ב-16 באוקטובר 1973, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, התכנסה הכנסת לישיבה ראשונה מאז פרצו הקרבות בסיני ובגולן. הישיבה נועדה לאפשר לראש הממשלה גולדה מאיר לדווח לח"כים ולציבור על המערכה, וכן לדיון בהשתתפות נציגי הסיעות השונות.
לקראת הישיבה ביקש יושב ראש הכנסת ישראל ישעיהו מאנשי קול-ישראל שלא להסתפק בדיווחים מוקלטים, אלא להעביר את הדיון במלואו בשידור ישיר. יוזמתו נתקלה במחסום בלתי צפוי: אלוף שלמה גזית, שריכז באותם ימים את הטיפול הממשלתי בתקשורת ובהסברה, התנגד בתקיפות לשידור חי של הדיון. הוא קבע כי רק נאומה של ראש הממשלה ישודר ישירות, ואילו על נאומי הח"כים ישמעו המאזינים רק בדיווחים מוקלטים.
בספרו "בצמתים מכריעים – מהפלמ"ח לראשות אמ"ן", שראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות-ספרים, משחזר גזית את האירוע ומציג שני נימוקים שונים להתנגדותו התקיפה לשידור החי. האחד, "בעיצומה של הלחימה, כאשר הציבור עוקב בחרדה אחר הידיעות מן החזית, לא נכון לנטרל את השידורים לשמונה שעות, ואולי אף יותר, בנאומיהם ה'דרמטיים' של 120 הח"כים". והאחר, שהוגדר כ"שיקולי ביטחון", "שהרי אי-אפשר לצנזר דברים בשידור חי, ואיננו יכולים להסתכן בפליטת פה בלתי זהירה בנאומו של ח"כ זה או אחר".
הנימוק הראשון, יש לומר, מעורר תהיות: שהרי אם היו מגיעות ידיעות מעודכנות מן החזיתות, אפשר היה להפסיק לזמן קצר את השידור מהכנסת, לשדר עדכונים מהשטח ולשוב אחר-כך למליאה. הנימוק השני דווקא נשמע סביר יותר: הדיון התקיים פחות מיממה מאז צלחו כוחות צה"ל את תעלת סואץ והחלו לפעול בצדה המערבי, ולישראל היה עניין להותיר את המצרים באפלה בכל הקשור למהלכים שם.
היו אלה ימי מלחמה, אך גם שבועות של טרום הבחירות לכנסת, אשר נועדו להיערך בסוף אוקטובר ונדחו אחר-כך בשל המלחמה לסוף דצמבר. עם או בלי קשר לבחירות התקוממו אנשי גח"ל, הסיעה שקדמה לליכוד, על דרישת גזית, שהתקבלה על-ידי היו"ר ישעיהו. הם תבעו לשדר בחי גם את דבריו של ראש האופוזיציה, ח"כ מנחם בגין.
גזית הציג לח"כ חיים לנדאו, שפנה אליו בשם גח"ל, את החשש הכבד מפני חשיפת מידע בטחוני בשידור חי בעיצומה של מלחמה. אם בגין יסכים להעביר מראש את הנוסח הכתוב של נאומו לאישור הצנזורה, כמו ראש הממשלה, אמר גזית, יוכל גם בגין לזכות בשידור הישיר. ההצעה הזו ירדה מהפרק לאחר שלנדאו השיב כי "מר בגין לעולם אינו כותב את נאומיו מראש".
השיחה בין הח"כ לאלוף, כפי שמתאר אותה גזית בספרו, גלשה לעימות, לאחר שהאלוף אמר כי יתיר שידור ישיר של כל נאום שיוגש מראש בכתב ויאושר על-ידי הצנזורה – ואפילו יהיו אלה דבריו של ח"כ מאיר וילנר, איש המפלגה הקומוניסטית. בגין ואנשיו נעלבו: כיצד יכול קצין בכיר בצה"ל להשוות את בגין לוילנר? הם מחו והתלוננו, והתקרית יושבה רק לאחר ימים אחדים.
