בסוף פברואר פירסם מוסף "הארץ" כתבה נרחבת של עמירה שגב תחת הכותרת "עשן בלי אש". הכתבה הוגדרה "תחקיר: עישון פסיבי, המיתוס והמציאות". הוצגו בה כמה מחקרים שהטילו ספק רב בעמדה המקובלת על מרבית הקהילה הרפואית-מדעית הבינלאומית, ולפיה העישון הפסיבי מזיק מאוד לבריאות. הכתבה זכתה למקום נרחב במוסף, וכן לאיור השער שלו. כותרת המשנה ענתה בעצם על שאלת התחקיר, והשאלה "מיתוס או מציאות" קיבלה תשובה מיידית בפונט גדול ובולט: "עשן בלי אש", היא קבעה.
הכתבה עוררה הדים בחוגים הרלבנטיים בארץ ומחוצה לה, ולוותה בתגובות רבות. "הארץ" פירסם במשך שבועיים לפחות עשר תגובות, רובן חריפות ונוקבות, של רופאים ואזרחים מן השורה, אשר קבלו על העמדה המובהקת של הכתבה בנושא כה חשוב. "הכתבה העלתה את רמות הציניות והמגמתיות במידע המוגש לציבור רמה נוספת". "כתבה מגמתית שלא אוזנה... הכתבת בחרה בקפידה את המיעוט השולי של המחקרים...", "כתבה קיצונית וחד-צדדית", קבלו כמה מגיבים. תגובות אלקטרוניות שפורסמו באתר של כתב-העת הרפואי BMJ (כתב-העת הבריטי לרפואה) התייחסו אף הן לכתבה, ונכתבו ברוח דומה: "הדיס-אינפורמציה בכתבה השערורייתית ב'הארץ' משרתת את האינטרסים של תעשיית הטבק", נכתב, ועוד: "הכתבה שגתה בציטוט המחקר... יתרה מזו, היא הכילה מידע שגוי באופן בוטה... ניתן לצפות לנסיונות נוספים למניפולציה של התקשורת בנושא זה".
בכתבה אכן נפלו ליקויים אחדים, מהם זניחים ומהם משמעותיים, אולי מן הסוג הנופל בכתבות רבות כשהן רחבות היקף כל-כך. אך יחד, רצף כזה של אי-דיוקים עלול להצטבר לכדי הטעיה של ממש בנושא שנוגע לבריאותו, אם לא לחייו, של הפרט לא פחות מאשר נושאים ביטחוניים רגישים.
הכשלים בתחום העובדתי מציירים את התמונה שלהלן: המקור הראשון שמצטטת שגב הוא מחקר חדש של הרופאים ג' קופאס וג' שי, שפורסם השנה ב-BMJ. המחקר בחן מחדש מחקר-על קודם, שמצא סיכון מוגבר ללקות בסרטן הריאה כתוצאה מהיחשפות לעישון של אחרים. ממצאי המחקר החדש היו כי הסיכון קטן משחשבו, ובמובהקות סטטיסטית נמוכה.
אכן, הבדיקה המחודשת של מחקר-העל מצאה כי ייתכן שהיתה הגזמה בתיאור מידת הסיכון ללקות בסרטן הריאה כתוצאה מחשיפה לעישון פסיבי. המחקר המקורי פורסם ב-1997 על-ידי ד"ר האקשאו ועמיתיו, והעריך את הסכנה המשוקללת בתוספת תחלואה של 24%. קופאס ושי מצאו כי ייתכן ש-15% הוא נתון מדויק יותר. יש אפוא סיכון ברור בהיחשפות לעישון פסיבי גם לפי המחקר החדש, אבל בשיעור נמוך ממה שסברו. לא ממש סיבה למסיבה. באתר BMJ, שבו פורסם המחקר החדש, הופיעו תגובות רבות עליו. חבל ששגב לא עיינה בהן. "תגובתי למחקר הזה היא פיהוק אחד גדול... במלים אחרות, המחקר טוען כי אם קבוצת אנשים עשתה כמה מחקרים אשר לא מצאו כל קשר בין עישון פסיבי לסרטן ריאה או כל סיכון מוגבר, ופתאום היינו מגלים את המחקרים האלו, הסיכון המוגבר היה נמוך יותר מזה אשר נמצא קודם... אז מה הביג דיל?", כותב פרופ' גלאנץ, חוקר עישון מאוניברסיטת סן-פרנסיסקו.
