יכולים להרשות לעצמם, כלכלית, לעזוב מקום עבודה. בורג'ר: "זו החלטה אישית, שכל אדם צריך להחליט עם עצמו. הוא התנהג בהתאם למצפונו". קרמונזי: "הוא עיתונאי טוב ומוסרי, ואני מעריך אותו על מה שעשה, אבל, מצד שני, הוא יכול היה להרשות זאת לעצמו".
לביא, מנקודת מבט אישית: "גם אני הייתי בעבר במצב שבו אמרתי לעצמי שבנורמות של מקום עבודה מסוים אני לא יכול לעבוד, והתפטרתי. אני מצדיק את אברמוביץ' כעיתונאי יוצא דופן. כשהבית שלך קורס - אתה חייב לצאת ממנו".
מה הם היו עושים, אם היו מגלים שיש האזנות סתר במקום עבודתם? תשובה ישרה במיוחד מפי לורנצו קרמונזי: "אהיה ישר איתך. אם הייתי בן עשרים, חדש בעבודה, מגשים את חלום חיי - לא הייתי עושה דבר. אם הייתי בן חמישים, עם הרבה קרדיט מקצועי - הייתי פועל. זו תשובתי המציאותית. אם כבר להיות דון קישוט - אז בגיל חמישים".
אפשר למצוא נימה פסימית בדבריהם כשהם מדברים על הנזק שגרמה הפרשה לעיתונות הישראלית. הכתם שהותירה פרשת נמרודי, אומר מוס, לא בקלות יימחה. לביא שואל את עצמו, כיצד אפשר להזיק עוד למשהו שכבר הידרדר עד כדי כך? "הרי יש לנו, העיתונאים, רק השם שלנו, האמינות שלנו, ואם אותם אנחנו מוכרים בזול - מי יאמין לנו? לא רק בארץ, בכל העולם מאבדת העיתונות את אמינותה".
אנדרלין חושב שהבעיה היא לא במקרה החד-פעמי של האזנות הסתר, אלא בהידרדרות המתמדת של רמת העיתונות בארץ. "כל זמן שכל מה שמחפשים זה כותרות כדי למכור עיתון, ודאי שיגיעו למצב שבו מבקשים לדעת מה הכותרת של המתחרה, וכל זה כדי לנצח אותו בתחום המסחרי, לא העיתונאי. ואם בעל עיתון חייב להאזין לשיחות של המתחרה, סימן שהוא לא סומך על המערכת שלו שתספק לו את הסיפורים שימכרו את העיתון".
מרק דניס, נציג "ניוזוויק" שמסיים את תפקידו בישראל בעוד שבועות ספורים, מספר על ההתפכחות שעבר כאן: "בנורמה הישראלית, עושים הרבה רעש - אבל בפועל לא משנים כלום. אחרי שעוברת ההתרגשות מהחדשות, לא חושבים על ההשלכות שלהן. בהתחלה חשבתי שדווקא כאן, במדינה קטנה, שבה האזרחים מאוד מעורבים ואכפתיים, יעשו יותר - אבל למדתי משהו. זה פשוט לא קורה".
רוני דגן היא בוגרת לימודי תקשורת
גיליון מיוחד, אוגוסט 1998