אם רק היה משה ורדי, עורך "ידיעות אחרונות", מוצא אותו כפתור סודי שהיה מאפשר לו לשלוח מסר שיחדור היישר ללבותיהם של ההמונים, מעין לחצן קטן שידגדג את קצות העצבים הרגישים של הקוראים, הוא בוודאי היה לוחץ עליו שוב ושוב ללא הפסקה, תוך שהוא ממלמל לעצמו: "כמה שיותר מרגש יותר טוב, יותר מרגש... יותר טוב". הואיל והכפתור הזה עדיין לא נמצא, או לא הומצא, מסתפק בינתיים ורדי במה שיש: הוא עושה עיתון, את "ידיעות אחרונות".

יותר משמונה חודשים עברו מאז חזר ורדי לערוך את "ידיעות אחרונות" במקום אלון שליו שפוטר במפתיע, והשינוי הנושב מדפי העיתון, מדפוסי העריכה שלו, מורגש ונוכח. לעורכים שעבדו עם ורדי בסיבוב הראשון נראה כי גלגלי הזמן חוזרים לאחור. לאלה שנכנסו לעבודה כשנעדר מהעיתון, המיתוס שהשאיר בבניין מתמלא חיים, אבל כלל לא בטוח שהם שמחים לקראתו.

ורדי, כך סופר לצעירים, הוא אשף ביישום התפיסה המנצחת של "ידיעות אחרונות", שאותה ביסס קודמו ומורו דב יודקובסקי. משהו שבין טבלואיד בריטי צעקני לבין עיתון broad sheet מכובד וענייני. "ידיעות אחרונות" רואה את עצמו לאורך כל השנים ככזה – בתקופה הקודמת של ורדי כעורך, בימי שליו, וגם כעת: עיתון עממי אך מכובד, כזה שמספק את היצרים הבסיסיים של ההמונים (מין, פשע, רכילות), אבל גם את מה שחייבים לדעת (פוליטיקה, מדיניות חוץ, תחקירים). אך אף שוורדי הוא האיש המזוהה ביותר עם הגישה הזאת, אין ספק כי בין ה"צהוב" לעיתון רחב היריעה, נטיית לבו של ורדי הולכת אחרי הראשון. "ורדי מאמין", אומר עורך לשעבר שעבד בדסק החדשות, "שהקורא מחפש ריגוש כל יום, ואין לו בעיה לזייף אורגזמה לצורך כך. הוא מאמין שמטרת העיתון היא לקחת את חיי האזרחים ולהחדיר להם התרגשות ועניין, ומשום כך מותר, לשיטתו, לעשות שדרוג לידיעות חדשותיות, גם אם זה לא נדרש על-פי קני-מידה עיתונאיים. הוא מרבה לצטט עורך בריטי הנערץ עליו, 'אנחנו רוצים להכניס טיפה צבע ורוד לחיים האפורים של תושבי קובנטרי'".

אין ספק כי זה מה שוורדי יודע לעשות הכי טוב: להכניס קצת צבע לחיים האפורים של תושבי ישראל. וזה מה שהוא אכן עשה עם כניסתו לתפקיד. זמן לא רב לאחר ששב לעיתון נתלה, בכמה מקומות במערכת, דף ובו הודעה על הצבעים החדשים שייכנסו לשימוש בעיתון. בימי שליו הובאה עורכת גרפית, ענת קציר שמה, שסייעה בעיצוב מחדש של העיתון ובקביעת הגוונים שיאפיינו אותו. כשהגיע ורדי הוא שינה את לוח הצבעים, וכעת עושים שימוש בגוונים עזים יותר ובצבעוניות רבה לעומת האדום, הכחול והשחור ששלטו בתקופת שליו.

הצבעים החדשים הם כמעט רק מטאפורה לתפיסת העולם של ורדי. כדי לנסות לפצח אותה באופן יסודי יותר צריך להתבונן, מעבר לצבעים, בעמודים הראשונים של העיתון, וזה מה שייעשה להלן. הבחירה איננה מקרית; ורדי רואה בעמוד הראשון את חלון הראווה של העיתון, ואת עצמו כאחראי הבלעדי על תוכנו ועיצובו.