"בצמתים מכריעים – מהפלמ"ח לראשות אמ"ן" מאת שלמה גזית, עטיפת הספר
גזית זכור בדרך כלל כמי שהקים ועיצב, לצדו של שר הביטחון משה דיין, את המינהל האזרחי בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, וכמי שנקרא לשקם את אגף המודיעין לאחר השבר הגדול של אוקטובר 1973. הוא החליף את האלוף אלי זעירא כראש אמ"ן לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, שחקרה את האירועים שקדמו למלחמה ואת ימיה הראשונים.
העיסוק המודיעיני נתפס בדרך כלל כמרוחק מעולם התקשורת, אך בדומה לביוגרפיה של אהרן יריב, "מר מודיעין" מאת עמוס גלבוע (שנסקרה כאן ב-2013), גם ספר הזכרונות שפרסם גזית כולל לא מעט אזכורים תקשורתיים ונקודות השקה עם העיתונות. בישראל ראש אגף המודיעין איננו רק "המעריך הלאומי": הוא גם שחקן מרכזי במאמצי מערכת הביטחון לנווט את השיח התקשורתי בנושאים צבאיים, אזוריים ואף מדיניים.
עוד קודם למינויו כראש אמ"ן היו לגזית קשרים עם העיתונות, אם כי מסוג אחר. ב-1956, כאשר מונה לקצין הקשר בין צה"ל לשירותי המודיעין של צרפת, יצא יחד עם קודמו בתפקיד זה, יובל נאמן, למסע למרוקו ולתוניס. הנסיעה נועדה לבחון כיצד נערכת ישראל להגן על הקהילות היהודיות במדינות אלה ולארגן את העלאת היהודים לישראל.
לצורך הכניסה למדינות אלה וכדי לנוע בהן בלא שתתגלה זהותם האמיתית, מספר גזית, הציגו את עצמם שני הקצינים כעיתונאים. כיסוי מסוג זה מקובל על אנשי מודיעין במדינות רבות, אך הוא מעורר, ובצדק, ביקורת רבה מצד כתבים היוצאים למשימות באזורי לחימה. החשש של הכוחות הלוחמים שהאיש הזר, המציג עצמו כעיתונאי ואוסף מידע, עלול להיות בעצם איש מודיעין בכיסוי, מגביר מאוד את הסכנה לחייהם של הכתבים.
אחר-כך, בתקופת כהונתו כמתאם הפעולות בשטחים, נקרא גזית לעתים מזומנות להעניק תדרוכי הסברה בארץ ובחו"ל. ביוני 1968, שנה לאחר כיבוש השטחים, הגיע ללונדון "למסע הבהרה מאחורי הקלעים", כלשון כתב "מעריב" בבריטניה גבריאל שטרסמן. בפגישותיו עם עורכי העיתונים הבולטים בממלכה המאוחדת הסביר גזית "בשיחות רקע שלא לפרסום את בעיות הממשל הצבאי בשטחים המוחזקים". טכניקה דומה הופעלה לא פעם בשיחות התדרוך שערך עם כתבים ישראלים.
הניסיון שצבר בתחום הקשר עם העיתונות, כמו גם האמון שרכש לו דיין – מאז היה גזית ראש לשכתו כרמטכ"ל – הביאו לכך שב-13 באוקטובר 1973, שבוע לאחר פרוץ המלחמה, מונה לרכז את פעילות הדוברות וההסברה של הממשלה. הוא החליף במשימה זו את אלוף (מיל') אהרן יריב, שעסק בכך מאז פרוץ המלחמה ונלקח לסייע לרמטכ"ל דוד אלעזר ולאלוף זעירא בנושאי מודיעין.
גזית הוצנח לניהול ההסברה והדוברות באוקטובר 1973 מעל לראשו של דובר צה"ל דאז, אלוף משנה פנחס (פינייה) להב, מקורבו של הרמטכ"ל דוד אלעזר. היה זה ביטוי נוסף למשבר האמון החריף ששרר בעצם ימי המלחמה בין שר הביטחון לרמטכ"ל. דיין, כלשונו של גזית, "לא רצה להשאיר בידי הרמטכ"ל או איש אמונו את דרך הצגת המלחמה". בספרו "מר מודיעין" מספר עמוס גלבוע כי כששאל יריב את אלעזר מי יחליף אותו בהסברה, נענה כך: "שלמה גזית, האיש של דיין".
