הפרשה המסריחה ("ידיעות אחרונות")

גורם אלמוני שהתראיין לפני כמה שנים לכתב-העת האמריקאי "ואניטי פייר" גרס שהתואר הראוי לבנימין נתניהו הוא לא רק ראש ממשלת ישראל, אלא בעיקר העורך הראשי שלה. התיאור המוגזם הזה התקבל בזמנו בשעשוע, אך נכון להיום, כמעט שבועיים לאחר חשיפתו של המשא-ומתן בין נתניהו לארנון מוזס, ההגדרה הזאת נראית יותר ויותר קולעת.

אם נתניהו הוא העורך הראשי, מה שהתחולל בפגישות שלו עם מו"ל "ידיעות אחרונות" הוא אולי ישיבת מערכת. יוסי קליין, במאמר שפרסם אתמול ב"הארץ", הציע הצצה היפותטית לישיבה הזאת. "על השולחן, ליד מכשיר ההקלטה, היו מונחות שתי גוויות", כתב. "עובדת מותן כבר נקבעה, אבל לא התאריך. הן היו 'ישראל היום', שכבר מפסיד מיליונים, ו'ידיעות' שיפסיד עוד מיליונים אם 'ישראל היום' לא יסכים להפסיד יותר. ביבי ומוזס ידעו שהם סוחרים בגוויות, אבל זו היתה הסחורה וזו היתה שעת הכושר להיפטר ממנה.

"עיתונים הם סחורה שתוקפה פג. העיתונים ימותו אבל העיתונות לא. היא תעבור לאינטרנט, תשהה קצת בטלוויזיה, ובדרך תאבד עיתונאים וקוראים. לפני שהעיתונות עוברת לאינטרנט והמו"לים נפטרים מחצי מערכת, הם צריכים להיפטר מהסחורה הישנה. סוחרים בסחורה כזאת יודעים לתפוס פוזה. ביבי משחק אותה תמים שאין לו מושג איפה הוא נמצא ('רוצה לדבר עם הג'ינג'י'). מוזס משחק את המודע לחולשותיו ('לאמנון אפשר להגיד מה לעשות? בחייך'). מוזס יודע שכדי לסדר לביבי עיתון תומך ואבהי הוא לא צריך את אמנון. הוא צריך את רון ירון.

"ועכשיו תכירו את רון ירון, העורך הראשי של 'ידיעות'. לא מוערך כמו ברנע ולא מפורסם כמו אברמוביץ', אבל הוא האיש שמנסח את הכותרת הראשית ובוחר את הצילום לעמוד הראשון. לאברמוביץ' מוזס לא יכול להגיד מה לעשות, אבל עם ירון יש לו דיבור. ירון הוא חייל ותיק, ממלא פקודות. מוזס יודע שכותרת של ירון משפיעה יותר מטור של ברנע ומאמר של סימה קדמון. תנו לו חמש דקות עם ירון, והוא יסדר לביבי עיתון כל-כך חם ומלטף עד ש'ישראל היום' יראה כמו 'הארץ' לעומתו. כשמדובר בדעות, אלף אבי רצונים לא יביאו לרעידת אדמה, כשמדובר בידיעות זו שחיתות".

הגילויים המטרידים על הבחישה המשותפת של המו"ל והמדינאי בעסקיהם של שני העיתונים הנפוצים במדינה התקבלו ב"ידיעות אחרונות" במה שנראה כתדהמה, אך עד מהרה התעשתו שם והציגו חזית אחידה: בכירי בעלי הטורים יצאו בהכרזות על כך שבעבודה שלהם מוזס אף פעם לא התערב, והיו גם כאלה (סבר פלוצקר, בן-דרור ימיני) שקראו לו להשעות עצמו מתפקיד העורך האחראי.

בעמודי החדשות, אלה שעליהם רון ירון כן שולט (יחד עם ראש מחלקת החדשות הנחבא אל הכלים נטע ליבנה), סיפקה המערכת סיקור מקיף למדי שבו שובצו גם תצלומיהם של בכירי העיתון – מוזס וירון – מחוץ למשרדי יחידת המשטרה להב 433. כשהיה צריך, נתנו לפרשה גם כותרות ראשיות ונדל"ן יקר בעמודים הקדמיים של קונטרס החדשות, אותם עמודים שעמדו (ועדיין עומדים) למכירה.

טורי ה"לא ידענו" והסיקור החדשותי הנרחב, הבלתי תלוי כביכול, שירתו מטרה טקטית: לומר לקוראים שעיתונאי "ידיעות אחרונות" לא רק עושים חשבון נפש, אלא גם מיישמים את מסקנותיו. בין השורות סומן מוזס כאדם שהתנהל באופן בעייתי – ושאם יורחק מתפקידו יישאר עיתון נקי לגמרי; זה לא בסדר שהוא הציע, אמרו שם, אבל זה לא אומר שמישהו מהעיתונאים היה נותן לו גם ליישם.

האמת היא שחשבון הנפש של "ידיעות אחרונות" היה במקרה הטוב חשבון נפש חלקי. במקרה הרע, הוא מוכיח את הטענה שב"ידיעות אחרונות" שורר משטר של טרור. רבים מעובדי העיתון מכירים באופן אישי סיפורים על התערבויות פסולות שאירעו להם ולעמיתיהם; מי שלא מכירים את המקרים האלה מגוף ראשון, ודאי נחשפו לפרסומים עליהם, שמטפטפים מאז שנות התשעים ולאחרונה הפכו למבול.

העסקה שעמדה על הפרק, לו יצאה לפועל, היתה כנראה מביאה את מידת ההתערבות של המו"ל לשיא חדש – כולל שכירת עיתונאים מטעם נתניהו, לפי רשימה שראש הממשלה אמור היה לגבש – אך השיטה עצמה היא דיירת ותיקה בחדרי המערכת. ובכל זאת, המערכת העדיפה בימים האחרונים להתעלם מהתופעה ואף לטעון שהיא אינה קיימת.