"העמוד הראשון הוא הבייבי שלו", אומר אחד העורכים בדסק. "הוא המעצב הבלעדי שלו, ומי שעורך את העמוד הראשון באותו יום מקבל ממנו הוראות, לאחר שהוא צייר את העמוד בעצמו בלשכה שלו. בימי שליו זה לא היה כך. הוא לא היה אומר 'אני רוצה', אלא נותן יותר חופש לעורכות של העמוד הזה ומעלה הצעות. ההליך כולו היה יותר דמוקרטי ופתוח לדיון. ורדי קובע, ולא מתייעץ עם אף אחד". העמוד הראשון הוא גם היחיד שאינו עובר בחינה נוספת של עורך-מבקר שבודק את העריכה של יתר עמודי החדשות כל ערב.

מעבר לניסיון לשרטט את האני-מאמין של העורך החדש-ישן, עולה השאלה מה עושה השינוי לתמונת המציאות שמקבלים מדי יום המוני הקוראים של "ידיעות אחרונות". זו שאלה חשובה, בהנחה שללא מעט קוראים (שהם חלק ניכר מכלל הציבור בארץ), "ידיעות אחרונות" הוא מקור מידע כמעט בלעדי, ובהתחשב בכך שהוא נותן הטון בתחרות בין שני העיתונים הגדולים. אסטרטגיית החיקוי של "מעריב" מביאה לכך שהנוכחות של שני העיתונים האלה, ששולטים באופן כמעט מלא בשוק קוראי העיתונות המודפסת, מושפעת באופן מכריע מתפיסת עולמו של איש אחד.

השאלות הללו לא כל-כך מעניינות את ורדי, כפי שמעידים עורכים שעבדו עימו בעבר ועובדים עימו כעת. "התכנים פחות חשובים לו", אומר עורך שעבד עימו בצמידות. "חשוב לו איך זה נראה, וזה מקרין למטה, עורכים מרגישים שאין מעליהם ערכאת סמכות ששופטת באופן ענייני את העבודה שלהם, יש תחושה שמותר להתפרע, כלומר, ב'ידיעות אחרונות' תחת ורדי יתלבטו בין 'טבח' ל'מרחץ דמים' ופחות יתעניינו אם הרגו או לא – זה ב'הארץ'. תמיד אומרים במערכת, 'מחר יש גם עיתון', אז נכתוב מחר את האמת".

מלה, חצי מלה

הסימן המובהק ביותר לשובו של ה"ורדיזם" אל "ידיעות אחרונות" ניכר בבחירת נושאי הכותרות הראשיות, ובעיקר בדרך הניסוח שלהן. הרעיון המנחה את ורדי בניסוח הכותרת הראשית הוא, בראש ובראשונה: כמה שיותר קצר. "מבחינתו", אומר עורך לשעבר בדסק, "כותרת קצרה היא כותרת מעולה. שתי מלים זו פשרה. 'מלחמה' עדיף על 'יום של מלחמה' ו'אש' עדיף על 'כפר בלהבות'".

השיקול השני הוא העברת מסר רגשי, יצירת דרמה והתרגשות יוצאי דופן, דרך הכותרת הראשית. התוצאה היא ריבוי של כותרות אנטי-עיתונאיות, כאלו שאינן מספרות כמעט דבר על האירוע המרכזי של היום, ובמקום זאת "מסבירות" לקוראים מה צריכה להיות תחושתם כלפי האירוע, תחושה שאמורה לנוע בין שני קטבים: פחד נורא או התעלות חסרת תקדים.

הנה כמה דוגמאות לכותרות "אווירה" כאלו שניתנו מאז חזרתו של ורדי: "יום של אש", "קרב הישרדות", "מציאות חדשה", "בדם קר" וכמובן, "יום של השפלה", שהביאה לגל של תגובות כועסות ונדהמות, גם מעל דפי העיתון עצמו (שאר הדוגמאות מתייחסות, בהתאמה, למהומות בשטחים באמצע מאי, להפסד של ברק בהצבעה הטרומית על הקדמת הבחירות, להשלמת הנסיגה מלבנון ולרצח הנער טל רייכמן). אמנם גם בימי שליו, אומר אחד העורכים בדסק, היו ימים שבהם ניתנו כותרות מהסוג הזה, אחרי הכל מדובר ב"ידיעות אחרונות", "אבל זה היה שמור רק לאירועים ופיגועים גדולים באמת".