גם רופאים ישראלים לא מצאו כאן חידוש של ממש. ד"ר גרי גינסברג, כלכלן בריאות ואפידמיולוג ומנהל תחום הערכת טכנולוגיה במשרד הבריאות: "המחקר לא הציג שום תוצאות חדשות, אלא רק סיכם תוצאות של מחקרים שנעשו בעבר והעריכן מחדש. גם שגב לא הציגה נתונים חדשים בכתבתה". כך מוצא גם פרופ' מאיר ברזיס, מומחה לרפואה פנימית ורופא בכיר במחלקה הפנימית בהדסה הר-הצופים: "אין כאן חדשה דרמטית. המחקר עוסק בעיקר בניתוח סטטיסטי, ואין בממצאיו משום חידוש. הוא בוחן מחלה אחת: סרטן הריאה, ולא מבטל את הוכחת הנזקים היותר נפוצים, כמו התקפי לב. הוא מעניין בעיקר סטטיסטיקאים או אפידמיולוגים". יתרה מזו, הוא מוסיף, "הכתבה מציגה את המחקר כאילו הוא שומט את הבסיס המדעי מתחת לטענה נגד העישון הפסיבי. היא טעתה והטעתה".
הפתיח של הכתבה מטעה, שכן בעוד שהוא קובע את הטון לגבי המסר של הכתבה כולה, הרי שעורך המחקר כותב בבירור במבוא שההסכמה הרווחת היא שעישון פסיבי מגביר את הסיכון ללקות בסרטן הריאה; הוויכוח הוא מתודולוגי ונסוב על אחוזי הסיכון ושיטות סטטיסטיות, לא סביב הסיכון עצמו.
המחקר השני המצוטט בכתבתה של שגב נערך על-ידי מעבדת צ'נינג של בית-הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד, ופורסם בדצמבר 1999. המחקר בדק את הקשר שבין חשיפה לעישון במקום העבודה למחלות לב וכלי דם, ומצא כי אף על פי שנמצא סיכון מוגבר בחמישה מתוך שישה מחקרים שנסקרו, נתונים אלה אינם בעלי משמעות סטטיסטית בשל המספרים הקטנים, אם כי צירופם בניתוח-על אכן הראה סיכון מובהק עם תוספת תחלואה של 20%. "בניגוד לעדות המצביעה בבירור על סיכון מוגבר כתוצאה מחשיפה לעישון של בן-הזוג בבית, מחקרים על הקשר בין מחלות אלו לבין חשיפה במקום העבודה עדיין מעטים ולא חד-משמעיים", כתוב בתקציר של המחקר. שגב, לעומת זאת, קבעה כי המחקרים עדיין "קלושים" ו"בלתי משכנעים"; תלוי כנראה את מי מנסים לשכנע. מי שקורא את התקציר עד תומו מגיע למסקנה האמיתית של החוקרים: "אין סיבה ביולוגית סבירה להניח כי הסיכונים המוכחים של החשיפה לעשן בבית לא יחולו גם על החשיפה במקום העבודה".
בתגובה לפניית "העין השביעית" התקשה ד"ר פרנק שפייצר, מנהל תחום המחקר האפידמיולוגי במעבדת צ'נינג, לזהות את המחקר על-פי הציטוט מכתבתה של שגב. בסופו של דבר הגיב כך על השימוש שנעשה במחקר כדי להפריך את הסיכון שבחשיפה לעישון פסיבי: "הסקת המסקנה מן המחקר הזה, כי הממצאים 'אינם משכנעים' ו'חסרי משמעות סטטיסטית', הנה פרשנות משוחדת לחלוטין ובלתי סבירה של דיון מאוד מעמיק על הנתונים וניתוחם".