הסיקור החדשותי של "ידיעות אחרונות" אמנם לא חסך מהקוראים את הפרטים הידועים על "תיק 2000", גם כאלה שאינם נוחים למו"ל ולעובדיו, אבל הוא התבצע על בסיס חשיפותיהם של כלי תקשורת אחרים – ובלי להביא עובדות חדשות, אפילו לא כאלה שייטיבו עם המו"ל (למשל, פרטים נוספים על התמורה שהניח נתניהו על השולחן, שבוודאי ידועים למוזס ואולי גם לאחרים בקבוצת "ידיעות אחרונות"). מי שיעיין לעומק בגליונות העיתון מהשבועיים האחרונים יתרשם שהכתבים נמנעו מלגרד את פני השטח, אולי מחשש שימצאו משהו על עמיתיהם, או על הבוס, או אפילו על עצמם.

ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", מחוץ למטה יחידת להב 433 של המשטרה, לשם זומן כדי לתת עדות בפרשת "תיק 2000". לוד, 17.1.17 (צילום: רועי אלומה)

ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", מחוץ למטה יחידת להב 433 של המשטרה. לוד, השבוע (צילום: רועי אלומה)

כעת נראה שב"ידיעות אחרונות" הגיעו למסקנה שתם תהליך המירוק, ואפשר להתחיל "להזיז את הספינה". בסוף השבוע הזה, המוטיב החוזר אצל בעלי הטור של "ידיעות אחרונות" הוא הפניית האש בחזרה לראש הממשלה.

"למעט כמה עיתונאים שהבינו שלא נכון יהיה לשפוך את התינוק עם המים, השמחה לאיד של הקולגות הצליחה להשכיח את העיקר. אמנם מו"ל ועורך אחראי נמצא תחת חקירה, אבל מנגד, אם הדברים שנאמרו בציטוטים בערוץ 2 נכונים, יש פה ראש ממשלה, נבחר ושליח ציבור שהיה מעורב עד מעל ראשו בעסקאות ותיווכים עם טייקונים, בעלי הון ובעלי עיתון", כותבת סימה קדמון במוסף הפוליטי של העיתון.

"אם מעורבותו של מוזס אמורה להטריד את עורכי ועיתונאי 'ידיעות אחרונות', והם הביעו את הסתייגותם מהפרשה בצורה המכובדת ביותר, כולל קריאה למוזס להשעות את עצמו מתפקידו כעורך האחראי, היה צפוי שמעורבותו של ראש הממשלה בפרשה תדליק אור אדום במפלגתו של נתניהו ושיהיו כמה צדיקים בסדום שאף יביעו בקול את מחאתם ויקראו להשעייתו מתיק התקשורת", מוסיפה קדמון.

נחום ברנע מתייחס לפרשה בשולי מדורו. כמו קדמון, וכנהוג בעיתון, הוא הולך על קצות האצבעות ואינו מתייחס למשא-ומתן בין נתניהו למוזס כאל עובדה, אלא כאל דיווח ששודר בחדשות 2. כאילו מדובר בארסנל הנשק הגרעיני של ישראל, ב"ידיעות אחרונות" נזהרים שלא לקבוע חד-משמעית שהדברים שרירים ונכונים – שמא האישור מפי נציגי הגוף עצמו יביא לשינוי במאזן האסטרטגי – אלא מייחסים אותם לאנשים אחרים, שאולי יודעים על מה הם מדברים ואולי לא.

ברנע, שבשבוע שעבר עוד הצהיר שמוזס לא יכול לסרס אותו ואת עמיתיו, מגיש לנתניהו קורס מקוצר בסירוס עיתונאים. נראה שמה שפגום בעיניו הוא הדרך העקלקלה והלא הוגנת שבה ניסה ראש הממשלה לכבוש אותם, ולא הכיבוש עצמו. על כן הוא מציע לנתניהו לדבר עם העיתונאים שמסקרים אותו, להיות יותר זמין. "נגישות היא מרכיב חשוב בעבודה העיתונאית. נגישות לראש הממשלה היא מרכיב עוד יותר חשוב. לנגישות, למידע, להבנה, יש תוצאות. בעיקר כשמדובר בראש ממשלה כמו נתניהו, שכושר השכנוע שלו נודע לתהילה בעולם כולו", כותב ברנע, שיודע דבר או שניים על נגישות והקשר שלה להשחתה עיתונאית.

במוסף "7 ימים" מצטרף לברנע וקדמון רענן שקד, העושה זאת באמצעות משל: את תפקידם של העיתונים המסחריים מגלמות חברות הסלולר הוותיקות. את מקומו של "ישראל היום" מגלמת חברה בשם "סלולרי ישראלי", ששירותיה ומכשיריה מחולקים בחינם – בתמורה לספיגת מסרים מטעם ראש הממשלה נתניהו.

המשל של שקד מזכיר שורה של משלים דומים שפרסמו עיתונאים בניסיון להסביר לקוראיהם ולשאר הציבור מה עושה "ישראל היום" לשוק התקשורת: בן-דרור ימיני המשיל פעם את "ישראל היום" למאפייה שמחלקת בחינם לחם; בן כספית המשיל אותו לקבוצת כדורגל שאינה מבקשת תשלום עבור הכניסה למשחקיה; "בכיר בקבוצת 'ידיעות אחרונות'" השווה את החינמון דווקא לבמבה.

שקד לוקח את המשל שלו יותר רחוק מעמיתיו, ומגולל אותו כמעין טור אישי של ישראלי שחשב שהמתנה היקרה עוזרת לו לדפוק את המערכת, אך גילה שבסופו של דבר זוהי המערכת שדופקת אותו. הקטע שבו קורס המשל הוא זה שמוקדש למשא-ומתן הסודי שבו "ראש הממשלה בכבודו ניסה לגרום לחברות הסלולר הוותיקות – רגע לפני שהן מתמוטטות – להכניס את הג'ינגלים שלו גם לטלפונים שלהן, והוא, בתמורה, ידאג לסגירת או להחלשת 'סלולרי ישראלי'".

"חברות הסלולר" של שקד הן גופים עסקיים חסרי פנים וצורה שנפלה עליהם, אם לשאול פתגם שטבע אחד מהבעלים הקודמים של סלקום, להקה של ברבורים שחורים. הם לא רצו בכך, מישהו עשה להם את זה. והמישהו הזה, גורס בעל הטור, הוא ראש הממשלה – שפגע בהן שוב ושוב ואז הציע להן עסקה מושחתת שלא יכלו לסרב לה.