סוג אחר, אבל דומה, של כותרות-רגש מתייחס לתחושה כללית כאל האירוע החשוב ביותר של היום, ולא אל התרחשות אמיתית. כזו היתה הכותרת מוועידת שפרדסטאון בינואר: "דוד לוי: שרע נפתח בפנינו", שנמשכה בכותרת המשנה: "ברק ושר החוץ הסורי התעמלו יחד בחדר הכושר". כזו היתה גם הכותרת בתחילת מאי, בעקבות הפגזות החיזבאללה: "תסכול בצה"ל ובצפון מהאיפוק של הממשלה". האם היתה בשורה חדשותית כלשהי באמירה הכללית והעמומה של לוי, או במפגש בחדר הכושר? האם יש משמעות ל"תחושות של תסכול", מעבר לניסיון להלהיט את הרוחות וליצור דרמה?

דרך נוספת להגשים את השאיפה לכותרת "קצרה וחזקה" באה לידי ביטוי בכותרות ראשיות המדגישות נתונים מספריים. "15 הרוגים" היתה הכותרת הראשית בעקבות תאונת אוטובוס הפנויים והפנויות בצפון, ובהקשר אחר לגמרי, כיכב בכותרת הראשית סכום המכירה של חברת כרומטיס, 4.5 מיליארד דולר. ההיגיון המנחה את בחירת הכותרות הללו הוא ההיפוך הגמור לשיקולים עיתונאיים ענייניים: לא חשוב כל-כך מה קרה, למי ולמה, העיקר הגודל, העוצמה של האירוע. עורך בדסק: "זה מה שאנחנו קוראים 'כותרת פח', כזו שלא ראויה בכלל לדפוס. היינו מופתעים מאוד מההחלטה הזאת. יש תחושה שהעיתונות צעדה קדימה מאז שהוא עזב, והוא לא".

היו לילות שהפליאה במערכת החדשות של "ידיעות אחרונות" התעוררה עוד לפני הניסוח: היא נסבה על עצם בחירת האירוע שיקבל את הכותרת הראשית. בשלוש הזדמנויות לפחות קיבל ורדי החלטות שאין בינן לבין שיקולי חשיבות חדשותית כמעט דבר. המקרה הראשון היה פרשת חטיפתו ורציחתו של הנער טל רייכמן בידי נהג מונית ערבי בסוף אוקטובר 1999. המקרה קיבל כותרת ראשית וכמעט את כל העמוד הראשון במשך יומיים, כאילו היה מדובר במשבר לאומי, ולא באירוע פלילי, חמור ככל שיהיה.

המקרה השני היה מותה של עופרה חזה, שתמונת ענק שלה נפרשה על כל העמוד הראשון ודחקה את שאר הידיעות החשובות אל העמוד האחרון.

המקרה השלישי – התמונות שצילם החייל ליאור ניב שנהרג בלבנון, שאחת מהן נפרשה על פני כל העמוד הראשון וזכתה לכותרת "דקות לפני המוות". הסיפור של העמוד הראשי לא היה מותם של ניב ושני החיילים האחרים, אלא עצם צילום התמונות סמוך למותו והצלחתו של העיתון לשים את ידו עליהן ולהביאן לפני הקורא. "זה לא ניוז", אומר אחד העורכים בדסק, "זו פורנוגרפיה, אין לזה משמעות מעבר לכך. פתחתי את העיתון וחשתי הלם, הרגשתי שאני לא אוהב את מה שאני מחזיק בידי".

לגבי הקוראים, פירוש ההכרעות האלו הוא ערעור סולם החשיבות המקובל, הרציונלי. מה שעומד במרכז הוא לא מה ש"חשוב" (לכך יש קריטריונים מוסכמים בעריכה עיתונאית, למשל ההשלכה של האירוע על כלל הציבור), אלא מה שיש לו "תסריט" טוב ומרגש. ורדי שולף פיסות מציאות, אורז אותן באריזה דרמטית מקצועית, ומגיש אותן לקוראים כמוצר בידורי.

