למי שקורא עיתונים (רגילים) ומאזין לרדיו או לטלוויזיה (הרגילים) מצטיירת לעתים רשת האינטרנט כג'ונגל מרוחק, משוחרר מנורמות ומדאגות. בשנה האחרונה אירע כמה פעמים שכלי התקשורת הוותיקים נאחזו בעובדה שמידע כלשהו התפרסם באינטרנט כדי להביאו לקהלם. בקולם החמוץ של אלה מבין עיתונאי קול-ישראל, למשל, שנאלצו להחרות להחזיק אחר הפרסום באינטרנט בדבר החשדות נגד יצחק מרדכי, נשמע גם ריחוק – כביכול היתה הרשת משחק אחר, בעל כללים שונים ובלתי מוכרים.
ובכן, החדשות על לידתו של כלי תקשורת מסוג אחר הן, עדיין, מוקדמות. עיתוני האינטרנט הישראליים נראים ומתנהגים, לפי שעה, כמו עיתוני נייר המוקרנים אל הקורא ממסך המחשב שלו. הם אינם מנצלים עדיין את מלוא הפוטנציאל הטכנולוגי של הרשת. נכון לעכשיו, יתרונותיהם העיקריים טמונים במהירות העדכון (כאילו חילק העיתון מכשירי רדיו צמוד למהדורה המודפסת שלו, לנוחיות הקורא הלחוץ), ובעובדה שהקריאה היא בחינם.
בשנתיים-שלוש האחרונות נוספו למפה התקשורתית בארץ עשרות כלי תקשורת אינטרנטיים. ליתר דיוק, עשרות מקורות שבהם ניתן להשיג חדשות. במרבית הפורטלים הישראליים, כגון וואלה, נטקינג, iol או נענע ניתן, במסגרת שלל השירותים המסחריים המוצעים לגולש, גם שירות חדשות. אולם אלה ברובם מסתכמים במתן מבזקים מורחבים יותר או פחות, או הפניות למקורות אחרים, כמו גל"צ (ב-msn-נענע) או "הארץ" (ב-iol). נוסף עליהם קיימות מהדורות האינטרנט של העיתונים ("מעריב", "הארץ" ו"גלובס") ושל הערוץ השני. אלה, כמעט בלעדית, מהדורות אלקטרוניות של מהדורת הנייר או הטלוויזיה. חוץ מהן אפשר להשיג שירותי מבזקים, חדשות בתחומים שונים ועדכונים מן הבורסה או מעולם הספורט בעשרות אתרים אחרים, החל מן האתר של צה"ל וכלה בפורומים שונים של חברות הטכנולוגיה הישראליות, באתרי ספורט למיניהם או במגזינים הרואים אור און-ליין.
הנתונים המתפרסמים מפעם לפעם מצביעים על מגמה נמשכת של עלייה בשימוש של אזרחי ישראל באינטרנט, ובמסגרתה עלייה מסוימת גם בקבלת חדשות משם. בסקר שנערך על-ידי חברת גאלופ ביוני האחרון (בקרב 1,200 גולשים בגילאי 10 ומעלה, המהווים מדגם מייצג של אוכלוסיית המדינה), נמצא כי 29% מבתי-האב דוברי העברית בישראל מחוברים לאינטרנט וגולשים יותר משעה בשבוע. זאת לעומת 21% לפני שנה ו-5.4% ב-1997. כ-11% מן המשתמשים ברשת העידו כי הם מתעדכנים בחדשות באינטרנט לעתים קרובות מאוד (בחישוב גס כמות זו מהווה כ-2% מאוכלוסיית המדינה), ו-25% העידו כי הם עושים זאת לעתים קרובות. בשנה שעברה היו נתוני השימוש בחדשות באינטרנט דומים לאלה, אולם לפני שנתיים העידו רק 6% כי הם מתעדכנים באינטרנט. לשם השוואה, לפי נתונים שמביא ה"קולומביה ג'ורנליזם ריביו" בגליון יולי-אוגוסט שלו, 20% מן האמריקאים מקבלים את החדשות שלהם מן האינטרנט.