כל מי שעקב בשבועיים האחרונים אחרי רצף הציטוטים המודלפים מהמשא-ומתן בין נתניהו למוזס יכול היה להתרשם שאיש מהם לא יוצא משם נקי: נתניהו אמנם מתייחס ל"ישראל היום" כאל גוף שיש לו בו מהלכים רבים, ומביע נכונות לבגוד בתומכיו האדוקים ביותר, אך מוזס – האיש שמשלם לשקד את המשכורת – מציע לספסר בתוכן ובסדר היום של עיתונו, כלומר בשקד עצמו ובעמיתיו למערכת, ומבטיח לראש הממשלה שיעזור לו להישאר בשלטון כמה שרק ירצה.

שקד, שהשבוע כבר התגייס באופן מחפיר למדי להגנת המו"ל שלו, שוכח למוזס את חלקו בדיונים הסודיים ומבקש לצייר בפני קוראיו ציור שממנו ניבט רק איש רע אחד. אם ישאלו אותו, ודאי יצהיר שאף אחד לא דיבר איתו וביקש ממנו לעשות זאת. שקד הוא מבעלי הטור המתיימרים לשקף בכתיבתם את רוח התקופה. הוא לא צריך חזאי בשביל לראות לאן הרוח הזאת נושבת.

מבט מבחוץ

מחוץ ל"ידיעות אחרונות" לא כולם קונים את הסחורה הזאת. במדור הדעות האחורי של "הארץ" חולק ב. מיכאל כמה זכרונות מהתקופה שבה כתב בעיתון של מוזס. בניגוד למקביליו שעדיין מועסקים ב"ידיעות אחרונות", ב. מיכאל זוכר גם זוכר עדויות על טורים שנעלמו בדרך אל הדפוס מסיבות עלומות, והוא גם זוכר כיצד התגייסה המערכת להחדרת דמותו של פרופ' דניאל פרידמן לתודעה הציבורית – שלב ביניים לקראת מינויו לשר המשפטים בממשלת אהוד אולמרט, מבכירי האתרוגים בממלכת מוזס.

עורך "ידיעות אחרונות", רון ירון (צילום: הדס פרוש)

עורך "ידיעות אחרונות", רון ירון (צילום: הדס פרוש)

בטורו הוא כותב על מאמר שפרסם בעיתון "שחקן חיזוק אמריקאי" שאמור היה לסייע לפרידמן, אדם בשם ריצ'רד פוזנר. מיהו פוזנר? "שופט, הוגה, שמרן קיצוני, מוזר. עד כמה מוזר? מוזר עד כדי תמיכה בסחר בילדים 'בתנאי שוק חופשי', ובעינויים", כותב ב. מיכאל. "מאמר ארוך נגן שלו תורגם לעברית ופורסם ב'ידיעות אחרונות'. כולו התקפה פראית, משולחת, כמעט אלימה, על [אהרן] ברק. כולו גדוש טעויות, בורויות, הבלים ו... איך אומרת שרת הספורט? בולשיט.

"התעצבנתי. הלכתי אל מי שהיה אז עורך מוסף השבת (וכיום עורך העיתון), רון ירון, ואמרתי לו שאני מתכוון לכתוב מאמר תגובה לפוזנר. פניו נפלו. נרעשו. כמעט חוורו. 'תעשה לי טובה', הוא אמר, 'אל תעשה את זה'. 'למה?', שאלתי. 'תעשה לי טובה', הוא שב והפציר. 'אבל למה?', הקשיתי, 'למה זה כל-כך חשוב לך?'. 'תגיד', הוא אמר כמי שמסביר את המובן מאליו לילד דביל, 'אני צריך להסביר לך מאיפה הגיע המאמר של פוזנר? אתה לא מבין מי הנחית אותו עלי?', הוא שאל, ובקולו בהלה אמיתית, 'בבקשה, אל תסבך אותי איתו', הצביע באצבעו כלפי מעלה".

ב"דה-מרקר", העיתון המואשם כעת בשמחה לאידו של "ידיעות אחרונות", מתייחס גיא רולניק להצהרות החזרה בתשובה של בכירי העיתון. "האם חל תהליך של חשבון נפש בקרב המעורבים, אלה שהוציאו לפועל את המדיניות העריכתית של מוזס?", הוא שואל רטורית, ומשיב: "כמובן שלא. כל עוד מוזס ונאמניו נמצאים בעמדות כוח עסוקה רוב המערכת הציבורית בהכחשה של האירוע או בהתעלמות ממנו".

"בסביבת ראש הממשלה ובסביבת מוזס עובדים קשה כדי למזער את הנזק מהפרשה בשתי דרכים: הראשונה היא להמעיט מחשיבות השיחות בין השניים ככל שניתן ('על דיבורים לא מגישים כתב אישום', אמר השבוע שר הביטחון, אביגדור ליברמן); והשנייה היא לעורר פחד בקרב מי שמתבטא בעניין, להאשים אותו בדיבור מהפוזיציה, ושייזהר כי גם לו יש חמאה על הראש", כותב סמי פרץ, עורך "דה-מרקר".

מבחינת פרץ, "שיטת 'ידיעות אחרונות'" חיה ונושמת. "כשנחום ברנע, הפרשן הבכיר ביותר ב'ידיעות אחרונות', כותב מאמר תחת הכותרת 'כולם חשודים', זה קצת מתאר את הלך הרוח של העיתון. לאמור, כולנו באותה סירה. זה יכול להיות מכוון לפוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית, שמנהלים מערכות יחסים של תן וקח עם עיתונאים וכלי תקשורת, וזה יכול להיות מכוון למו"לים וכלי תקשורת מתחרים, שצריכים לפשפש במעשיהם ולראות שגם הם אינם צדיקים", הוא כותב.

"אם רק היה נדמה לי שהמסר של 'ידיעות' הוא שכולנו באותה סירה, קיבלתי השבוע הוכחה לכך כשאיש תקשורת בכיר מקבוצת 'ידיעות אחרונות' אמר לי בשיחת טלפון שגם המו"ל שלי [עמוס שוקן] עשה דברים דומים לאלה שעשה מוזס. הצעתי לו שיפרסם אותם בעיתונו. הוא עדיין לא עשה זאת".