קול העם

מקרה עופרה חזה מייצג מאפיין נוסף בסגנונו של ורדי. יש ב"ידיעות אחרונות" חיבה מיוחדת, ובחודשים האחרונים גדולה עוד יותר מהרגיל, לכל מה שיכול להיתפס כ"סמל לאומי", כל מה שמגדיר ומייצג במידה כלשהי את "הישראליות". בעיני ורדי, הסיסמה "העיתון של המדינה" אינה אמירה סתם, אלא ציווי שיש להגשימו הלכה למעשה כל אימת שמזדמן. זה מאפשר ליצור זיהוי בין המדינה למוצר, ומציב את העיתון בעמדת כוח של קול הגמוני, של מכתיב קונסנזוס. כמה דוגמאות מהחודשים האחרונים לידיעות ולתמונות שהופיעו בעמוד הראשון:

ינואר: המילניום של קוראי "ידיעות אחרונות" נפתח במאמרים של ראש הממשלה וראש האופוזיציה, וכמה ימים אחר-כך הופיעה בעמוד הראשון תמונה גדולה של הכותל בירושלים, בקשר למזג האוויר הסוער ביום הקודם.
פברואר: מחלתה של עופרה חזה זכתה לסיקור נרחב בעמודים הראשונים של העיתון, ועם מותה, כאמור, נפרשה תמונת ענק שלה על השער, בסגנון הצהובונים הבריטיים לאחר מותה של הנסיכה דיאנה.

אפריל: במשך יומיים נצבע העמוד הראשון בצהוב ובדמויות האוהדים, לרגל נצחונה של מכבי תל-אביב על ברצלונה ועלייתה לגמר גביע אירופה. לאחר הניצחון על ברצלונה היתה הכותרת "ועכשיו – הגביע!" ולמחרת קבע העיתון נחרצות: "מכבי תל-אביב – המדינה איתכם". אוהדי הפועל תל-אביב, למען אחדות העם, נעלמו כלא היו.

מאי: הגששים הופיעו בעמוד הראשון לרגל זכייתם בפרס ישראל ("גשש – אוהב פרסים?"), ועשרה ימים אחר-כך שודרגה "לימור", אורנה בנאי מהתוכנית "רק בישראל", לאושיה לאומית, כאשר הידיעה על עזיבתה את התוכנית הופיעה בעמוד הראשון, לצד פניו המרוטשות של החייל עומר פרי שנפצע.

יש לא מעט עורכים, בני הדור הצעיר, שחושבים שסגנון עריכה כזה, והרצון להפוך את העיתון למדורת השבט, עבר זמנם. עורך שעבד עם ורדי בעבר: "ההחלטה לפתוח את המילניום עם אהוד ברק ואריאל שרון ככותבים 'מקשטים', זאת החלטה שלא היתה עוברת אצל אלון שליו. היחס לראשי ממשלה השתנה, לא מקובל כבר שהם פותחים את העיתון, אבל ורדי לא השתנה. הטיפול בעופרה חזה הוכיח את חוסר המעודכנות שלו, חזה היא כבר שנים לא סמל לאומי. הוא מפא"יניק בתפיסתו. הוא מאמין שצריך ללכת לעמך ולהגיד להם כמה שהם טובים וגדולים, וזה מה שיקנה אותם. הוא לא באמת חושב שכל הדברים האלה שווים".

"זו בדיוק תופעת המסעודה", אומר עורך צעיר בדסק. "זה איש חכם שמתיימר, מלמעלה, לדעת מה המטומטמים אוהבים. זה לא לחשוב בגובה העיניים. אנשים לא אוהבים לחשוב שמסתכלים עליהם מלמעלה. יש לו יומרה לדעת על מה ידברו ומה יאהבו וללכת על זה בכל העוצמה, בלי שום ענייניות מתבקשת".

הניסיון לקלוע לרחשי לב הציבור לא היה מטריד כל-כך אלמלא הופיעו מולו, פה ושם, רמיזות על נחיתותו של "האחר" הלא-ישראלי (הלבנוני, הפלסטיני, ואפילו החרדי) כדי לשרת גם את הצורך בהאדרה עצמית של חברי הקבוצה, מי ששייך למעגל הישראלי.