הנתונים האלה לא נעלמו מעיניהם של בעלי ההון, גם בתחום התקשורת, ובחודשים האחרונים עשו שניים מהם, ארנון מוזס ועמוס שוקן, צעדים חשובים בתחום עיתונות האינטרנט. שוקן הצטרף לגיא רולניק, לשעבר עורך מדור הכלכלה ב"הארץ", להקמת אתר החדשות הכלכליות The marker, ואילו קבוצת "ידיעות אחרונות" העלתה לרשת, לאחר הכנות ממושכות, את Ynet. שני אלה, בתוספת העיתון "עניין מרכזי" בעריכת רמי יצהר, הם שלושה כלי תקשורת עצמאיים, בעלי מערכות משלהם וסגנון משלהם, המתחילים אט-אט (או אולי דווקא במהירות מסחררת, קשה לדעת) לתפוס לעצמם מקום ככלי תקשורת ישראליים מן המניין.
אף כי קשה לאמוד את מאזן הרווח וההפסד של המיזמים האלה של עיתונות מקוונת, ברור כי הם טרם הציגו רווחים בשלב כה מוקדם של פעילותם. נראה כי רווחיותם תבוסס על פרסום, כמו בעיתונות הנייר וכמו במרבית העסקים באינטרנט, וייתכן שבמידה כזו או אחרת גם על מתן שירותים מקוונים, כגון שירותי מסחר, בייחוד ב-Ynet.
ה-eתון של המדינה?
www.ynet.co.il) Ynet) שעלה לרשת בתחילת יוני, הוא כבר עתה אחד האתרים העבריים הגדולים ביותר, ולפי חלק מן ההערכות, הפופולריים ביותר ברשת. ב- Ynetמסרבים למסור מספרים, אולם לפי הערכות שונות, מועסקים באתר כ-130 עובדים, מתוכם כ-80 כתבים ועורכים. לפי הוראה מפורשת של המו"ל, ארנון מוזס, נמנעו ב- Ynet מגיוס כתבים ועורכים מתוך שורות "ידיעות אחרונות", והקשר בין מערכת האתר ובין מערכת העיתון מצומצם מאוד ומוגבל למתן שירותים, דוגמת שירותי ארכיון שמספק "ידיעות" הוותיק לאתר החדש. בהקמת האתר הושקעו, שוב לפי הערכות, כ-10 מיליון דולר. האתר שייך לחברה עצמאית, "ידיעות-אינטרנט" מקבוצת "ידיעות אחרונות", המפעילה עוד כמה אתרי אינטרנט בארץ, ביניהם "לוח ידיעות אחרונות", "ידיעותיכון", "ראש-1", "הדקה ה-90", "המכרז-הכפול" ועוד.
"ידיעות-אינטרנט" הוקמה לפני שנתיים, אך רק בשנה האחרונה הוחלט להקים עיתון עצמאי, בעל מערכת נפרדת מ"ידיעות אחרונות" ובעל אופי שונה. עד אז חשבו בעיתון להעלות לרשת מהדורה אלקטרונית של העיתון המודפס, כפי שעשו ב"הארץ", "מעריב", "גלובס" ומרבית העיתונים הגדולים בעולם. מהדורה כזאת קיימת כבר שנתיים, ועובדי העיתון וכתביו בחו"ל יכולים לקרוא את העיתון במהדורתו האלקטרונית מדי יום, אך היא אינה פתוחה לקהל הרחב. ב"ידיעות" אומרים כי נראה שהמו"ל, מוזס, החליט לא לפתוח את המהדורה האלקטרונית לקהל הן משום שהוא אינו מרוצה מאיכותה, והן מפני שהוא חושש מפגיעה בקהל המנויים של "ידיעות אחרונות".
Ynet נמצא עדיין בתקופת הרצה, כפי שמצוין בפינת דף הבית של האתר. העורך הראשי זאב חספר מציין, אף כי אינו מוכן לפרט, שיש לאתר תוכניות התרחבות ושינוי וכי ביסוס מעמד של ממש באינטרנט ובעיתונות הוא דבר שייקח עוד זמן. Ynet טרם ביצע מאמץ שיווקי של ממש, פרט למתן שירותי סטטיסטיקה לערוץ הראשון בטלוויזיה, במהלך שידורי אליפות אירופה בכדורגל, אך נראה שבשלב מסוים מתוכנן בליץ שיווקי רחב היקף.