כפי שנכתב אצל שגב, שופט פדרלי במדינת צפון-קרוליינה (ולא דרום-קרוליינה, כפי שמופיע ב"הארץ") אכן תקף בחריפות את דו"ח ה-EPA, הסוכנות האמריקאית לשמירת הסביבה, אשר קבע בשנת 1993 כי עישון פסיבי הוא גורם מסרטן, דו"ח ששימש נדבך מרכזי בדרך לחקיקה האוסרת עישון במקומות ציבוריים בארצות-הברית וכנראה גם בארץ. השופט ויליאם ג' אוסטין פסק ביולי 1998 כי מסקנת הדו"ח היתה ידועה מראש, וכי הנתונים הכלולים בו נבחרו בקפידה כך שיתמכו במסקנה שנקבעה מראש. פסיקתו נוסחה בחריפות רבה. שגב לא ידעה כי השופט שימש בשנות השבעים שתדלן של תעשיית הטבק, שעליה נסמכת כלכלת צפון-קרוליינה. ד"ר גינסברג: "שדולת תעשיית הטבק היא בעלת עוצמה רבה במדינה... הסיכוי לזכות במשפט הוגן בצפון-קרוליינה בנושא עישון דומה לסיכוייו של ציוני לקבל משפט הוגן בעיראק".
הכתבה מצטטת מחקר שפורסם במאי 1998 על-ידי המכון הלאומי לחקר סרטן בצרפת (ה-IARC), מכון-בן של ארגון הבריאות העולמי), ומצא כי עישון דווקא מקטין את הסיכון ללקות בסרטן השד. החוקרים עצמם, היא כותבת, היו מופתעים ואף נבוכים במקצת מן התוצאות, וחששו – ובצדק – שייעשה בהן שימוש לא אחראי. אם לדייק, המחקר אכן מצא כי העישון מקטין ב-50% את הסיכון לחלות, אבל רק אצל קבוצה קטנה של נשים הנושאות גן פגום, ההופך אותן לקבוצת סיכון גנטית למחלה. רק אשה אחת מתוך 250 נושאות את הגן המוטנטי הזה, הסבירו החוקרים. 0.4% מן הנשים. ולמען הסר ספק באשר למסר המדעי, הסביר ד"ר פול קלייהויז, מנהל IARC, בהודעת הארגון לעיתונות: "מחקר זה אינו צריך לעודד נשים להתחיל לעשן או להמשיך בהרגלן זה, מאחר שההשפעות השליליות של העישון על הבריאות הן עצומות". כותרת ההודעה מזהירה: "מדענים אינם מצדדים בעישון, כיוון שהסכנות עולות לאין ערוך על היתרונות". קלייהויז צוטט בכתבה במוסף "הארץ", אבל רק חלקית.
"בישראל מעולם לא נערך מחקר עצמאי לבדיקת נזקי העישון הפסיבי", כותבת שגב, ומוסיפה בעוקצנות כי "זה לא הפריע למחוקק להתבסס על הדו"חות השנויים במחלוקת". ד"ר גרי גינסברג: "אין מניעה להסתמך על מחקרים שנערכו בחו"ל. כמו שהאסבסט הורג אנשים שיש להם ריאות בארצות-הברית, כך הוא גם הורג אנשים שיש להם ריאות בישראל. אותו דבר לגבי העישון". גינסברג, כפי שנכתב אצל שגב, מסיים בימים אלה את המחקר הגדול ביותר בנושא העישון הישיר והסביל שנערך אי-פעם בארץ. למעלה מ-500 מחקרים נכללו במחקר, רובם המכריע נערכו בשני העשורים האחרונים, כולל כאלו שהגיעו לתוצאות שליליות – היינו, הם לא מצאו קשר בין עישון לתחלואות שונות. ממצאיו מראים בבירור קשר משמעותי בין עישון ישיר וסביל למחלות רבות ביותר. הוא גם מצא שלעישון יש השפעה חיובית או מעכבת על מחלה מסוימת. גינסברג העביר לשגב נתונים רבים, הוא מספר, "אך באופן שיטתי היא בררה מן הנתונים שמסרתי לה רק את אלה שהתיישבו עם העמדה שהציגה בכתבתה" (שגב: "אין דבר חשוב אחד שאמר לי ולא כתבתי, ולהפך").
