"זכות הציבור לדעת" היא היסוד העיקרי שעליו בונה העיתונות את עבודתה. היא מפתח הקסם, שמתיר לעיתונאים לחדור לכל מקום, גם לעולמו הפרטי של האדם, לאורח חייו, למשפחתו ולתהליכי הנפש שלו. זכות הציבור לדעת הופכת בלי קושי לזכות העיתונאי לחטט בלי גבולות וסייגים, ושום זכות שתיקה לא תוכל לה. זכות השתיקה מותרת רק בבית-המשפט, לא בבית-ספרה של העיתונות. מי שאינו מוכן לשתף פעולה ולהתמסר לתקשורת, בעיקר ביחס לכשלונותיו, זוכה לנימה לגלגנית ומבטלת. הוא שובר את הכלים. העיסוק בטעויות של אחרים הוא מקור לא אכזב לרגשות סיפוק ועונג, כי אין כמו מראה אשם שכשל ומנסה להצדיק את עצמו. בטלוויזיה הוא נראה מזיע ונע בחוסר נוחות בכיסא, ברדיו הוא נשמע מגמגם, ובעיתון אפשר לתאר את המעמד באופן ציורי, דרמטי ומשעשע.
קשה להתווכח עם הדרישה המופנית לאדם, בייחוד לאיש ציבור, לתת דין וחשבון על מעשיו ולשלם על טעויותיו. מי שכשל, שישלם. אך מה קורה כאשר העיתונאים והעיתונות כושלים? האם הם נדרשים לשלם על טעויות ולתת דין וחשבון? והאם כאן עומדת לציבור זכותו לדעת את כל הפרטים? הרי בינינו אפשר להודות, שגם העיתונאים בני-אדם, וגם הם שוגים. אך מי שמנסה לבדוק מה אירע לעיתונאים ששגו, מי נתן את הדין ומה היה הדין, נתקל בקיר אטום, בלתי ניתן לחדירה או לעקיפה. כל ניסיון לברר אילו אמצעים נוקט עיתון או גוף משדר כלפי עיתונאי שסרח, מעלה חרס בידו. התגובות לקוניות, מתחמקות, תגובות ששום עיתונאי לא היה מוכן לקבל מגוף ציבורי אחר. והרי התקשורת, גם אם היא פרטית מבחינת בעלותה, היא ציבורית מבחינת מעמדה והכללים החלים עליה.
כמה דוגמאות, מהן קרובות וזכורות היטב, ומהן ישנות יותר: אחת הבולטות ביותר ידועה כ"פרשת אוחנה": ב-14.1.99 פרסם בן כספית ב"מעריב" ידיעה על סחיטת שופט בכיר, על רקע הסתבכות מינית שלו, שהביאו ל"תפירת תיק" נגד יחיעם אוחנה, שבעקבותיה אכן הורשע על-ידי השופט. עד מהרה התברר כי הידיעה היתה שגויה והתבססה על מסמכים מזויפים, שתכליתם היתה להביא למשפט חוזר של אוחנה, שהורשע 17 שנה לפני כן במכירת סמים. היועץ המשפטי לממשלה טיפל בטענות אוחנה, שעליהן התבסס כספית, באופן נמרץ, והזים אותן מיד. אך מה עשה "מעריב"? בעקבות הפרסום המופרך עלתה השאלה, אם יכול היה העיתון לסייג את הדברים שפרסם ולהעלות את האפשרות שמדובר בזיוף עוד לפני הפרסום. הפרשה נדונה בהרחבה ב"העין השביעית" במרץ 1999, ולא ניכנס כאן לפרטיה, אלא נשאל אם בן כספית נדרש לתת את הדין על כשלונו, מה גם שזה לא היה המקרה הראשון שבו הסתבך בן כספית בפרסום שממנו היה עליו לחזור.