יחד עם צוות של אנשי מילואים עסק גזית עד תום המלחמה בתדרוכים לעיתונאים ישראל וזרים, כמו גם בעניינים אחרים שנגעו למורל הלאומי, לתדרוך אנשי משרד החוץ ואף משרד החינוך. "מבלי שמישהו תכנן זאת נולדה במקרה זה פונקציה חשובה ממדרגה ראשונה – גורם תדרוך והסברה ברמה הלאומית", כותב גזית. עם זאת, במצבי משבר מאוחרים יותר עדיין ניכר חוסר התיאום והשילוב בין גורמי הסברה שונים, לפחות עד 2007, בתקופת ממשלת אולמרט, אז הוקם מטה ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה.
כמו ראשי אמ"ן אחרים – בהם יריב ז"ל – קיים גזית מגעים הדוקים עם עורכים ועם כתבים. במרבית המקרים פתח את ברז המידע בצורה מבוקרת, בעיקר בתדרוכים שלא לציטוט. במקביל עסק גם במאמצים למנוע פרסומים, בין היתר בתוקף אחריותו על דובר צה"ל בחלק מהשנים על הצנזורה וכן על מחלקת בטחון שדה, כפי שנקראה אז היחידה שעסקה בבטחון מידע.
זמן קצר לאחר שמונה לתפקיד ראש אמ"ן התגייס גזית למאמץ לצמצם את הפרסומים על הדו"ח המלא שהגישה ועדת אגרנט ביולי 1974. לדבריו, היה זה הצנזור הראשי דאז, וולטר בר-און, שהביע באוזניו דאגה גדולה מכך שהאווירה הקשה במטכ"ל ו"מלחמת היהודים" בין אלופים שונים תביא לכך שכל אלוף ידליף לתקשורת ממצאים חיובים מהדו"ח על עצמו והערכות שליליות על יריביו, ויתעלמו מ"שיקולי הביטחון" כהגדרתו. סביר להניח שבר-און, כמו גם גזית, ביקשו להגן לא רק על הסודות הבטחוניים הכמוסים, אלא גם על תדמיתם של בכירי צה"ל.
שוב הופעל לשם כך המנגנון של ועדת העורכים. "ביקשתי מבר-און לזמן ישיבה מיוחדת של ועדת עורכי העיתונים, ולקיים עימם שיחת תדרוך יוצאת דופן", כותב גזית. "הסברתי להם את תכניו ומרכיביו של דו"ח הוועדה המלא, ועמדתי על חוסר הסיכוי של הצנזורה למנוע הדלפה ופרסום פרקים חסויים, פרקים המטילים דופי בהתנהגותו של אלוף זה או אחר. הסברתי להם כי הדו"ח חושף את צה"ל ואת מערכת הביטחון באופן מלא ומפורט בכל תחום ותחום".
בין היתר, משחזר גזית, אמר לעורכים כך: "אילו היה דו"ח כזה מתפרסם על צבא מצרים או צבא סוריה היינו מוכנים לשלם הרבה מיליונים על מנת לקבלו. אם יפורסמו פרקי הדו"ח מעל דפי העיתון יקבלו הערבים את התורה כולה, מן המקור האמין ביותר, חוקרי הוועדה, תמורת פרוטות, מחיר העיתון...". לאור זאת ביקש מהעורכים להגביל את עצמם בפרסומים, כדי לא לפגוע בביטחון המדינה.
ראיון עם שלמה גזית בטלוויזיה החינוכית, 2016
יושב ראש ועדת העורכים באותה עת, מו"ל ועורך "הארץ" גרשום שוקן, ביקש כי גזית ובר-און יעזבו את החדר, כדי לשקול את הבקשה. כעבור שעות אחדות בישרו העורכים לגזית שהחליטו להיענות לבקשתו. פרטי הדו"ח לא פורסמו אלא עשרות שנים אחר-כך. "כל זה היה לפני כארבעים שנה בסך הכל", כותב גזית על שיחתו עם העורכים. "קשה להאמין ולהבין זאת במציאות של היום".