ב-3 במאי, יום לאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הופיעה במרכז העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" תמונה של חרדי שהמשיך לשבת בזמן הצפירה תחת הכותרת "כולם עמדו דום בצפירה – והוא ישב". תופעת החרדים שאינם מכבדים את הצפירה היא מוכרת, ואין בה עניין חדשותי המצדיק את מיקומה בעמוד הראשון, מלבד הרצון לעורר שנאה וכעס כלפי מי שאינו מוכן לקבל על עצמו את המוסכמות ה"ישראליות".

ב-31 במאי הופיעה במרכז העמוד הראשון תמונה של תינוק לבנוני שננטש בבית-החולים רמב"ם לאחר שהתגלה מום בלבו. לא ידוע דבר על הסיבות לנטישה (אולי הוריו נותרו בלבנון? אולי התכוונו לחזור ולקחת אותו לאחר שיתברר היכן משכנים אותם בישראל?), ובכל זאת זכתה התמונה לכותרת הטעונה "נטישה חד-צדדית", שיוצרת את המשוואה בין הנסיגה הישראלית (וזאת שרק ימים ספורים לפני כן ראה בה העיתון פגיעה באגו הלאומי) לבין המעשה הבלתי מוסרי של נטישת צאצא. המקרה הפרטי של המשפחה מקבל הקשר לאומי, ובמשוואה הזאת, הישראלים המצילים נראים הרבה יותר טוב (כדאי לציין, עם זאת, כי ורדי לא ניסח בעצמו את הכותרת, אך היא קיבלה את אישורו).

ילדים זה שמחה

התינוק הלבנוני שנמצא בבית-החולים רמב"ם היה רק אחד ממספר לא מבוטל של ילדים שהופיעו בחודשים האחרונים בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות". כמה עורכים בעיתון טוענים כי אין לייחס את ההופעה התדירה של ילדים לחזרתו של ורדי, אלא להפיכתם של שניים מראשי הדסק להורים צעירים שהנושא קרוב אל לבם (ורדי עצמו העיר בצחוק על התעניינותם בנושא). אחרים חושבים כי הראש מקרין על הגוף כולו, וכי הטון הצהבהב שמכתיב ורדי גורם לעורכים לספק לו סחורה מן הסוג הזה. כך או כך, הופעתם של ילדים במצבים של סכנה, רכים בשנים, בעלי מבט מפוחד, והכי טוב – אוחזים ביד סמל של תום, למשל דובי או פרח, משרתת את נוסחת ורדי. להופעה כזו יכולה להיות הצדקה עיתונאית (למשל, במקרה של הילדה שליו שבת שנפגעה מבקבוק תבערה שהושלך אל תוך מכונית המשפחה), אבל ב"ידיעות אחרונות" הדבר נעשה בהבלטה ובהדגשה, מתוך הבנה שהנושא נוגע באחד הרגשות הבסיסיים של מרבית הקוראים – הצורך להגן על הצאצאים. באוקטובר אשתקד התפרסמה ידיעה על הילדה אליסה, שאינה מקבלת אשרת כניסה לישראל כדי לחיות עם הוריה. לצד הידיעה הופיעה הילדה אליסה עם כובע מתוק ודובי בידה. האם היתה הידיעה זוכה לפרסום בעמוד ראשון ללא תמונתה של הילדה? ספק רב.

בחודש מאי בלבד הופיעו שבע ידיעות הקשורות לילדים בעמוד הראשון, אחת מהן בכותרת ראשית. לפחות בשתיים מהן נעשה ניצול בוטה של דמות הילד לצורך העצמת טרגדיה המתרחשת מעל ראשו. ב-24 במאי פורסמה תמונה של אנשי צד"ל נמלטים לישראל דרך שער פטמה. בין הממתינים בתור נראתה גם ילדה קטנה. הכיתוב אמר: "אלפי אנשי צד"ל ומשפחותיהם במסע בריחה, מחפשים מקלט. בתוכם, ילדה קטנה, מפוחדת ועצובה, שאין לה שמץ של מושג לאן לוקחים אותה". העורכים הם אלה שאין להם שמץ של מושג מיהי אותה ילדה, האם היא אכן מפוחדת ואם באמת אינה יודעת לאן לוקחים אותה, אבל ב"ידיעות אחרונות" הניחו כנראה שזה לא ממש משנה.