גם משרד הבריאות מזהיר מפורשות בעלוניו: "השפעת העישון הסביל והכפוי על ילדים מדאיגה... הסיכוי של ילד לאם מעשנת להתאשפז בעקבות בעיות ריאה גבוהה ב-70% מילד לאם שאינה מעשנת... אצל ילדי מעשנים אובחנה פגיעה משמעותית בתפקוד הריאה... אחד הגורמים החשובים למוות בעריסה הוא כנראה העישון... אל תתביישו לבקש לא לעשן על יד התינוק בבית או בכל מקום אחר". בין הממצאים של ד"ר גינסברג שלא נכללו בכתבה: 32 פטירות של תינוקות עד גיל שנה במהלך שנת 1999 בארץ מיוחסות לעישון פסיבי, מחציתן מות-עריסה. באותה שנה, 42 מקרי פטירה של ילדים עד גיל 15 בארץ מיוחסים לעישון פסיבי.
עוד נכתב אצל שגב כי בג"ץ דחה עתירה שהגישה ההסתדרות הרפואית בישראל לרשום את הניקוטין כסם מזיק. לאמיתו של דבר, העתירה ממשיכה להתברר, שכן בג"ץ הורה על הקמת ועדה לבדיקת הנושא בטרם יפסוק. עו"ד נטע ארז, המייצג בהתנדבות את ההסתדרות הרפואית בסוגיה זו: "העתירה עומדת על קרקע מוצקה, והדרך רחוקה מכישלון. עצם הגשת העתירה הקפיצה בכמה דרגות את הטיפול בנושא העישון, מבחינת טיפול מוסדות השלטון בעניין וכמובן מינוי הוועדה".
הכתבה מספרת שארגון הבריאות העולמי מנע פרסום מחקר אשר לא מצא כל קשר בין עישון פסיבי לסרטן הריאות, אך קנוניה זו נחשפה בשני עיתונים בריטיים במרץ 1998, עת דלפו התוצאות הלא רצויות לכאורה לתקשורת הבריטית. שגב מצטטת הודעה לעיתונות מטעם הארגון, שבה נטען כי הפרסום מתעכב בשל בדיקת המחקר על-ידי כתב-עת מקצועי בעל מוניטין בטרם יפורסם, כנהוג. לו רצתה הכותבת, יכלה בוודאי למצוא כי המחקר אכן התפרסם לאחר שישה חודשים, ומצא קשר בין עישון פסיבי לסרטן הריאות, אם כי במובהקות חלשה בשל ערכי דגימה נמוכים. המחקר גם התריע על הקשר בין העישון הפסיבי לבין אסתמה בקרב ילדים, וכן קשר למות-עריסה. שגב קנתה את תיזת קנוניית המחקר של הארגונים הלוחמים בעישון, המנסים כביכול למנוע מן הציבור מידע המוכיח כי עישון וחשיפה לעשן מסוכנים פחות מכפי שמקובל לחשוב. אבל אם כבר קנוניה, הרי שאם מחקר זה עלה בין 1.5 ל-3 מיליון דולר במשך עשור, הרי מסמכים שנחשפו בשנות התשעים הראו כי חברות הסיגריות השקיעו סכומים גבוהים בהרבה בנסיונות לסתור את ממצאיו באמצעות אנשי מדע ותקשורת אוהדים.
הטענה על קנוניית מחקר במימון חברות הטבק הוצגה בכתבה כדעתם הפרטית של ד"ר גינסברג ואנשי ממסד רפואי אחרים. למעשה, מחקר שפורסם ב-JAMA (כתב-העת של איגוד הרפואה האמריקאי) בשנת 1998 מצא כי "הגורם היחיד שקבע אם מחקר מסוים ימצא כי העישון הפסיבי מזיק לבריאות הוא מידת השתייכותו של הכותב לתעשיית הטבק".
"ברוב העיתונים הרפואיים לא אוכל לפרסם דבר אם איני מצהיר על ניגוד אינטרסים", אומר פרופ' ברזיס. לעומת זאת, עיתונות כללית אינה מחויבת לנקוט שקיפות בנוגע להכנסות שלה מפרסום, או להצהיר על ניגוד אינטרסים אפשרי. בכתבת תגובה שפורסמה באתר BMJ ברשת, הציע פרופ' אליעזר רובינזון, יו"ר האגודה למלחמה בסרטן, שכך תנהג העיתונות בנושא העישון.