בסוף יוני 1999 הופיעה במוסף לשבת של "מעריב" התנצלות של העיתון לפני העו"ד אליעד שרגא והתנועה לאיכות השלטון על כתבה של בן כספית שפורסמה ביולי 1995. בהתנצלות נאמר: "מעריב מצטער על פרסום העובדות הפוגעות הכלולות בכתבה. העובדות הפוגעות אין בהן אמת ונתפרסמו ללא בדיקה ראויה". פרסום התנצלות אינו עניין קל לעיתון, ונוסח ההודעה הזאת לא הותיר אפילו סדק קל שבקלים שדרכו יכול העיתונאי להציל פנים. מה קרה לו? האם נדרש לתת את הדין? האם נדרש לשלם על הטעות או המחדל? והאם זכותנו לדעת את כל אלה? בן כספית בחר שלא לענות על השאלות שהפנינו אליו. עורך "מעריב", יעקב ארז, אומר שהמערכת נקטה אמצעים, אך מסרב לפרטם. במקרה זה. זכותם של הקוראים לדעת מוגבלת. ב"מעריב" מעדיפים שלא להלאות את הקוראים ב"פרטים מיותרים". ארז אומר שאין מקום להביא את הדברים במפורש. הוא סומך על האינטליגנציה של הקוראים, הנחשפים לצעדי העיתון כלפי הכתב מתוקף כך שרואים שהוא חדל לכתוב, חדל מלעסוק בתחקירים או בתחום שבו שגה. עיון לא מעמיק בעיתון מעלה, שכספית לא חדל לכתוב. אולי הוא חדל לעסוק בתחקירים, אך מעמדו הבכיר בעיתון ויוקרתו המקצועית לא נפגעה: נוסף על היותו הכתב הפוליטי הראשי של "מעריב" הוא מגיש את תוכנית הבוקר של "רשת" ואת תוכנית הבוקר של גלי-צה"ל ומטבע הדברים מוסיף להטיף מוסר לזולת.
בן כספית אינו היחיד. ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים לשכוח את "השרוף", אותו זמר שנכווה קשה מפיצוץ של בלון גז והוא עטוף מסיכות וכפפות. גידי מרון כתב עליו: "אין כאן שום גימיק. השרוף, שאיש אינו יודע מה שמו האמיתי, הוא סיפור חיים טראגי". אלא שלא חלפו שעות מאז פורסמה הכתבה הנוגעת ללב במוסף השבועי של "ידיעות אחרונות", וכבר התברר שיש ויש כאן גימיק, גימיק מכוער, לקדם מכירות של תקליט. חיים צינוביץ', האיש שמאחורי התקליט והתרגיל, נחשף בעיתון האינטרנט "עניין מרכזי" ואחר-כך בתוכניתו של יאיר לפיד. מערכת משוכללת מאוד של יחסי ציבור בנתה עולם שלם סביב ה"שרוף" והצליחו להתל ב"ידיעות אחרונות" ובגידי מרון. היו שהתייחסו אל הנושא כאל מהתלה מוצלחת על חשבון העיתון, ואחרים ראו בכך כישלון צורב ותעודת עניות לעיתון ולדרך העבודה שלו. רצינו לדעת מה עלה בגורלו של גידי מרון, וגם הפעם נתקלנו בחומה בלתי עבירה. נמסר לנו שבמערכת התקיים בירור. ב"ידיעות אחרונות" סירבו להגיב על שאלות "העין השביעית" או לאפשר למרון להתראיין. בראיון ל"דוקומדיה" של מתי גולן, מיד לאחר הפרשה, אמר מרון: "המסקנה הראשונית היא פשוט לבדוק כל סיפור כתחקיר, כקריעת המסיכה, ולא לקבל שום סיפור כפשוטו". מרון, מכל מקום, ממשיך לכתוב: יש לקוות שהוא מיישם את המסקנה שאליה הגיע בדרך הקשה.
בפרשת ה"שרוף" לא נפגע איש ישירות. "רק" ציבור הנכים נפגע מהניצול הציני של מצבם, כאבם ומצוקותיהם לקידום מכירות. אבל לנכים אין שדולה חזקה בעיתונות.