היענות העורכים במקרה זה, ואולי במקרים נוספים באותן שנים ואף מאוחר יותר, הייתה מנוגדת לרוח הדיון הנוקב על כשלי הסיקור הביטחוני עד מלחמת יום הכיפורים, שנערך במועצת העיתונות חודשים אחדים קודם לכן. "אנו חייבים לעשות חשבון נפש, אם מילאנו את חובתנו בתוקפה שלפני המלחמה", אמר באותו דיון כתב "דבר" דני בלוך.
"האם העיתונות מילאה את חובתה בחשיפת בעיות, עיוותים, ליקויים ומחדלים בתחומי הביטחון, או שמא גם אנו היינו שותפים להנחה שבמערכת הביטחון ובצה"ל הכל בסדר, הכל שונה ממה שמתרחש במגזר האזרחי. דומני, שיותר מדי עמדנו דום, כל אימת שהזכירו את המלה ביטחון. העיתונות התייחסה לביטחון כאל 'פרה קדושה' והעיתונות לא התייחסה ברצינות למצב שהיה לפני המלחמה... קיבלנו, ללא ערעור, את ההערכות הרשמיות משום שלא פיתחנו בתחום הבטחוני כלי בדיקה, ביקורת וחשיבה עצמאיים, ומשום שסמכנו אוטומטית, כי יש מי שיודע ויש על מי לסמוך בעיניים עצומות".
לא היה זה מפגש נדיר של גזית עם חברי ועדת העורכים. בתארו את סדר יומו העמוס של ראש אמ"ן הוא מזכיר בין המטלות הקבועות דיונים אצל הרמטכ"ל, אצל שר הביטחון, אצל ראש הממשלה והממשלה, ועדת החוץ והביטחון וגם "תדרוך ועדת עורכי העיתונים". אנשי תקשורת בכירים היו בין המוזמנים לפגישות אישיות במשרדו, שכללו גם ארוחת צהריים שהביאו חיילות הלשכה מחדר האוכל של הקצינים במטכ"ל. בשיחות אלה גזית לא רק תדרך: לעתים גם שאב מפי אורחיו, שהיו מקורבים לאישים פוליטיים שונים.
את השינוי שחל מאז 1973 בכל הקשור ליחס התקשורת לנושאי ביטחון מתאר גזית כך: בעבר רווחה הגישה ש"הכל אסור לפרסום, להוציא מה שהצנזורה מתירה". גישה זו הוחלפה בתפיסה שעל פיה "הכל מותר לפרסום – להוציא מה שהצנזור פסל".
יחד עם זאת מעריך גזית כי מידע משמעותי וחשוב בתחום הצבאי הבטחוני כמעט ואינו מודלף גם כיום, וכי הכתבים הצבאיים מבינים היטב את משמעות הדברים ונמנעים מפרסום מידע בטחוני רגיש. למעט מקרים חריגים, אין כמעט ערעור על פסילות הצנזורה. הבעיה מתעוררת לדבריו עם מידע שרגישותו מדינית, וה"נזק" (המרכאות במקור) שבפרסומו אינו בטחוני אלא בהבכת הדרגים המדיניים.
"השיחות הסודיות של הנרי קיסינג'ר" מאת מתי גולן, עטיפת הספר
גזית מזכיר את נסיונו הראשון בצנזורה הנוגעת בעניינים מדיניים: הדיונים ב-1975 על ספרו של כתב "הארץ" דאז מתי גולן, שעסק בשיחות עם שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר וכלל "פרוטוקול מפורט, מלא ומדויק" של הדיונים. הצנזור הראשי פסל תחילה את הספר משום שפרסומו "יפגע ביחסי החוץ של המדינה", אולם לאחר דיונים ממושכים קבע היועץ המשפטי לממשלה דאז מאיר שמגר שפסילת "שיחותיו הסודיות של הנרי קיסינג'ר" לא תעמוד במבחן משפטי.