לקורא התמים נראה האתר כעיתון לכל דבר. בעמוד הראשי שלו מתנוססת כותרת ראשית (אם כי קטנת ממדים), הפניות לכתבות, לידיעות ולמאמרי דעות, וכמובן מבזקים המתעדכנים מדי כמה דקות. Ynet בנוי כרגע מארבעה ערוצים ראשיים: חדשות, ספורט, דעות ואינדקס, אם כי מתוכננים ערוצים נוספים, שחלקם קיימים על מחשבי האתר אך טרם עלו לרשת. ערוץ החדשות עוסק בנושאים המעסיקים את כל כלי התקשורת והוא מורכב מכמה תת-ערוצים: פוליטי-מדיני, בארץ, בעולם ומיוחד.
באחרון מופיעים פרויקטים מיוחדים בנושאים שונים, למשל, סיכום שבע שנות נשיאותו של עזר ויצמן או דו"ח מבקר המדינה על השלטון המקומי. ערוץ הספורט של Ynet גדול ומקיף והוא מתעדכן במהירות בתוצאות מענפי ספורט רבים. ב- Ynet מופיעים מדי יום, כנהוג באתרי אינטרנט רבים בעולם, משאלי דעות קהל בנושאים שונים, שבהם מוצגת לקורא שאלה בנושא כלשהו ("מי אשם בתאונות הדרכים?", "איזה מין פיצויים צריכות חברות הסיגריות לשלם?", או: "האם הפגין ברק בקמפ-דייוויד עמידה איתנה?") וכמה תשובות, כך שכאשר הוא משיב מתקבלות תוצאות המשאל העדכניות, בציון כמות המשתתפים (ואזהרה שאין לראות בתוצאות מדגם מייצג כלשהו, כמובן).
ערוץ האינדקס הוא המסגיר את היותו של Ynet יותר מעיתון. זוהי ראשיתו של פורטל במתכונת המוכרת: אינדקס אתרים רחב למדי שנלווה אליו מנוע חיפוש וכן מדריכים ושימושונים שונים. כך למשל, מציע Ynet "גלישה עם אופי" – מדור ובו המלצות על אתרים שונים בעולם ובארץ מפי טיפוסים סטריאוטיפיים שונים: האריסטוקרט, יפת-הנפש, הקלאפטע, המאצ'ו, המשועממת ועוד.
ברמה העיתונאית נראה Ynet כבעל אופי שונה למדי מעיתון האם שלו. מצד אחד, נראה ש- Ynet שומר על טון מאופק יותר (המגמה הומחשה בסיקור ועידת קמפ-דייוויד למשל). מצד שני, לעתים עוסק האתר בהבלטה בנושאים שהיו מוצאים את מקומם ב"ידיעות אחרונות", מן הסתם, עמוק בינות לדפי התרבות והפנאי. הדבר ניכר במיוחד בסופי שבוע, אז עובר Ynet לפאזות ה"סוף-שבוע-רגוע" שלו. כך, למשל, בסוף השבוע שלאחר בחירת הנשיא קצב, שעה שכל העיתונים עסקו במצבו הפוליטי המתערער של אהוד ברק, עסקה הכותרת באתר ב"צד האפל של פינוקיו" – פרויקט מיוחד על ההיסטוריה הקולנועית של ילד העץ בעל האף המתארך, לקראת צאת גרסתו החדשה של רוברט בניני.