נחזור ל"ידיעות אחרונות", לתביעת הדיבה שהגיש רב-פקד חיים זולפיאן נגד העיתון, נגד הכתב עמיר רפופורט והעורכים משה ורדי וארנון מוזס. ב-8.3.94 פרסם רפופורט ידיעה תחת הכותרת: "חשד: קצין משטרה רימה בתיק הגירושין של האנס הסדרתי". הכתבה גוללה סיפור על חשדות לכאורה נגד זולפיאן על העלמת מסמכים ושקרים. זולפיאן הגיש תביעת נזיקין על-פי חוק איסור לשון הרע. בית-משפט השלום קיבל את התביעה, וגם ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי נדחה. רפופורט בחר שלא לפרט את המקרה באוזנינו, "בשל מורכבות הנושא, בשל העובדה שזולפיאן נפטר במהלך הערעור והחשש לפגוע במשפחת המנוח". "הערעור לא הוגש סתם, הוא אומר. "מה שצריך היה לעשות, נעשה". ובכך אנו אמורים להסתפק. מעניין מה היה עמיר רפופורט עושה אילו היה מקבל תגובה כזאת מגוף כלשהו שעליו הוא כותב גם היום.
יש גם מקרים אחרים, כמו זה של ירח טל, כתב "הארץ" לשעבר. ארבעה ימים לפני הבחירות האחרונות הוא פרסם ידיעה שלפיה "אולמרט וליבנת דנו עם מרידור ומילוא בהשתלטות על צמרת הליכוד במקרה של הפסד".
הכתבה התפרסמה בלי תגובתם של נשואי הידיעה. למחרת הופיעה הכחשה. בעקבות המקרה הושעה טל ולאחר מכן פרש מהעיתון. גם טל סירב לענות על שאלותינו והפנה אותנו לכתבתה של דניס בארט ב"העין השביעית" (גיליון 22, ספטמבר 99'), שם אמר כי הוא "עומד מאחורי הכתבה" וכי ההתנצלות של עיתונו אינה מקובלת עליו, משום שהמקור שממנו קיבל את הידיעה היה אמין מאוד. את השעייתו תלה טל במערכת היחסים שלו עם עורך המשנה של העיתון, וציין כי פרש מרצונו, לאחר שנות עבודה רבות והישגים חשובים.
גם בתקשורת האלקטרונית אין מסורת של תיקון טעויות והסקת מסקנות כלפי הטועים. הנה דוגמה מהעבר הרחוק: זוכרים את "המצאת מרידור"? אותו מכשיר מהפכני להפקת חשמל שהשר דאז, יעקב מרידור ז"ל, ראה בו מהפכה היסטורית שתפתור את כל בעיות האנרגיה בארץ, ואולי גם בעולם? אלישע שפיגלמן, כתב הטלוויזיה הישראלית, התחקה במשך שלושה חודשים אחר ההמצאה. המהנדס יצחק שכטרמן, שעבד עם הממציא, הביע אופטימיות. הרבה כספים הושקעו בהמצאה והרבה תקוות תלו בה. הממציא, דני ברמן, סירב להצטלם לכתבה ההיא, וכעבור זמן לא רב התברר שהיתה לו סיבה טובה. האיש היה נוכל, והשר מרידור ואלישע שפיגלמן הצטרפו לשורה ארוכה ומכובדת של פתאים שהוליך שולל, לא בחנו את עברו ונפלו בפח. היום, ממרחק של 18 שנים, מודה שפיגלמן שהפרשה הותירה בו משקע כבד, אך היא לא מנעה ממנו להתקדם. שפיגלמן היה גם אחד היחידים שלא ניסו לנער מעליהם כליל את האחריות לטעות, והסכים לדבר עליה.