קלמן ליבסקינד, ב"מעריב", חולק עם אנשי "ידיעות אחרונות" דברים שלמד על בשרו. "בכירי העיתון, שמספרים עכשיו בנוסח נתניהו שגם אצלם 'אין כלום, כי לא היה כלום', הם אוסף של שקרנים", הוא כותב. בהמשך, בהתייחס לתקופה שבה נשלט "מעריב" על-ידי נוחי דנקנר, הוא מוסיף: "כמי שחי במשך שנה במציאות כזו, אני יודע שצריך יכולת מיוחדת לפתח עיוורון על בסיס וולונטרי, כדי לא לראות כלום. זה לא עניין של אג'נדה. אג'נדה זה בסדר. זה סבך אינטרסים, כלכליים ואחרים, שהדרך להשיג אותם עוברת דרך מחיקת כל ערך עיתונאי.

"וכאן טמון ההבדל הגדול בין הרוב הגדול של מי שעבדו ב'מעריב' בשנה הארורה ההיא לבין מי שעובדים כבר עשרות שנים ב'ידיעות'. אנחנו, בניגוד אליהם, התביישנו. הם, לפחות אלה שמתבטאים, איבדו את הבושה. אחרי תקופה ארוכה כל-כך בתוך המדמנה הפכו רבים מהם לתתרנים. וכשעיתונאי מאבד את חוש הריח הערכי הזה, שמבדיל בין טוב לרע, מה כבר נשאר ממנו?".

הפרשה המסריחה ("ישראל היום")

נכונותו של נתניהו לספסר בעיתון הבית שלו, "ישראל היום", ודאי עוררה מבוכה במערכת שכבר כמעט עשור מעניקה לו שירותי דברור וניגוח לפי צרכיו המשתנים, ובעלויות עתק. ב"ידיעות אחרונות" אמנם נמנעים מלחפור בפרשת נתניהו-מוזס, אך מ"ישראל היום" איש לא ציפה לעשות כן – ולמעט הקולות הקוראים להכפיף את העיתון לחוקי מימון המפלגות ולראות בו תרומה אסורה לנתניהו, נראה שלא הרבה אנשים הזדעזעו ללמוד שלראש הממשלה יש מהלכים בחינמון.

עמוס רגב, עורך "ישראל היום", מחוץ למטה יחידת להב 433 של המשטרה, לשם זומן כדי לתת עדות בפרשת "תיק 2000". לוד, 17.1.17 (צילום: רועי אלומה)

עמוס רגב, עורך "ישראל היום", מחוץ למטה יחידת להב 433 של המשטרה. לוד, השבוע (צילום: רועי אלומה)

בחשיפה האחרונה של גיא פלג מהמשא-ומתן של מוזס ונתניהו, ששודרה ביום שני האחרון, דנו השניים בצמצום התפוצה של "ישראל היום" ובכמות המודעות הממשלתיות בו. בשלושת ימי השישי האחרונים, בעיתוי מעורר עניין, חרגו עורכי העיתון ממנהגם ונמנעו מלציין על שער העיתון את מספר העותקים המופצים ממנו (שעמד לפני כן על 550 אלף).

בניגוד ל"ידיעות אחרונות" ואסטרטגיית ניהול המשברים שלו, ב"ישראל היום" מציעים חזית ספקנית. בדומה ל"ידיעות אחרונות", גם ב"ישראל היום" לא מגישים לקוראים פרטים חדשים על הפרשה – וזאת אף שרק לפני כמה ימים זומן העורך הראשי עמוס רגב לתת עדות, וכעת הוא בוודאי יודע כמה דברים על מה שמעניין את החוקרים. וכמו ב"ידיעות אחרונות", גם ב"ישראל היום" טורחים לציין כי כל הפרטים הידועים עד כה מבוססים על "דיווחים" ו"הדלפות" – ולכן אין להתייחס אליהם כפשוטם. המייצג הבולט של הלך הרוח הזה הוא הפובליציסט דרור אידר, שנדמה כי נקלע למצוקת אמונה של ממש.

אם שואלים את אידר (ואכן שאלנו לאחרונה), הוא עדיין לומד את הפרטים. "אני לא מתכוון להתעלם מהשיחות בין נוני מוזס לבנימין נתניהו. אבל כחוקר טקסטים, אינני יכול להתייחס לטקסט סמוי בן כ-20 אלף מלה על סמך אחוזים בודדים ממנו. הרי לא מדובר במאמר דעה המונח לפנינו, גם לא בהצהרה ששיחררו האחראים לשיחה, אלא במשפטים בודדים שמישהו החליט להפקיעם מהטקסט המלא", הוא כותב.

"אינני יודע אם המשפטים נכונים לגמרי, ואם כן – באיזה הקשר נאמרו בשיחה. חשוב לשמוע את הקול כדי להתרשם מהאינטונציה של הדברים. משום כך, מה שאומר על התמלילים עלול להתברר כטעות לכשיתפרסמו השיחות במלואן. כך יש להתייחס לערימות המלל שהתגבבו על בסיס מה שגיא פלג (בחר ל)הקריא בשבתו כתמלילן מהמלין".

הספקנות של אידר, שכמעט אין לה זכר כשהוא כותב על עיתונים (ומנהיגים) אחרים, היא כמתברר עיקרון בסיסי בתפיסתו הפילוסופית. "נכון לעכשיו", הוא כותב, "מה שנטען הוא פרשנות על בסיס עובדות חלקי מאוד, ובקלות אפשר לפרש ההפך. אלו כללים בסיסיים בתורת הפרשנות (הרמנויטיקה). הפילוסוף ה"ג גדאמר הראה בספרו 'אמת ומתודה', שאדם אינו יכול להשתחרר מאופק המציאות ההיסטורית שלתוכה נולד ובה הוא חי – זה הבסיס לדעותיו המוקדמות, וכל התעלמות מהן תפגע בתהליך ההבנה". ההמשך מוקדש להשתלחות במבקרי "ישראל היום".

