תוכנית מספר 79 של "קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס, מוקדשת כולה לדיון ב"תיק 2000" – המשא ומתן האסור שהתקיים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס בתקופת פיזור הכנסת הקודמת, ב-2014. נמרוד הלברטל, יחד עם חברי מערכת "העין השביעית" אורן פרסיקו ואיתמר ב"ז, וחברי הוועד המנהל של האתר ד"ר ענת באלינט, אבנר הופשטיין ועו"ד אלעד מן, מנתחים את הפרשה, עומדים על משמעותה ומנסים לנבא את השלכותיה.

לדברי עו"ד מן, מהתמלילים שהודלפו עד כה מהקלטות, ופורסמו על ידי כתב "חדשות 2" גיא פלג, אמנם נראה כי הדיבורים על עיסקה, של סיקור חיובי תמורת קידום "חוק ישראל היום" או הפחתה במספר גיליונות החינמון, היו דיבורים שלא הובילו בסופו של דבר למעשה מוגמר, אולם החוק אינו מבדיל בין עסקת שוחד שמומשה לכזו שלא מומשה. עם זאת עו"ד מן מזכיר כי מוזס כבר היה מעורב בעבר בפרשיות פליליות אך יצא בלא כלום. "לכן בסופו של דבר מה שחשוב זה הראיות", הוא אומר, וטוען כי אם המשטרה תבסס תשתית ראייתית מספיק חזקה, היועץ המשפטי לא יוכל להתעלם מכך והפרשה תגיע לכתבי אישום.

מהצד השני, מוסיף עו"ד מן, יתכנו השלכות של הפרשה גם על נתניהו, שהצהיר בעבר שאין לו כל יכולת להשפיע על "ישראל היום" וכי אין לו כל קשר עם אדלסון מלבד קשר חברי. בנוסף, אומר עו"ד מן, מבקר המדינה יוכל כעת לבסס את הקשר הנטען בין נתניהו ל"ישראל היום" ואולי יקבע כי יש מקום לחקור את העיתון בחשד לעבירה על חוק מימון מפלגות.

הקלטת "קול העין" באולפני קול-הקמפוס, 18.1.2107. מלפנים: נמרוד הלברטל. מאחור, מימין: אורן פרסיקו, איתמר ב"ז ואבנר הופשטיין

הופשטיין, ראש דסק התחקירים של גל"צ שעבד בעבר כעיתונאי חוקר ב"ידיעות אחרונות", טוען כי הפרשה הנוכחית משנה את התמונה בכל הקשור לאופן שבו נתפסת העבודה העיתונאית ב"ידיעות אחרונות". אם עד היום היינו שומעים אחת לתקופה טענה מקרב אנשי "ידיעות אחרונות" על קשיים בקידום ופרסום תחקירים או ידיעות ביקורתיות, כעת יש הקלטה של המו"ל מוזס שמצהיר על כוונתו להתערב בתכנים למען מי שייטיב עמו כלכלית.

איתמר ב"ז טוען כי בניגוד לאופן שבו מציגים כעת את עיתונאי "ידיעות אחרונות" ו-ynet, הסיקור של העיתון והאתר שבשליטת מוזס את הפרשה שבה מעורב המו"ל אינו סיבה גדולה לגאווה. ב"ז מונה מספר ספינים שיוצאים מכיוון "ידיעות אחרונות" וטוען כי אין בהם ממש.

כך, למשל, הטענה של העורך הראשי של העיתון רון ירון, כי לו היה מוזס מנסה לשנות את האופן שבו מסקרת המערכת את נתניהו "כולנו, כאיש אחד, היינו עוזבים ומחפשים בית אחר". "רון ירון באופן אישי הוא אחד האחראים העיקריים להזניה של המערכת העיתונאית של 'ידיעות אחרונות'", אומר ב"ז ומזכיר את הנכונות של ירון להכניס לתוך עמודי העיתון פרסומים הנראים כתוכן מערכתי אך למעשה הינם תוצאה של הסכמי פרסום עם חברות מסחריות ומשרדים ממשלתיים. "'ידיעות אחרונות' כבר לפני שנים נהיה כפוף לגמרי לאינטרסים עסקיים חיצוניים למעשה העיתונאי", אומר ב"ז, "ולמעשה נתן לקוראים שלו מוצר פגום ומוטה".

ספין נוסף שיוצא בימים אלה מבית "ידיעות אחרונות", טוען ב"ז, הינו הטענה של פובליציסטים בכירים כי מעולם לא התערבו בעבודתם. "'ידיעות אחרונות' זה עיתון של עורכים", מזכיר ב"ז את קביעתו של ח"כ מיקי רוזנטל שהתארח בתוכנית בשבוע שעבר. "הכוח של המו"ל הוא לא בכתיבה של ברנע או קדמון אלא באפשרות לקחת נושא ולהפוך אותו לפיל או להתעלם ממנו", אומר ב"ז. בנוסף טוען ב"ז כי הסיקור ב"ידיעות אחרונות" נסמך פעמים רבות על פרסומים של כלי תקשורת אחרים, ואינו כולל עבודה עיתונאית עצמאית.