"היה זה, כמדומני, 'קו פרשת המים': מכאן ואיך איבדנו שליטה על מניעת פרסום חומר מודלף מרגע שהגיע לידי המפרסם (עיתונאי, סופר וכיו"ב). הדרך היחידה העומדת בפני המערכת היא למנוע את הדליפה וההדלפה, וטיפול במדליף. אלא שכאן נחשפת חולשת המערכת: חוסר נכונות להתמודד עם המדליפים, בייחוד אלה הבאים מתוך המערכת הפוליטית". הוא מזכיר אירוע שבו נקרא ראש השב"כ אברהם אחיטוב ללשכתה של ראש הממשלה גולדה מאיר, וזו תבעה ממנו לחקור ולחשוף מיד מי הדליף מידע מסוים. "גברת מאיר", השיב לה אחיטוב בנחת, "אם אביא לך את שם המדליף, האם תהיי מוכנה לפטר את השר האחראי לכך?". גזית אינו זוכר לדבריו מה השיבה גולדה, אך בכך פטר עצמו אחיטוב ממילוי דרישתה.
בעשרות השנים שחלפו מאז, כותב גזית, קרו פה ושם "מעשי נסים" שבהם הצליחה ישראל לקיים מגע מדיני חשאי שלא נחשף לתקשורת. לטענתו, למציאות ההדלפות יש השלכה "חמורה ביותר" לגבי יכולתנו לקיים מגעים מדיניים מבלי שייחשפו ויסוכלו.
גזית כותב כי במהלך כהונתו כראש אמ"ן גילה גם הזנחה של ממש בכל הקשור לנוהלי הביטחון בצמרת צה"ל: התברר לו כי רק לשישה מתוך עשרים חברי פורום מטכ"ל היה סיווג ביטחוני מעודכן. על-פי הנהלים נדרש עדכון הסיווג אחת לחמש שנים, אך אפילו הוא עצמו לא עבר בדיקה בטחונית במשך רבע מאה, מאז 1951, כאשר מונה לראש לשכת סגן הרמטכ"ל. בעקבות זאת נערכו בדיקות בטחוניות מעודכנות לכל אלופי המטכ"ל.
באותה שנה, 1976, גם הופתע גזית לדבריו לגלות את מקורם של מסמכים שהוגדרו כסודיים ביותר שהופיעו במאמר של אורי מילשטיין על הערכות המודיעין של צה"ל ערב מלחמת ששת הימים. בדיקת העותקים של המסמכים המקוריים הובילו לחשוד מפתיע: האלוף במיל' אהרן יריב. לדברי גזית, תחילה הכחיש יריב את הקשר שלו למאמר של מילשטיין, אבל אחר-כך הודה שהוא מחזיק בביתו הרבה מסמכים מימיו באמ"ן, וגם כי נפגש עם מילשטיין ואיפשר לו לצלם קטעים מסוימים.
יריב ננזף ונדרש להעביר את המסמך ל"פיקדון אישי" בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. בתיאום עם הרמטכ"ל דאז מרדכי גור נצטווו כל הקצינים הבכירים שלא להחזיק בבתיהם מסמכים מסווגים, אלא להפקידם בארכיון. "אינני יודע כמה מהפורשים מן השירות הצבאי הלכו בדרך זו, מקיימים את הפקודה ואינם מחזיקים מסמכים מסווגים בבית", כותב גזית.
עם קריאת ספרו של גזית מתעורר הרצון שראשי אמ"ן לשעבר נוספים ינצלו את החומרים הטמונים ב"פקדונות האישיים" שלהם בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, או באלה ששמורים בבתיהם, כדי לכתוב ספרים. הודות לחיבור בתפקיד זה בין מידע להערכות, בין התחום הצבאי למדיני והפוליטי, מעשירים זכרונותיהם של ראשי אמ"ן את הידע וההבנה על תקופות שונות בהיסטוריה הישראלית. וגם על הממשק ההדוק בין הצמרת הבטחונית לעולם התקשורת.