לדברי חספר, הניסיון להתייחס אל האתר כאל עיתון מוטעה מעיקרו. המטרה בהקמת האתר היא, בלשונו, "ליצור את אתר האינטרנט מספר 1 (בארץ)", ומבין השורות ברור כי זהו נסיונה של קבוצת "ידיעות אחרונות" לכבוש לעצמה נתח-שוק באינטרנט המקביל לנתח-השוק שהיא מחזיקה בעולם התקשורת הלא מקוון. חספר מסביר כי ככל שיחלוף הזמן יהפוך Ynet פחות לעיתון, ויותר לאתר מידע רב-תחומי: "אנחנו רוצים, למשל, להיות אתר שיוכל לספק מצד אחד חומר לסטודנט שכותב עבודה לאוניברסיטה, מצד שני אינפורמציה לאדם שמתכנן נסיעה לחו"ל, ומצד שלישי גם חדשות, למי שרוצה להיות מעודכן". מבחינה עיתונאית רואה חספר את Ynet כמערכת מסוג שונה: "האופי שלנו יותר רדיופוני מאשר אופי של עיתון", בשל האפשרות של האתר להתעדכן במהירות. "בעיתון שיוצא פעם ביום כל מערך השיקולים חייב להיות אחר", הוא אומר בהתייחסו לטון השונה של הדיווחים על פסגת קמפ-דייוויד. "העורך חייב להיות בטוח שהעיתון יישאר רענן בעוד עשר שעות. לנו אין הבעיה הזאת. העבודה שלנו מבחינה זאת יותר אינטנסיבית, אבל יותר קלה".
שוני נוסף שאפשר להבחין בו, ב- Ynet כמו בעיתוני אינטרנט אחרים, הוא הדגש המועט המושם על עבודת תחקיר, או על תפקידה הקלאסי של העיתונות כ"כלב שמירה". העיתונות האלקטרונית ממעטת לפי שעה בתחקירים או בחשיפות מרעישות (יוצא מכלל זה, אולי, "עניין מרכזי"). חספר מודה שהאלמנט הביקורתי, התחקירי, חלש באתר שבעריכתו, אולם הדבר מכוון: "אין לנו יומרה להפיל את הממשלה באמצעות תחקיר או סקופ", הוא אומר. "אם יהיה תחקיר כזה – אני אשמח, אבל אני לא חושב שזה עיקר המנדט שלנו".
ב"ידיעות אחרונות" נוצרו מתחים שונים סביב הקמתו של Ynet. גורם בכיר בבית "ידיעות אחרונות" יודע לספר כי במהלך הזמן הקצר ש- Ynet קיים נתגלעו עימותים בין כתביו לבין כתבי העיתון המודפס, בייחוד סביב השימוש שעשו כתבים מן האח הצעיר בשמו של "ידיעות אחרונות" להשגת חומר ומקורות. בכמה מקרים הציגו עצמם כתבי Ynet כאנשי "ידיעות אחרונות", תפסו את מקומם של כתבי העיתון באירועים שונים או שלחו מכתבים על גבי נייר רשמי של העיתון. לדבריו, ב"ידיעות אחרונות" אף לא אהבו את העובדה ששמו של העיתון של המדינה מוצנע מאוד באתר, וכי נעשה שימוש בשייכות לקבוצת "ידיעות אחרונות" אך לא ניתן לה הקרדיט, אף לא בצורת אזכור שמה בעת ביצוע פולו-אפ.
ב"ידיעות אחרונות" יודעים גם לספר על מעבר מורגש של עיתונאים מן העיתון, בין היתר למיזמי אינטרנט שונים או לחברות היי-טק, שהשכר בהם, כולל ב-Ynet, גבוה באופן משמעותי מן השכר בעיתון. בין העיתונאים שפרשו מ"ידיעות אחרונות", חלקם סביב כניסתו המחודשת של משה ורדי לתפקיד העורך הראשי, והעוסקים היום בתחומים טכנולוגיים מצויים כמה כתבים בכירים יחסית בעיתון, כגון שלמה אברמוביץ', שילה דה-בר, לשעבר רכז הכתבים, גיל ריבה (שיחזור ככל הנראה לתפקיד הרכילאי של העיתון) ואחרים.
תזוזה של מקבילית הכוחות
www.themarker.com) The Marker) אתר החדשות הכלכליות מקבוצת "הארץ", הוקם לפני כמה חודשים. עלייתו לרשת לוותה במסע פרסום נרחב בטלוויזיה, בקולנוע ובעיתוני קבוצת "הארץ". בהפקת האתר וכתיבתו עוסקים כששים איש, ביניהם כשלושים עיתונאים. נוסף עליהם מופיעים באתר מאמרי ניתוח ופרשנויות של אנשים שונים מן המגזר הפרטי. ל- The marker הסכם סינדיקציה עם האתר האמריקאי The Street.com, המחזיק גם בכ-20% מן הבעלות עליו.