העמדה שהציגה שגב היתה חד-צדדית, שכן היא שמה לעצמה למטרה לתת ביטוי גם לקול הפחות פופולרי בבון-טון העכשווי – לקול התומך בעישון מבחינה חברתית, וכופר בטענות המדעיות על הנזקים שהוא גורם למי שנמצאים בסביבה. העמדות האלו קיימות והן לגיטימיות כמושאים לסיקור, גם אם הן לא מקובלות וגם אם הן אינן עולות בקנה אחד עם התקינות הפוליטית. הקושי בכתבה של שגב הוא שהיא טישטשה את הפרופורציות האמיתיות של היסוד המחקרי שעליו מבוססת העמדה החריגה, וכתוצאה מכך עיוותה את הבסיס העובדתי-מדעי להמשך קיומה של התופעה החברתית. שישה עמודי מוסף הוקדשו לתחקיר, שטח נרחב ללא ספק, וכמעט כולם הוקצו לעמדת מיעוט מובהקת, בלי להבהיר כי זו אכן עמד מיעוט בקרב הקהילה הרפואית. בשולי הכתבה הופיעו מסגרות-צד, תחת הכותרת "נרדפי החוק", שהציגו שישה מעשנים ידועי שם, דוגמת שולמית אלוני ונתן זהבי. לקול ההפוך לא ניתן ביטוי מאזן.
גינסברג: "הכתבה שלה היא פשוט חסרת אחריות ולוקה בחוסר איזון חמור. אולי זה לגיטימי להעלות לדיון תופעה כזו, של תחושת רדיפה גוברת בקרב מעשנים, אך לפחות היא היתה צריכה לאזן קצת את העמדה המגמתית שלה. היא בחרה להתעלם מן הנתונים הרבים המצביעים על הסכנה הברורה, ויכלה לפחות מול ששת המעשים שלה להציג שישה קולות הפוכים, של אנשים השוללים עישון וסובלים מהחשיפה אליו שלא מרצון. אבל כמו שהיא הציגה את הדברים, זה פשוט חוסר אחריות".
גם אם הכתבה היתה מציגה כראוי את הצד השני לשם איזון, יש מקום לשאול אם האיזון העיתונאי המקובל, הצגת עמדה כנגד עמדה, הולם במקרים כאלה. העיתונאי אולי נוהג פורמלית כשורה, אך הצגה שוויונית של עמדות מדעיות שמשקלן המהותי שונה בתכלית היא פתרון מכני גרידא.
פרופ' בן-עמי סלע, ראש המכון לכימיה פתולוגית בבית-החולים שיבא ומרצה בבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב: "אני לא יודע אם היא בכלל יכלה לאזן את הכתבה; מבחינתי, לא יכול להיות כאן שום איזון, ומבחינה מדעית ורפואית אין איזון בין הנתונים. זה לא 50%-50%. היחס הוא של 95% ו-5%. המחקרים שהיא הציגה הם המיעוט שבמיעוט. אי-אפשר להפוך את הפרעוש לפיל עצמו.
"כשהתחלתי לקרוא את הכתבה, כבר ראיתי לקראת מה אני הולך. כשדבר כזה מופיע במוסף השבת של עיתון לאנשים חושבים, זה פשוט הורס את מה שאנחנו מטפטפים לציבור ולתקשורת במשך שנים ארוכות. חמור במיוחד העניין התדמיתי כאן. היא לא לקחה שישה מעשנים מפורסמים, אנשים כמו שולמית אלוני, המוכרת כמגינה על זכויות האזרח והציבור. לרוב הדוברים אפיל ציבורי חיובי, ליברלי, חוש הומור טוב, וקולותיהם נותנים מעין לגיטימציה לתחושת הנרדפות. זה בפירוש לא מאמר לאנשים חושבים".
ומי נושא במחיר ההשפעה של כתבה כזו?
פרופ' ברזיס: "הארץ" יצר כאן משהו שיש לו תופעות לוואי המשפיעות על חולים ועל חולים פוטנציאליים. מנקודת ראות של קלינאי, יש נזק לחולים פוטנציאליים, ואיני יודע כיצד לתקנו. ובעניין של טובת הכלל – מי ישלם על כך? אני חושב שחובת העיתונאי לנקוט אחריות ולבחון אם רצוי לפרסם בצורה כזאת את המידע הכה שולי הזה מול המידע המוכח בספרות – שהעישון הפסיבי מזיק.