בניגוד לאידר, הכתב הפוליטי מתי טוכפלד מנסה בכל זאת ליישב את הסתירה בין הנאמנות העיוורת לראש הממשלה לאפשרות שראש הממשלה מעל באותה נאמנות כשהציע לפגוע ב"ישראל היום". טורו השבועי נפתח בהתייחסות לשרי וח"כי הליכוד, שחלקם "ממש כועסים ומרגישים מרומים", כהגדרתו.

ניכר שטוכפלד מזדהה איתם. "הרי הם העמידו את עצמם בקו החזית, נגד אחד העיתונים הגדולים במדינה, על מנת להגן על חופש העיתונות מפני החוק הבזוי שנועד לפגוע ב'ישראל היום'. הם גם שילמו על כך מחיר. נוני מוזס הרי נוקם ונוטר. בעוד הם נכנסו לרשימה השחורה הידועה של 'ידיעות', נתניהו שוחח לכאורה עם המו"ל על הוצאתו משם". על רקע זה, הוא כותב, נמנעו רובם מלהגן על נתניהו בתקשורת בימים האחרונים.

המשך הטור מוקדש לניגוח הפוליטיקאים שתמכו ב"חוק 'ישראל היום'" ולשכנוע הקוראים שאם נתניהו ייפול, לא תקום ממשלה טובה יותר עבור הימין. בראש כפולת העמודים, כמו בכל שבוע, נדפסת גלריית ראשים של פוליטיקאים. בולטים בזערוריותם: איתן כבל (בפה פעור ומבט מודאג) ויצחק הרצוג (בארשת נעבעכית אופיינית). מעליהם מציצים פרצופיהם הבינוניים של ליברמן, שטייניץ, אקוניס, לפיד ולבני. מימין, בגדול, הכי גדול, נדפס דיוקנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, המחייך בידענות ומשקיף שמאלה על כל היתר. ב"ישראל היום", הוא עדיין הגדול מכולם.

כפולת מגזין (פרט), "ישראל היום", 20.1.17

כפולת מגזין (פרט), "ישראל היום", היום

מרדכי גילת – שלפני קליטתו ב"ישראל היום" היה כתב חוקר ב"ידיעות אחרונות" ועם עזיבתו הגיש תביעה ובה גולל מסכת של התנכלויות – מציב במרכז טורו השבועי את נוני מוזס. כותרת המשנה אמנם מזכירה את "הבעיות של בנימין נתניהו" – ותמונתו של ראש הממשלה אמנם מופיעה לצד זו של מו"ל "ידיעות אחרונות" – אך עיקר טענותיו מופנות למוזס.

גילת מונה שורה של תחקירים מהדהדים שפורסמו בעיתון בשנות התשעים – "תקופת הפריחה הגדולה של העיתון" – ש"הגיעה לסיומה בראשית שנות ה-2000", לטענתו. "בקרב הסמוי בין הטובים והמקצוענים בעיתון לבין פוליטיקאים מסוגם של אולמרט, אריאל שרון, חיים רמון ודומיהם; בקרב המר בין בני אור לבני חושך כלשונו של דן מרגלית, ניצחו האחרונים", כותב גילת.

"בהשפעתם החליף מוזס דיסק, חצה קווים – הפך את 'ידיעות' מעיתון הלוחם בשחיתות שלטונית לעיתון המגונן עליה ומשרת אותה. הוא עשה זאת בגלוי, בגאווה, בסיפוק. הוא איבד את הבושה. הוא מעל בשליחותו העיתונאית והציבורית פעם אחר פעם". קלמן ליבסקינד, בטורו ב"מעריב", דווקא טוען שגילת היה "אבי השיטה" הכוחנית והפסולה של רשימות "שחורות" ו"לבנות".

בהמשך נדרש גילת גם לצד של נתניהו ולפרשת המתנות ("תיק 1000") ורומז כי שוחח עם גורמים בסביבתו של היועץ המשפטי לממשלה, וכי אלה הגיעו למסקנה כי התיק נגד נתניהו "אפוי ומהודק היטב".

אצל דן מרגלית עסקים כרגיל. כבכל שבוע דברי הביקורת (הרכים, כהרגלו בטוריו) מוכמנים במעמקי הטור, וללא הבלטה בכותרות. עסקים כרגיל אמרנו? כן, אבל לא בדיוק. באופן חריג ביחס לטורים שבהם מותח מרגלית ביקורת על נתניהו, הפעם דווקא נדפס תצלום שלו בכפולה. "נתניהו", נכתב מתחתיה, "מקווה שטראמפ יעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים וירחק מעמדתו של קודמו, הרואה בבנייה בהתנחלויות אבן נגף לפתרון שתי המדינות".

הפרשה הפוטנציאלית

שלדון אדלסון (צילום: אנה קפלן)

שלדון אדלסון (צילום: אנה קפלן)

ב"מעריב" מציע אלון בן-דוד לרשויות אכיפת החוק לפתוח בחקירה חדשה ולהעמיד במרכזה את העיתון "ישראל היום". הוא גם מציע שם: "פרשה 3000". "ב'פרשת 3000', פרשת נתניהו-אדלסון, יש איש עסקים זר שנתן תרומה ענקית לעובד הציבור הבכיר ביותר בישראל וקיבל בתמורה שירותים חסרי תקדים. המדהים בכל הסיפור הזה הוא שאף צד לא מכחיש את הנתינה והקבלה".

ב"בשבע" מקדיש עמיאל אונגר כמה שורות לפער בין תפיסת העולם הכלכלית המוצהרת של ראש הממשלה לבין המידע החדש, שמעורר ספק בכך שהוא אכן דוגל בה. "נתניהו פרץ לזירה הפוליטית גם כחסיד התחרות בשוק התקשורת הישראלית", כותב אונגר. "התחרות, כך הסבירו לנו, תביא לכך שיקום ערוץ פוקס-ניוז ישראלי שיתלבש על נישה של 50 אחוזים מהציבור. "ב'פרשת 2000' נתפס נתניהו כמי שהתייאש מרעיון התחרות החופשית וביקש לחבור למו"ל 'ידיעות' על מנת ליצור קרטל בשוק התקשורת. השיחות ביניהם הגיעו עד כדי ירידה לפרטים לגבי מספר העותקים של 'ישראל היום' שיופצו לציבור. אילו רצה נתניהו להפגין קשיחות בשוק התקשורתי, הוא היה יכול לתת לערוץ 10 לגווע לאחר שלא עמד בתנאי הזיכיון. אבל במקום להתנהל בגלוי ובשקיפות, הוא העדיף לפעול במחשכים".