The Marker, כפי שהכריז מסע הפרסום שליווה את השקתו, רואה עצמו כ"ערוץ חדש לכלכלה החדשה": עיתון כלכלי לכל דבר, אשר, כפי שמוכרז בפתח עמוד "מדיניות המערכת", מבקש לפעול "על-פי כללי העיתונות והאתיקה המקובלים בקבוצת 'הארץ'. העורכים, הכתבים, עורכי המשנה והמתרגמים של The marker מבטיחים לעשות כל מאמץ להביא חדשות הוגנות, מדויקות, ועל-פי-כללי אתיקה עיתונאית גבוהה".
עמוד השער של The Marker מכיל ידיעות, הפניות לכתבות ולטורי פרשנות ודעות ו"חדשות מתפרצות" – מבזקי חדשות כלכליות המתעדכנים מדי כמה דקות. מרבית החומר, ובייחוד המאמרים, סובבים סביב עולם ההיי-טק: אינטרנט וטכנולוגיה. The marker מציע שישה מדורים עיקריים: היי-טק, שוק ההון, וול-סטריט, בעולם, קריירה, פרסום ומדיה. הוא מציע גם שירותי שוק הון לקוראיו: חיפוש מניות ומעקב אחריהן, בניית תיק מעקב אישי ועדכון שוטף של שערי המטבע ומדדי המניות בארץ ובניו-יורק. ב- The markerמתכוונים להרחיב את הכלים האלקטרוניים העומדים לרשות הגולש ולאפשר פרסונליזציה של תוכני האתר, קבלת חומרים ממנו בדואר האלקטרוני ושירותים דומים.
The Marker מיועד בעיקר לאנשי עסקים ולמתעניינים בשוק ההון ובשוקי הטכנולוגיה, ומרבית כותביו הם בעלי עבר ורקע בעיתונות הכלכלית או בתחום העסקי. לעורך הראשי של האתר, גיא רולניק, בעלות חלקי בחברה (כ-5%), גם לעובדים אחרים באתר יש אופציות או כמות קטנה ממניותיו. זהו דפוס ארגוני הקרוב יותר לזה של חברת היי-טק מאשר לעיתון. מצב זה, שבו לעיתונאי שותפות עסקית, בכלי התקשורת שבו הוא עובד, חדש בעיתונות הישראלית, שמרבית הצרות שניחתו עליה בשנים האחרונות היו דווקא תולדה של חולשת העיתונאים מול מו"לים, ששליטתם בעיתוניהם היתה בלעדית ורבת-עוצמה. לדברי עופר שלח, הכותב הן ב-Ynet והן ב"ידיעות אחרונות" והיחיד המועסק בשניהם, מקונסטלציה חדשה זו יכולה לצמוח רק טובה לעיתונות הישראלית: "בעיני כל תזוזה של מקבילית הכוחות מן המו"לים לכיוון העיתונאים היא ברכה. כל הצרות של העיתונות בארץ באו מהכוח העודף שיש כאן למו"לים". לדבריו, מערך כוחות גרוע יותר מזה הקיים לא ייתכן, ולכן כל שינוי הוא לטובה. לדעתו, אין סכנה בכך ששיקוליהם העיתונאיים של אלה שלוקחים חלק בבעלות על כלי תקשורת יושפעו מן האינטרסים העסקיים של כלי התקשורת: "עיתונאי זה עיתונאי. הבעלות על העיתון יכולה, אולי, להוות תמריץ נוסף, לגרום לזה שהעיתונאי יעשה עבודה טובה יותר".
השליטה ב- The Marker נמצאת בידיו של עמוס שוקן, מו"ל "הארץ". כאשר הוקם האתר עברו חלק מכותביו, ובהם שגיא חמץ, יונתן נשיא, דרור פויר ואחרים, מ"הארץ" ל-The Marker. מעברים אלו עוררו מתחים במערכת "הארץ". בתחילה תיכננו רולניק ושוקן להקים את האתר כחלק מן האתר של "הארץ" ולמקם את המערכת בבניין העיתון, אולם שינו את תוכניותיהם לנוכח התנגדותם של אנשי "הארץ". עם זאת, בכיר ב-The Marker מסביר כי אחת הסיבות להקמת מיזם נפרד מ"הארץ" הוותיק הוא הרצון ליצור גוף צעיר ואטרקטיבי, בשל הצורך לגייס אנשי מחשבים צעירים ואיכותיים.