מטבעה של התקשורת האלקטרונית, שאירועים רבים מועברים בה בשידור ישיר, מה שמאפשר פתח רחב לטעויות, משום שאין זמן ואמצעים לבדוק כל פרט וכל התבטאות כפי שנדרש מתחקיר הנערך זמן ממושך ועובר מדורים רבים של בדיקה מקצועית ומשפטית. המקרה הבולט ביותר בזמן האחרון היה זה של השידור הישיר מבית-המשפט העליון בערעורו של אריה דרעי, העובדה שהכתבים – והקהל באולם – נתלו במלה אחת מפי השופט, עוד בטרם סיים את המשפט ועל אחת כמה וכמה את הפסיקה כולה, וכבר יצאו החוצה בשאגות כי "השופטים מבטלים את ההרשעה בשוחד". ציפי ברנד, כתבת הערוץ השני, מיהרה יותר מאחרים לדבר על ה"סנסציה", ובאולפן ניתן האות לפרשנויות המשפטיות והפוליטיות על עתידו של אריה דרעי. גם כתבי הרדיו כשלו, גם אם בניסוח זהיר יותר. דליה יאירי, ברשת ב', הלכה בעקבות הכותרות של ציפי ברנד והעלתה לשידור את מחבר הביוגרפיה של דרעי, יואל ניר, שדיבר על "הקאמבק הגדול של דרעי". גם דקות ספורות אחר-כך, כשהשופט שלמה לוי השלים את המשפט והתברר שאין כאן זיכוי אלא רק הפחתה בעונש, המשיכו השדרים לשדר והפרשנים לפרשן. רק גלי-צה"ל והערוץ הראשון שמרו על כללי הזהירות והאיפוק, וייצאו נשכרים.
אין הרי פרשת אוחנה כשידור ישיר מבית-המשפט, על כל אילוציו. הפזיזות בסיקור והפסיקה בערעורו של דרעי גרמה לתקשורת לעסוק בה בהרחבה. כל תוכניות האקטואליה דנו בכך שלום קיטל התראיין ודיבר על מהלומה קשה ועל יום שחור. ייתכן שהטלוויזיה, על ערוציה, ממילא נחשבת לכלי תקשורת פחות רציני, שקל ומסקרן יותר לעסוק במה שמתרחש בו. ובכל זאת, גם הפעם לא הצלחנו לברר אם ננקטו הליכים כלשהם כלפי ציפי ברנד. במערכת החדשות של ערוץ 2 סירבו להגיב או לאפשר לברנד לענות על שאלות. מקורות במערכת יודעים לספר שהיא ננזפה. הם גם מספרים, שחברת החדשות אינה ששה לפרסם את הצעדים שננקטים נגד כתביה, אולם מבהירה שתהליך הפקת הלקחים מובנה ומיידי. בכל ערב, לאחר המהדורה המרכזית, נערכת ישיבה להפקת לקחים לטוב ולרע. גם בקול-ישראל נערכו שיחות בירור אחרי השידור הישיר מבית-המשפט העליון והמשיכו הלאה.
העורכים הראשיים מסרבים לפרט צעדים ספציפיים שהם נוקטים במקרים ספציפיים, בנימוק שמדובר בעניין פנימי. קל יותר לקבל מהם תגובה כללית על נוהלי הסקת מסקנות. יעקב ארז: "אין שום נוהל מקובל. כל מקרה נבחן לגופו. במקרה של טעות יש בדיקה ובירור עם העיתונאי". הוא מצביע על גורמים שונים, דוגמת העורך, שמתפקדים כמנגנוני בקרה ואמורים לצמצם את מספר הטעויות.
רפיק חלבי, מנהל חטיבת החדשות בערוץ הראשון: "במקרה של כשלים אנו נוקטים אמצעים שונים. כשל יכול לגרור נזיפה, הערה ואף העברה מתפקיד". חלבי מסביר את הירידה ביוקרת המקצוע והילתו בכך ש"הבידור הפך לחלק מהחדשות, מה שגורם גם לכך שכמעט ואין תחקירים. הוא נותן לעצמו ציון לא רע, ואומר כי אחוז הכשלים של הערוץ הראשון נמוך יחסית, ותולה זאת בביקורת הפנימית לפני הפרסום.