תיק 1000

"מילצ'ן: הזוג נתניהו דרש את הסיגרים והשמפניה; ההזמנות התבצעו בשמות קוד – 'ורודים ועלים'" (גידי וייץ, "הארץ").

מסימני התקופה

"ילדים קולטים מהר, וההסבר נתן מיד את אותותיו בבית", כותב חגי עמית ב"סאבטקסט", מדורו השבועי ב"דה-מרקר". "אחד מצאצאי נוהג בתקופה האחרונה לקנות במכולת השכונתית ממתקים בעשרות שקלים ביום, וטוען מבלי למצמץ שהוא קנה רק לחם, חלב, קוטג' וירקות. השני יוצא מהשירותים בערב, ומצהיר בשבועה שהוא ניגב את עכוזו ושטף ידיים, אף שהעדויות בשטח מראות שאין שום סיכוי שהדבר קרה. כשאני מעמת אותם עם הראיות ומאיים בעונש הם מכריזים כי 'לא יהיה כלום כי אין כלום', ומאשימים אותי שאני משתלח בהם בלי סיבה, סתם כי אני מהתקשורת".

הו אמריקה

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "מעריב", "גלובס" ו"בשבע" היא "עידן טראמפ". "ידיעות אחרונות", הנפוץ והחזק מבין ארבעת העיתונים ששלפו יחדיו את הכותרת המשומשת, הוא גם זה שמספק בסוף-שבוע זה את הסיקור המביך ביותר של חילופי הגברי בבית הלבן. עורכיו הקצו לשם כך את העמוד השני בקונטרס החדשות, ששליש משטחו מוקדש למאמר מיוחד מאת איתן הבר.

דונלד טראמפ (צילום: גייג סקידמור, רשיון cc)

דונלד טראמפ (צילום: גייג סקידמור, רשיון CC)

המאמר של איתן הבר הוא לא ממש מאמר, אלא מעין נאום מתרפס שנכתב כביכול בשם כל העם היושב בציון. מקריאה ראשונה קשה להחליט אם מדובר בטקסט סאטירי או במחווה לעיתון מרפובליקת בננות כלשהי הסמוכה על שולחנה של אמריקה הגדולה, או שמא לעיתוני התעמולה של ברית-המועצות מתקופת שמש העמים. בקריאה שנייה מתברר שהוא רציני לחלוטין.

הנה, כך כותב הבר: "מדינת ישראל אומרת היום 'שלום' ו'תודה' לנשיא ארצות-הברית היוצא ברק אובמה ומאחלת לנשיא החדש דונלד טראמפ ברכת 'ברוך הבא' ו'בהצלחה'. אדוני הנשיא הנכנס, אדוני הנשיא היוצא, הרשו לנו לברך אתכם במלים שלקוחות היישר מסידור התפילה שלנו: 'יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום'.

"עיני מיליארדים ברחבי העולם מופנות אליכם היום. כל מעשה או מחדל, אמירה שלכם, כל קריצת עין, תתפרש לטוב ולרע על-ידי מאות מיליונים, בכל פינה נידחת. מיערות הגשם בברזיל עד החולות הנודדים של מדבריות הסהרה. בקיי ד'אורסיי, בדאונינג סטריט 10, מאחורי חומות הקרמלין, יעקבו אחריכם, החלטותיכם ומילותיכם בחששות רבים ובתקוות שאין להן שיעור. אבל עבור שמונה מיליון וחצי נפשות כאן, במדינת ישראל, תהיה כל אמירה והחלטה בוושינגטון משום פסק דין וגזר דין. לטוב ולרע. לחיים ולמוות. למדנו על בשרנו כי בלי אמריקה אין לנו חיים".

בהמשך מכנה הבר את אובמה "מלך מלכי העולם" ומודה לו על מאמציו "ליצור שלום בחבל ארץ מסוער ומסוכסך דמים זה". "היום, בצאתו בפעם האחרונה מבעד לדלתות הבית הלבן, ילוו אותו תשואות התודה של שמונה מיליון וחצי אנשים שמשפחותיהם חילצו עצמן מתוך התופת והקימו מדינה", מוסיף הפובליציסט.

"פה ושם יהיו, מן הסתם, רטינות מצדה של מדינת ישראל שנשיא ארצות-הברית מצא לנכון להתרחק ממנה לפעמים יותר מדי, אבל הרעם המתגלגל הוא של מחיאות הכפיים שלנו לתודה", הוא ממשיך. "לעם היהודי יש זיכרון ארוך והוא יזכור לטובה את מיטיבו, ברק אובמה, שמילא את אסמינו בר. תודה לך, מיסטר פרזידנט".

לטראמפ, דמות פרינג'ית שערורייתית, ניהיליסטית ובעלת מאפייני אישיות דוחים למדי, הוא כותב כי "התקוות שלנו גדולות. הציפיות שלנו מרקיעות שחקים. אין אצלנו גבולות לאופטימיות", מבקש ממנו "להחזיר לישראלים את האמון שאבד להם, במידה מסוימת, באמריקה", וחותם: "תודה לך מראש, מיסטר פרזידנט". מי שמעוניין לקרוא את המשפט האחרון בקולה המתנחשק של מרילין מונרו בשיר שהושר למיסטר פרזידנט אחר – רשאי, שהרי זה אך מתבקש.

כדי לוודא שצמד המנהיגים הרמים גם יבינו מה כותבים להם הישראלים הקטנים מאזור התעשייה בראשון-לציון, עורכי "ידיעות אחרונות" טורחים לפרסם במקביל תרגום לאנגלית.

מה הביא את עורכי "ידיעות אחרונות" – במיוחד על רקע המאמצים להמחיש כי מדובר בעיתון עצמאי ומקצועי – לפרסם בהבלטה רשימה כל-כך מוזרה? לא ברור. אולי זו אותה התבטלות בפני כוח ותקווה לכיבודים שמאפיינת גם את העיתון המתחרה, ואולי זה ניסיון נואש לשוות לעיתון בעל המוניטין הפגוע מעט הדר ממעבר לים. סוג של אסקפיזם. ואולי פשוט לא היה נעים להתערב להבר בטקסט דווקא בתקופה שבה הבון-טון הוא להכריז שב"ידיעות אחרונות" לא מתערבים בטקסטים.

