אי אז במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת התחייבנו, חברי ואני, ש"כשנהיה גדולים" נצביע לבנימין נתניהו. אלה היו השנים שבהן נתניהו הסביר כיצד למגר את הטרור, וייצג את ישראל כשגריר המדינה באו"ם.
נתניהו היה אז ההופעה הטובה והיחידה בעיר ובמדינה. עבורי, נתניהו היה קדוש יותר מהר הבית, אף שהוא היה בנוי כמו כלוב מבטון. היריבים הפוליטיים הבכירים ביותר שהגיעו אז מרחבי העולם חששו מהר הגעש המזרח-תיכוני, ולרוב הפסידו בהצגות שנתן.
אם נתעלם מהרעשים ומהוויכוחים בין אוהדי נתניהו לשונאיו, נתניהו היה אז מקור השראה לרבים. עוד לפני שהפכנו למעצמת היי-טק, בעידן שבו טיסה לחו"ל היתה אירוע חד-שנתי לבני מזל ועבודה כדייל/ת אוויר היתה השאיפה האולטימטיבית כי היא איפשרה לראות עולם, הרבה לפני הגלובליזציה והדיגיטציה, נתניהו הפך למותג בינלאומי ונתן לנו את התחושה שגם אנחנו יכולים להתמודד במגרש הבינלאומי.
הנוסחה להצלחה היתה מהפכנית: בים של עסקנות ובינוניות, נתניהו הצליח להתנהל על פסים מקצועיים ורציונליים בתוספת מיסטיקה צהובה. ההתנהלות היתה רחוקה מלהיות מושלמת. נעשו טעויות והיו תקלות, אבל היו גם נחישות, גאווה ו"רוח מועדון" שהובילה את נתניהו להישגים. אחרי כמה שנות בינוניות בתחילת שנות האלפיים, נתניהו התאושש וחזר לחיים הפוליטיים. הוא הפך לשר אוצר ובהמשך לראש הממשלה והחזיר את עצמו לימיו הגדולים.
"הצהוב בלב, גם כשאנחנו קריקטורה", אלי לאון, "ישראל היום", מדור הדעות, 26.1.17
מיקי הרן הפכה לפלור קייטס ולשרה נתניהו, ואת שמותיהם של חלק מאותם "חברים לחיים" מילדותי אני לא זוכר. סביר להניח שלא אזהה את חלקם אם יעברו מולי ברחוב. אחרים התקלקלו והפכו למצביעי עבודה. נראה לי שרק אני עמדתי במילתי. הצבעתי לנתניהו בכל מערכת בחירות, גם באלה שבהן הוא התעלל בעקרונות הפוליטיקה וברוח הליכוד.
בחודשים האחרונים זה רק החריף. מפוליטיקאי שנתן השראה, הפך לקריקטורה עצובה. מפוליטיקאי שהיכה את יריביו הפך לשק החבטות של הכנסת. בשנותיו המעצבות נתניהו היה פוליטיקאי של כסף קטן ו"רוח" גדולה. אבל היוצרות התהפכו.
כן, אני שומע את הקולות המתעצמים לנטוש ולהתייאש. אבל על אף ההתנהלות המיושנת והמייאשת, שעושה מאמצים כבירים לרמוס את המורשת שהוא בעצמו יצר, ולמרות שלוש הפרשיות הזוועתיות האחרונות, למרות הכל, נתניהו זה אצלי בלב! ורק אותך אני אוהב!
(הטור נכתב בהשראת נ"ה)