ארנון (נוני) מוזס בצאתו מחקירה ביחידת להב 433 בלוד. 15.1.17 (צילום: קוקו)

ארנון (נוני) מוזס בצאתו מחקירה ביחידת להב 433 בלוד. 15.1.17 (צילום: קוקו)

בהמשך התוכנית מוסיף הופשטיין כי מתוך התמלילים שפורסמו עד כה ניכר כי מוזס הגיע לנתניהו כשהיה במצוקה גדולה. "מתוך הדיאלוג הזה, שאינו אופייני למוזס אשר אינו אדם ורבאלי", אומר הופשטיין, "ניכר שהוא מאוד רצה למצוא מזור לסכנה האיומה ש'ישראל היום' מציב ל'ידיעות אחרונות'. מוזס יכול היה לתעל את המצוקה הזו לאחת משעותיו הגדולות ביותר של 'ידיעות אחרונות', להגיב לנחותון 'ישראל היום' ולעשות עיתון יותר טוב. יותר פתוח, יותר גלוי, יותר נשכני. אבל הוא בחר אחרת מתוך פחד. הוא פחד שהכיוון העיתונאי-נשכני יסבך אותו עם מכריו, ופחד שהציבור בכלל לא ירצה מוצר כזה".

ד"ר ענת באלינט מצטרפת לשידור וטוענת כי למוזס לא באמת היתה אפשרות להילחם ב"ישראל היום" באמצעות הפיכת "ידיעות אחרונות" לעיתון טוב וביקורתי יותר שכן במציאות שבה יש עיתון אחד שכל גיליונותיו מחולקים חינם ומחירי המודעות שבו נמוכים במידה ניכרת מהמתחרים, לא התוכן הוא הקובע את הצלחתו. עוד מספרת באלינט כי בימיה ככתבת תקשורת ב"הארץ" וב"העין השביעית", כמו כתבי תקשורת אחרים, ניסתה לדווח על המאבקים הקשים ב"ידיעות אחרונות" בין עורכים בכירים לבין העורך הראשי והמו"ל על תחקירים שנוגעים להון-שלטון. "אני משווה את זה קצת לעבירות של ניצול מיני", היא אומרת, "כי בהרבה מקרים לשני הצדדים אין עניין להוציא את הסיפור החוצה. לא למו"ל ולעורך הראשי ולא לכתבים ולעורכים שנמצאים במאבק על סיפור".

בתשובה לשאלה על חומת השתיקה שנשמרת בימים אלה ב"ידיעות אחרונות", על אף הגילויים החד-משמעיים בהקלטות תיק 2000, טוען הופשטיין כי "לאורך השנים היתה החלשה של כושר ההתנגדות האימונולוגית של עיתונאי 'ידיעות אחרונות'". באלינט מוסיפה כי בפועל יש ב"ידיעות אחרונות" "תרבות ארגונית קלוקלת שיוצרת סלקציה טבעית שבה אנשים שרוצים לקיים מאבק ולייצר אופוזיציה בסוף מוצאים את עצמם בחוץ, בין אם בשל התשה ובין אם בשל פיטורים".

עם זאת, באלינט מציינת כי הן העיתונאים העובדים ב"ידיעות אחרונות" והן המו"ל של העיתון מוזס פועלים כיום בתוך מערך כוחות שחזק מהם, כשהאפשרויות שלהם מצומצמות. איתמר ב"ז מציג עמדה פחות סלחנית וטוען כי מעיתונאים מצופה לכל הפחות לפעול באחריות של פועל במפעל מזון המסרב להכניס חומר מזיק וממכר למוצר שהוא מייצר. בתשובה טוענת באלינט כי בעיתונות, להבדיל מבמפעל אחר, יש מרכיב עמום שמאפשר תמיד להצדיק את ההחלטות המוטות כחלק מ"שיקולי עריכה" לגיטימיים.

ב"ז, מנגד, טוען כי דווקא מעיתונאי, שעובד במקצוע שהאתוס שלו הוא למצוא מידע בעל עניין ולפרסמו, מצופה להתנהגות אחראית יותר מעובד במפעל מזון. באלינט, בתשובה, מסבירה כי האתוס הזה נשחק לאורך השנים. בשלב זה מצטרף הופשטיין לדיון וטוען כי העיתונאים עצמם נכשלו לאורך השנים בפיתוח מנגנוני הגנה על עיתונאים שחושפים שחיתויות בתוך המערכות שלהם. "העיתונאים שרוצים לחשוף שחיתויות בתוך המערכות שלהם יודעים בלבם שהם יהיו לבד לגמרי", אומר הופשטיין, "וסביר להניח בלי פרנסה בסוף".

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.