ב"ישראל היום", בכל אופן, שולפים שטיח אדום משל עצמם (את הכותרת "עידן טראמפ" דוחפים שם לעמודי החדשות). העיתון שייחל בכל מאודו להכתרתו של טראמפ רקח עבורו קבלת פנים נשיאותית: "וושינגטון לובשת חג בצבעי דגל הכוכבים והפסים, לקראת טקס ההשבעה של הנשיא ה-45 של ארצות-הברית", מתפייט עורך השערים של "ישראל היום".

"המונים יאזינו לנאומו הראשון של טראמפ כנשיא. דובר הבית הלבן המיועד: טראמפ סבור שישראל לא קיבלה את הכבוד המגיע לה בשמונה השנים של אובאמה, והוא מתכוון לשנות את המצב", נכתב שם, והדברים נדפסים לצד תצלום ייצוגי של טראמפ מצדיע לכיוון לא ידוע, ולצדו רעייתו מלאניה וחייל אלמוני במשקפי שמש.

החגיגה ממשיכה גם בתוך העיתון. "אגדה אמריקנית: הנשיא טראמפ", נכתב לרוחב כפולת העמודים הפותחת של "ישראל היום". בועז ביסמוט, האיש של טראמפ ב"ישראל היום", חתום על הרפורטז'ה הנרגשת שתופסת את רוב הכפולה.

ידיעת תצלום קצרה, שגם עליה חתום ביסמוט, נושאת את הכותרת "טראמפ: תודה לחברי המדהימים, ד"ר מרים ושלדון אדלסון". בתחתית המלל מובהר לקוראים כי "משפחת אדלסון היא הבעלים של החברה המחזיקה במניות 'ישראל היום'". "הקהל הריע להם כשהם קמו", מציין ביסמוט, שמטבע הדברים משמיט ממופע ההתרפסות שלו את העקיצה ששיגר טראמפ לבני הזוג במהלך האירוע רב-המשתתפים.

"ישראל היום", 20.1.17

"ישראל היום", היום

המוסף הפוליטי נכבש גם הוא על-ידי האיש שכעת יהיה החזק בעולם. "אדוני הנשיא", קוראת הכותרת הנמלצת בשער, שבמרכזו עוד תמונה גדולה ומכובדת של האיש. ביסמוט, המספק לקוראים רפורטז'ה נוספת מוושינגטון, לא מפספס את ההזדמנות להצטלם עם טראמפ, והתמונה נדפסת בעיתון.

"אמנם הטקס היום מתקיים זו הפעם ה-58, אבל הפעם מדובר ברגע היסטורי של ממש, לא דומה לשום דבר שהכרנו", הוא כותב. "קשה לחשוב על אדם שלא ממתין כבר למפגש הראשון בין הנשיא החדש טראמפ לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין; שני מנהיגים עתירי כסף ואגו, שיחסיהם הפכו לסיפור העולמי הגדול של השנים הקרובות". בהמשך הכתבה הוא גם סוחט מטראמפ כותרת: לא, הוא לא שוכח את ההבטחה לגבי העברת השגרירות לירושלים.

רוסיה

"התמנון הרוסי מתפשט מעבר לסוריה", מודיעה כותרת גדולה שנדפסת בעמודי החדשות של "הארץ" (צבי בראל). "מלוב ועד עיראק, מישראל ועד טורקיה, השפעתה של מוסקבה הולכת ונמתחת ברחבי המזרח התיכון במטרה להציב חלופה למעורבות האמריקאית", נכתב בכותרת המשנה.

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב גיא ליברמן על חברה בשם CCA, שמפעילה בקריית-גת מפעל לייצור רובים. "נסיון התחקות אחר זהות השותפים מגלה כי מרבית המניות מוחזקות בידי גורמים עלומים, מסינגפור ועד איי הבתולה, שעקבותיהם מובילות לכיוון רוסיה".

הגורם האנושי

"פעם אנשים חשבו על פעילות פוליטית במונחים של כמה אנשים נביא להפגנה. היום הם שואלים את עצמם – מי קיבל את ההחלטה ואיפה הוא גר. זה המודל", אומר עו"ד ברק כהן, מוביל מחאת "באים לבנקאים", בראיון לאיילת שני ב"מוסף הארץ".

"הפעילות היא לא מול איזה ממסד, אלא כלפי הגורם האנושי שקיבל את ההחלטה שעושה עוול", הוא מסביר. "הרי לא בנק לאומי מקבל את ההחלטה הפוגענית, אלא רקפת רוסק-עמינח, שעומדת בראשו. לא המשטרה תוקפת באלימות את האזרחים, אלא שוטר ספציפי. בני אדם פוגעים מכוח סמכותם כמקבלי החלטות. אז למה לעמוד ולהפגין מול איזה בניין משרדים? המודל הזה, של המאבק האישי, נתן לאנשים קלף ביד.

"האנשים האלה חיים באיזה יקום מקביל. אי-אפשר להגיע אליהם, אי-אפשר לדבר איתם, ואני רוצה לשים אותם ליד האדם הפשוט. שיראו – הנה, אפשר להתקשר אליהם. אפשר גם להסתלבט עליהם. זה שרואים מישהו בצילומים מקוקטיילים ומערבי גאלה לא אומר שהוא בן אדם מכובד. הוא לא. הוא גנב. אני רוצה להראות שלמרות שהאנשים האלה עטופים במערכת שיווק שמפמפמת לנו שהם מכובדים, הם לא מכובדים".

 מעבר לקו

עורך השבועון החינמי "בשבע", עמנואל שילה, מקדיש את טורו השבועי לקריאה לחידוש המחאה החברתית – הפעם מכיוון הצד הימני של המפה הפוליטית. "מחאת יוקר המחיה בשדרות רוטשילד לפני למעלה מחמש שנים היתה צבועה בצבעים פוליטיים שמאליים", הוא כותב, "נעשה ניסיון למנף אותה להפלת ממשלת הימין, וזו היתה אחת הסיבות לכשלונה. [...] אבל בוחרי הימין סובלים מהמצב הכלכלי לא פחות, וכנראה אפילו יותר מבוחרי השמאל. אולי הגיע הזמן למחאת דיור של המחנה הלאומי, שאפשר יהיה לכלול בה גם את מחדל ההימנעות מבנייה בירושלים וביו"ש".