שלום קיטל, מנכ"ל חברת החדשות של הערוץ השני, סירב להגיב, וכמוהו גם משה ורדי, עורך "ידיעות אחרונות".
מעניין מה הם אומרים כאשר הם מקבלים תגובות כלליות ובלתי מחייבות כאלה מגורמים שהם מושאי סיקורם. ואולי הם צודקים. התרופה הטובה ביותר לפאשלה היא הזמן והזרם האדיר של מלים השוטף את האוזניים, שמכסים הכל, גם את הטעויות. אחרי הכל, על פאשלות של עיתונאים לא משלמים בחיי אדם, אלא "רק" בשם הטוב, וזה לא ממש מדיר שינה מעיניהם. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, אמר מי שאמר, אבל כוחה של האמירה הזאת עומד נגד מושאי הדיווח של התקשורת; במה שנוגע לתפקוד של התקשורת עצמה, כאן גוברת בלי קושי הקלישאה בדבר הכביסה המלוכלכת שמוטב לכבס בבית.
דנה וינקלר היא סטודנטית ללימודי תקשורת באוניברסיטה העברית
חנוך מרמרי: גודל הנזק לא קובע
"הארץ" מקדיש חלק נכבד מסדר יומו לבקרת שגיאות ונזקים", אומר חנוך מרמרי, העורך הראשי של העיתון, "רמת הניקיון של עיתון מטעויות ותקלות נגזרת במקרים רבים מן ההשקעה בכוחות עריכה. רוב העיתונים פועלים בתת-תקן של כוחות עריכה ובקרה, בגלל מגבלות השוק. אילו יכולנו להכפיל את מספר העורכים ליחידת שטח, היתה רמת הניקיון של העיתון עולה בהתאם. הכפלה כזאת, אילו נעשתה, היתה מייקרת את מחיר העיתון לרמה בלתי נסבלת". בתגובה לשאלה על האמצעים הננקטים כלפי עיתונאי ששגה, ענה מרמרי: "רמת התפקוד של איש מערכת נמדדת על-פי התרשמות מצטברת – בין אם מדובר בכתב או בעורך, רמת הניקיון בעבודה היא מרכיב חשוב בהתרשמות. עם זאת", הוא מוסיף, "צריך להבדיל בין סיקור חומר גלוי, שבו מקור התקלה הוא בדרך-כלל רשלנות או עצלות מקצועית, ובין עבודה עיתונאית חושפנית, שבה כתב מסתמך על מידע לא איכותי או שגוי – או שהוא מסיק מסקנות שגויות מפיסות המידע שבידיו. ברור שהמקרים הראשונים חמורים יותר".
באשר לטיפול בעיתונאים שטעו, מסביר מרמרי: "טעות לא נמדדת רק על-פי מידת הנזק, אלא על-פי איכות התפקוד. לעתים תפקוד גרוע אינו גורם דווקא לטעות בולטת או פוגעת אך הוא מטריד אותנו עמוקות. ולעומת זאת אי-תפקוד רגעי של כותב או עורך מצוין עלול לגרום לטעות קשה, שנלקחת בחשבון אך נסלחת בהיותה נדירה. אנחנו נפרדים מעובד לאחר שהתברר שתפקודו אינו מניח את הדעת ואין סיכוי לשפרו. מעטים המקרים שעבודת עיתונאי או עורך הסתיימה בגלל תקלה אחת ויחידה. איננו מביאים עיתונאים בפני בית-דין פנימי ואיננו מטילים עונשים וסנקציות; השיקול היחיד הוא: האם העיתונאי יכול להימנות, בזכות כישוריו ואיכות תפקודו, על מערכת 'הארץ' – או לא. כשהתשובה שלילית, נפרדים".