שגב נסחפה ואיבדה את הקשר עם המטרה המקורית שלה. את הדיון העקרוני והמעניין, לגבי זכותו של המחוקק להתערב בחיי הפרט, היא הותירה בפי שוחרי העישון שהתראיינו. חבל, שכן השתייכותם המובהקת לצד מסוים מעוררת מראש אנטגוניזם אצל הקוראים הנמנים עם "הצד השני" ומורידה מן הערך של דבריהם החשובים.
כוונותיה היו טובות, אך היא החטיאה אותן בחלקן וחטאה להן בחלקן, שכן העמדה המובהקת של הכתבה החשידה אותה מראש כנטויה לכיוון מסוים, ובכך גרעה מן הלגיטימיות שלה ליטול חלק בוויכוח או בהצגתו לציבור. שגב ביקשה להאיר פינה מוסתרת בסדר היום הציבורי, אך שטפה אותה באור כה חזק עד שסינוורה את מושא סיפורה וגם את הקוראים.
בת-שבע סובלמן-שמעון היא תחקירנית ה"לוס אנג'לס טיימס" בישראל
עמירה שגב: הביקורת מגוחכת, צדקנית, מטיפנית ומתחסדת
"עברתי מחדש על חלק מן החומר, וראיתי שגם במקומות שבהם יש הסתייגויות של החוקרים, הן מוצנעות – עורכי המחקרים בעצמם לא הדגישו אותן, שכן הן לא סותרות את הממצאים שאליהם הגיעו", אומרת עמירה שגב בתגובה. "אם חטאי הוא בזה שהתייחסתי להסתייגויות כמו החוקרים שכתבו אותן, אז זה עדיין בטל בשישים לעומת חטאה של מערכת הבריאות או מי שאחראי לכך שאינפורמציה רלבנטית לציבור נמנעה ממנו, ומסתיר מן האזרח את העובדה שהעישון הפסיבי היא לא כצעקתה, ושבכל העולם מתנהל על כך ויכוח גלוי, רק לא אצלנו".
"ערכתי תחקיר יסודי ביותר", היא מוסיפה, "ולא עשיתי דבר שהחוקרים עצמם לא עשו. אם מישהו רוצה לפשפש באותיות הקטנות, איפה טעיתי במספר או אחוז, זה עדיין לא משנה את התמונה הכללית. הרדיפה והביקורת הן מגוחכות, צדקניות, מטיפניות ומתחסדות. המידע נגיש לכל אזרח בחו"ל, ורק אצלנו האזרח הוא האחרון לדעת על קיומו של הוויכוח. שיפסיקו לחטט ויתייחסו לשורה התחתונה של התחקיר: שהדמוניזציה של העישון הפסיבי היא לפחות לא כצעקתה, ושמסתירים מן הציבור את הוויכוח המדעי ושהבסיס לחקיקה מופרך. אני לא מטיפה לעישון ולא מתווכחת אם הוא מזיק או לא. אני רק מוחה על זה שלא מספרים לי שהוויכוח קיים. במקום להתייחס למסר, העדיפו להרוג את השליח".
אהוד אשרי: אין לנו מדיניות של ניפוץ מיתוסים
"הטיפול בנושא העישון החל מדברים שקראתי על עמדתו של ד"ר דני גור, שתפסו את עיני כי הוא דיבר על מחקרים אחרים, אשר לא מתפרסמים ולא באים לידיעת הציבור, ולכן שלחתי את הכתבת לחפשם", מסביר אהוד אשרי, עורך מוסף "הארץ".
באשר לכתבה על נגיף ה-HIV ואחריותו למחלת האיידס, מספר אשרי כי הנושא לא עלה ביוזמתו. "זה נושא שמנחם בן עלה עליו והביא לידיעתי", הוא מספר, "ונכנסתי לעניין על מנת לבדוק אם זה קוריוז או עניין רציני. משהשתכנעתי שמדובר בעניין רציני, הכתבים נעו קדימה. כל נושא לגופו, ואין מדיניות בעניין. אין מדיניות של ניפוץ מיתוסים, כל מקרה נשקל לגופו ומהווה עניין נפרד לגמרי. אין אידיאולוגיה של ניפוץ מיתוסים; יש ניסיון למלא תפקיד עיתונאי וציבורי לנסות לחשוף את האמת או לפחות את קיומם של ויכוחים על אודות האמת, וזה מה שאני עושה".
גיליון 27, יולי 2000