"בחקירה של פרשת ישראל-ביתנו גילתה המשטרה שאורי אריאל העביר כספים למחיקת חובות של החברה לפיתוח השומרון", מדווח ב"הארץ" חיים לוינסון. "2.4 מיליון שקלים מתוכם הגיעו לחברה הפרטית, אך אריאל לא נחקר". בשער העיתון, בידיעה אחרת, מדווחים לוינסון ואור קשתי כי "ראש היחידה לאכיפת בנייה לא חוקית גר בבית לא חוקי" במאחז פלגי-מים.

הניו-ג'ורנליזם חוזר לחיים ב"מוסף הארץ"

ב"מוסף הארץ" ממשיך הקאמבק השקט של הניו-ג'ורנליזם, סוגת הכתיבה שזכתה לפופולריות בישראל בשנות השמונים והתשעים ומאז הלכה וקמלה. ירמי שיק-בלום חולק עם קוראי המוסף את חוויותיו האישיות מטיול בהודו, ופסקת הפתיחה שלו הולכת ככה: "נסעתי להודו כדי להיגמל מאלכוהול. לילה לפני שתיתי עשר כוסות ערק. הצעתי להומלס לעשות אצלי סאבלט וכמעט התחלתי מכות במונית שירות קו 4. ניסיתי לגייס את האריתראים לטובתי, אבל הם הסתכלו עלי במבט הכי מזלזל שפליט יכול לתת לאזרח.

"בבית התפשטתי ושמתי תחפושת של מיניון שגנבתי כשהייתי מנחה בערוץ הילדים ורקדתי לבת זוגי מקרנה עם הזין בחוץ. היא לא צחקה. שתי דקות אחר-כך בכיתי בדמעות שאני לא רוצה לנסוע להודו. דקה אחר-כך שברתי כוס על הרצפה במטבח, לבד, בהתקף זעם פתטי, כשהיא כבר במיטה. הבאתי מטאטא והיא הביאה יעה. השעה היתה אחת והטיסה יוצאת בשש בבוקר. אני נוסע בלי בת הזוג, בגיל 29, לטיול אחרי צבא בלי שעשיתי צבא".

ענייני תקשורת

ראש המוסד, יוסי כהן (צילום: אלכס קולומויסקי)

ראש המוסד, יוסי כהן (צילום: אלכס קולומויסקי)

צנזורה. יוסי מלמן מקדיש את טורו השבועי ב"מעריב" ליוזמה הממשלתית להרחבה גורפת של החיסיון החל על פרטיהם של סוכני מוסד – מהלך שעתיד להקשות על התקשורת לדווח על מעשיהם של אלה גם במקרים הלא רבים שבהם הם מתגלים. "עד היום, עיתונאים ישראלים שביקשו לפרסם פרטים על עבודת המוסד נתקלו בשני מחסומים: צווי איסור פרסום של בתי-המשפט והצנזורה", הוא כותב.

"כדי להתגבר על חומת צווי האיסור יש צורך לפנות לבית-המשפט ולשכנעו כי יש להסירם. באשר לצנזורה, ניתן לנהל עמה דיון ענייני ואף לשכנעה לשנות דעתה. הצנזורה גם איפשרה לרוב התקשורת בישראל לפרסם את מה שכבר פורסם בחו"ל. [...] כעת, בגלל הצו החדש, שיקול הדעת של הצנזורה יצומצם מאוד". למעשה, מוסיף מלמן, היוזמה החדשה תוסיף ערכאת צנזורה חדשה, שלישית במספר, בדמותם של ראש המוסד וקצין הביטחון הראשי של סוכנות הביון. "גם אם אנשי מוסד ייעצרו בחוץ לארץ או ישתתפו במבצע וזהותם תיחשף, תהיה לראש המוסד ולקבט"ר הסמכות החוקית למנוע פרסום דומה בישראל".

מאחורי המודעות. בן כספית, בשולי טורו השבועי באותו עיתון, כותב כי מי שהזמין את מודעות הענק הקוראות לאהוד ברק לשוב ולהתמודד על הנהגת המדינה הוא הפרסומאי אודי פרידן, "אחד ממקורבי ברק לשעבר". לגבי המימון מספק כספית את הפירוט הבא: "משלם עבורם מישהו שגר בכפר-שמריהו. אבי טיומקין, אחד החברים הקרובים ביותר של ברק שמתגורר בכפר-שמריהו, מכחיש".

עוד ביבי-נוני. אחד משני הטורים שמגיש השבוע גיא רולניק לקוראי "דה-מרקר" כולל בתוכו, ובשלמותו, טור שפרסם כאן השבוע אבנר הופשטיין תחת הכותרת "10 שיטות של צנזורה עיתונאית". עוד ב"דה-מרקר": חגי עמית מגיש השוואה בין שערי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" בשנים האחרונות.

ציפורי. טור התקשורת השבועי של אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס", מוקדש בסוף השבוע הזה לשתי תכליות: ההשתלחות הקבועה והמתאמצת בשנואי נפשו מקבוצת "הארץ–דה-מרקר" ("כך שבר הבריון עמוס שוקן את העבודה המאורגנת בענף העיתונות") ומקבץ תשבחות לעיתונאי יואב יצחק ("העיתונאי מס' 1 בישראל"). בין לבין הוא מתייחס לפרשת "תיק 2000" ואפילו מודה (בסוגריים) כי כל כלי התקשורת נוהגים לא לדווח אמת לקוראיהם. אפילו "גלובס"(!). בשבוע הבא (יש לקוות) הפרטים המלאים ובקשת המחילה.

ארצי. "טור זה נכתב בלי שמץ התערבות מצד העורך/הבוס/המו"ל/המגיהים", כותב שלמה ארצי בפתח טורו השבועי ב"7 ימים". לא חשבנו אחרת, שלמה. לא חשבנו אחרת. טור אישי הוא לא דירוג זמרים.