גיליון 28, ספטמבר 2000
אל תנופפו ב"זכות הציבור לדעת"
בדיקת ההליכים שננקטים נגד עיתונאים ששגו ("כביסה מלוכלכת", "העין השביעית", גיליון 28) היא ודאי לגיטימית ונדרשת. כאשר התקשורת עומדת בראש החץ של המאבקים להוציא חקירת כשלונות מידי הגופים המבצעים, יהיו אלה צה"ל או בתי-החולים, עליה לעמוד באותם קריטריונים מחמירים שהיא דורשת מזולתה. כישלון עיתונאי אמנם איננו קוטל חיים, אך פעמים רבות הוא מסב נזק בל-ישוער למוניטין של אדם; פעמים הוא עשוי להרוס את חייו, כפי שכבר לימדנו היינריך בל. והנה מתברר כי לא רק שההליכים שננקטים הם פנימיים לגמרי, אלא שתוצאותיהם, בכלי-תקשורת מסוימים, חסויות.
דא עקא, שהעיסוק בשאלה כיצד מכבסת התקשורת את כביסתה המלוכלכת אין לה דבר וחצי דבר עם "זכות הציבור לדעת", שעליה מנסה דנה וינקלר לבסס את הבדיקה הראויה שעשתה. הניסיון להציג את זכות הציבור לדעת כ"יסוד העיקרי שעליו בונה העיתונות את עבודתה" הוא שגוי. ניסיון מעמיק יותר לבחון את "זכות הציבור לדעת" מעלה כי קשה מאוד לבססה. חופש הביטוי הוא גם הזכות לשמוע, אך אין הוא גורר זכות לדעת. אי-אפשר להסיק מן הזכות להפיץ סיפור את זכותו של הציבור למידע שהוא מכיל, וודאי לא חובה להפיצו (חובה נגדית, שחייבת להתקיים אם קיימת זכות). הזכות החוקית לחופש ביטוי גם איננה מייתרת את הצורך ברסן מוסרי כאשר בוחרים מה לפרסם, כפי שמציינת סיסלה בוק בספרה "סודות – האתיקה של כיסוי וגילוי" מן הסתם, זהו הרעיון שעומד מאחורי ססמתו של הניו-יורק טיימס: כל החדשות הראויות לדפוס.
"זכות הציבור לדעת" קיימת במובן מינימלי מאוד, שאין לו קשר לשימוש הדמגוגי שעושים כלי-תקשורת בבואם להצדיק פרסומים שאינם אלא חטטנות ורכלנות. בנוסף למידע על אודות עצמם, נוגעת הזכות למידע לאותו מידע שדרוש לאזרחים כדי לקבל החלטות מיודעות ולממש את ריבונותם: עליהם לדעת עובדות המשפיעות על חייהם ורווחתם, כיצד מכלכל השלטון את מעשיו, ועובדות רלבנטיות אודות אישי ציבור שנבחרים על-ידו או ממונים לתפקיד שכרוכה בו הפעלת סמכות על הציבור. הזכות לדעת, במובן זה, היא הדרישה לשקיפות השלטון, והרציונל של חוקי חופש המידע במדינות דמוקרטיות. גם אם ינופפו בה אלף פעם, שום "זכות הציבור לדעת" לא הצדיקה את הפגיעה בפרטיותה של עופרה חזה המנוחה, או את פרסום הרמזים על נסיבות מותו של השגריר בן-אלישר.
חופש העיתונות נדרש כדי שהתקשורת תוכל למלא את תפקידה כמתווכת בין הציבור לשלטון, מפני שקשה לממש ישירות את הזכות לקבל מידע על מעשיו. "זכות הציבור לדעת", אם כן, איננה אלא הזכות לגישה לחלק מן המידע. השימוש לרעה שעושה בו חלק מהתקשורת לא רק הופך אותה לצהבהבה יותר, אלא מרוקן מתוכנו, ועשוי לסכן, את התפקיד החשוב ששמור לה בחברה דמוקרטית.
נעמה כרמי
הכותבת היא דוקטור לפילוסופיה
גיליון 29, נובמבר 2000