אמנון קפליוק היה שייך לדור מזרחנים ועיתונאים שאיננו יותר. הדור הנוכחי, רובו ככולו, הוא תוצר מובהק של מערכת הביטחון. צה"ל מכשיר זה שנים בוגרים של קורסים לשפה הערבית ולמדעי המזרח שרמתם המקצועית גבוהה ביותר, אולם בית-גידולם במערכת הביטחון מכתיב להם את ההכרה שידיעת הערבית וחקר המזרח הם בבחינת "דע את האויב".

אמנון היה ההפך מזה. עולמו הרוחני הכתיב לו עמדה ברורה שהערבי המוגדר בארץ כאויב יכול וצריך להפוך לאוהב. מבחינה זו הוא היה בהחלט עיתונאי בעל אג'נדה – אג'נדה של עמדות שמאל ברורות.

מבחינה זו היה אמנון יורש של קבוצת המזרחנים של תנועת השומר-הצעיר, שהטיפה בשנים של טרום 1948, כלומר לפני הקמת מפ"ם, להקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. כאשר התחלתי לעבוד בעיתון "דבר", בימים שאחרי מלחמת ששת-הימים, הספקתי להכיר אחדים מהם: אליעזר בארי, איש קיבוץ הזורע, יוסף וושיץ מחיפה, ואהרונצ'יק כהן משער-העמקים. אמנון, שעבד אז ב"על המשמר", דיבר על אודותיהם והכיר לי אותם. אולם יותר מכל סיפר לי והכיר לי את אביו, מנחם קפליוק, שהוא ומיכאל אסף היו העיתונאים המזרחנים של "דבר". תרגומיו של מנחם קפליוק מהספרות הערבית נודעו אז, ועיסוקיו בתרבות הערבית עיצבו ללא ספק את עולמו הרוחני של בנו אמנון.

אמנון קפליוק

אמנון קפליוק

גם בדור ההוא של הקמת המדינה היתה קהילה לא קטנה של מזרחנים שעיקר עיסוקם בענייני ערבים נקשר לנושאי ביטחון ומודיעין; אם במחלקה המדינית של הסוכנות, ואחר-כך במשרד החוץ, ואם במחלקות לערבית ולמזרח תיכון באוניברסיטה העברית. אמנון היה נטול רגישות בטחונית-מודיעינית ועסק בענייני ערבים מתוך סקרנות ואהבה, לא פעם מתוך הערצה. אז, כמו היום, זה לא דבר פשוט.

אמנון התפעל, למשל, מהלאומיות הערבית שפרחה בשנות החמישים והשישים והוקסם מדמותו של נשיא מצרים ג'מאל עבד אל-נאצר. פעם סיפר לי שלא הפסיד אף נאום שלו. הוא ישב מרותק לנאומיו ששודרו ברדיו ושריתקו מיליוני ערבים מ"האוקיאנוס הסוער במרוקו שבמערב ועד למפרץ (הפרסי) הגועש במזרח", כדברי הקריינות המתלהמת של תחנת השידור המצרית קול-ערב. כאשר אמנון העריץ את נאצר, בישראל הרשמית תיעבו אותו. נאצר היה האויב מספר אחת. קראו לו "הרודן המצרי". זה לא עשה רושם על אמנון קפליוק.

הדברים חזרו ביתר שאת כאשר דובר ביאסר ערפאת. אמנון היה בן בית בוועידות אש"ף, כאשר בארץ דיווחו עליהן כעל ועידות המרצחים. הוא נכנס ויצא, ולא פעם פתח גם לי דלתות, במשרדי ההנהגה הפלסטינית ובלשכת ערפאת במוקטעה ברמאללה. הוא הכיר את כולם וכולם הכירו אותו. הדברים חרגו בהרבה מעניין עיתונאי גרידא, וגם מהשקפה פוליטית של איש שמאל. הם נגעו בראש ובראשונה לכך שאמנון כיבד את זולתו וכיבד את תרבותו ומאווייו של העם השכן, גם אם לא תמיד הסכים להם. על רקע זה אהב את השפה הערבית ושלט בה להפליא, אהב לקרוא מדי יום ביומו עיתונים וספרים בערבית, ואהב גם את מלאכת הכתיבה – ותעיד על כך רשימת הספרים שפירסם.

ראיתי זאת היטב במשך השנים הארוכות שהיה פעיל בהנהלת ארגון בצלם. רוב המתנדבים של בצלם באים מחוגים של אנשי אקדמיה ומשפטנים החרדים לזכויות אדם. אמנון בא מרקע אחר – של תקשורת ומזרחנות. ספק אם היה עוד מישהו בבצלם שהיה מוכן במשך שנים כה ארוכות לתת מזמנו ומרצו לארגון. בתקשורת המודרנית עיתונאי עם אג'נדה רדיקלית חשוד כחסר מיומנות ואמינות. אצל אמנון המקצוענות לא נפגעה. הוא כבש את כותרות התקשורת בארץ כאשר היה העיתונאי הישראלי הראשון שביקר בארצות ובערי הבירה של מדינות שישראלים לפניו לא ביקרו בהן. עזר לו הדרכון הצרפתי שהיה לו, אבל יותר מכך האמון והכבוד שרחשו לו מארחיו הערבים שנוכחו לדעת שהוא מעריך ומכבד אותם.