ב-31 במאי, כחלק מהסיקור הנרחב שניתן לעזיבתה של כוכי מרדכי את בעלה, הופיעה בעמוד הראשון תמונה של בחורה צעירה לבושה שחור (כנראה כוכי מרדכי) נושאת בובה ענקית של פו הדוב, ומתחתיה נכתב: "גם הדובי של יובל בן השנתיים עבר דירה". קורבנו של הילד, לדידם של העורכים, מתמצת את הסיפור כולו: הילדות הגזולה, צער הפרידה ואפילו רמיזה ל"חיבוק הדוב" של האב. ואולי כדאי להוסיף לרשימה זו קורבן נוסף: השימוש בשמו של הילד ב"ידיעות אחרונות". כותבת בכירה בעיתון: "זה מעשה נורא שנעשה לילד ששמו יובל. צילום פולשני בצורה מחרידה, בניסיון לפרוט לפרוטות את צער הפרידה מהאב. הסתכלתי עליו וחשבתי שזה ממש פו הדוב במתכונתו העלובה ביותר".

נוסחה שעבר זמנה

הכותרות הקצרות והיצריות, הפנייה אל הרגש הלאומי, הניסיון לצייר את ה"אחר" כמוסרי פחות, השימוש התכוף בדמויות ילדים – כל אלה אינם מציגים במלואו את השינוי שהביא עימו ורדי ל"ידיעות אחרונות", אך הם ממחישים היטב את משנתו ואת הדרך שבה היא נפרשת מדי יום על פני העמוד הראשון, ומחלחלת משם פנימה אל שאר העמודים. חשוב להדגיש, יחד עם זאת, כי תהיה זו טעות לטעון שאלון שליו עשה עיתון אחר לגמרי. הנוסחה, בימי שליו, היתה אותה נוסחה מוכרת של "ידיעות אחרונות", וסממני הצהבת ביצבעו מפה ומשם גם תחת שרביטו. ההבדל הוא כנראה במינון, בנפח ובמידת המחויבות לאיפוק ולמתינות מתוך תחושה של אחריות.
ורדי מצייר לקוראי העיתון בצבעים עזים עולם פשוט שיש בו טובים ורעים, קורבנות ואשמים, "אנחנו" ו"הם". זהו גם עולם מפחיד ומלא סכנות, שבו בכל יום מתרחשת טלטלה חזקה שנושאת בחובה איום – לילדים, למדינה, לגאווה הלאומית. זו מציאות שאין בה הייררכיה לחשיבות האירועים, מפני שבכל יום מתרחש משהו מאוד מאוד חשוב, אפילו אם זהו רק רצח על רקע פלילי או פרישתה של שחקנית מתוכנית בידור. בפועל, זו מציאות ישראלית מזויפת, שיש בה סמלים "נכונים" שאיתם אמורים הישראלים כולם להזדהות.

לא מעט עורכים שעובדים ועבדו בדסק "ידיעות אחרונות" שוב אינם בטוחים כי הצפנים האלה, שהם תמצית התפיסה העיתונאית של ורדי, הנוסחה המנצחת של שנות השמונים ותחילת התשעים, מתאימים לתקופה הנוכחית.

זו תקופה שבה החברה הישראלית, מצד אחד, משוסעת יותר מתמיד ומורכבת מהרבה קבוצות קטנות ונבדלות, ומצד אחר הולכת לקראת שלום עם שכנותיה. "מדורת השבט" היא לא מה שהיתה פעם, וגם "הרעים" עברו שינוי תדמית. אבל לא בטוח שהאיש שבטוח כי הוא מחזיק בשרביט הקסם של "ידיעות אחרונות" רוצה לשמוע את כל זה. ובכל מקרה, אין לו זמן. הוא עסוק בהכנת העמוד הראשון של מחר.

ענת באלינט היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה

ורדי: העיסה מדברת

משה ורדי סירב להתייחס באופן מפורט לטענות העולות בכתבה. "העמוד הראשון ויתר חלקי העיתון מדברים בעד עצמם. יכול להיות שזה קולע לטעמו של אחד ולא לטעמו של אחר, וזה בסדר. אני לא חושב שהנחתום צריך להעיד על עיסתו, העיסה מדברת בעד עצמה", אמר.

גליון 27, יולי 2000