כתבים בעיתון מספרים כי גם במערכת "הארץ" יש מודעות רבה לתחרות מצד עיתונות האינטרנט, וחשש מבריחת כתבים, בייחוד ל-Ynet. מערכת "הארץ" עושה מאמצים למנוע נטישות, ומסיבה זו אף חלה עלייה מסוימת במשכורות. ב"הארץ" וב- The marker יודעים לספר על התנגדות רבה מצד בכירי "הארץ" למעברים לעיתונות האינטרנט. אחד הכותבים מספר על צעקות וגידופים שהטיחו בו בכירים בהנהלת המערכת כשהודיע להם שהחליט סופית לעבור ל-The Marker. לדבריו, כל עוזבי "הארץ" נתקלו ביחס דומה. הוא מוסיף: "אנשים ב'הארץ' הם פרו-אינטרנט ברמה העקרונית, אבל בפועל זה לא כל-כך מתבטא". כראיה ליחסים בין המערכות הוא מצביע על כך שב- The Marker משולבות הפניות לכתבות ב"הארץ", בעוד שב"הארץ" אין כמעט הפניות ל-The Marker.
אנשי The Marker, עד כמה שניתן לשפוט, הם חבורה אופטימית למדי. קשה לשמוע מהם ביקורת על עיתוני האינטרנט, או חשש מפני תוצאות המעבר של העיתונות למדיום החדש. דרור פויר, פרשן בכיר באתר, נשמע אופטימי למדי הן לגבי מעברם של עיתונים אל האינטרנט והן לגבי סיכויי הצלחתו של The marker. בעיניו יש בעיתונות האינטרנט, בארץ ובעולם, מגמה מתמשכת של התמקצעות והתמחות. אחד היתרונות הגדולים של עיתונות האינטרנט, הוא סבור, היא היכולת לספק הקשר עבור הקורא, ולספק חומר כמעט בלתי מוגבל בכמותו בכל נושא שהוא עוסק בו, אפשרות שאינה קיימת בכלי התקשורת אחרים. עם זאת, הוא אינו סבור שהמעבר לאינטרנט מסמן מהפכה בעיתונות. לדבריו, האינטרנט הוא מדיום חדש, אך אינו משנה באופן מהותי את סגנון העבודה העיתונאית או את סוג השירות שיספק כלי התקשורת לקהלו. גם שגיא חמץ, עורך קריירה, שיווק, מדיה וקהילה באתר, סבור שהמעבר לאינטרנט הוא הן יתרון מקצועי לעיתונות והן יתרון כלכלי – בדמות חשיפה מרובה יותר ונכונות גדולה מצד גופים עסקיים להשקיע ולפרסם באינטרנט.
בתקופה האחרונה מרבים לדבר על סכנה האורבת לאתרי אינטרנט בתחומים שונים בארץ ובעולם, ובייחוד לעיתונות האינטרנט, בדמות המגמה הנמשכת והולכת של איחוד שירותים (קונסולידציה), שבמסגרתה מציעים אתרים שנפחם הולך וגדל, לצד שירותים עיתונאיים במהותם, גם שירותי מסחר מקוון מסוגים שונים. על החשש שמא גופים כאלה עשויים ליפול קורבן להשפעת האינטרסים העסקיים על הפעילות העיתונאית מגיב שגיא חמץ בביטול; בארה"ב, הוא אומר, "יש כמה וכמה גופים המציעים מידע עיתונאי ושירותי קניות באותו אתר, למשל Cnet או Zdnet (האחרון נקנה לאחרונה על-ידי הראשון; א"ל), ובהם לא נראה לי שהדיווח העיתונאי נפגע. עיתוני אינטרנט הם בדיוק כמו עיתונים רגילים". ייתכן בהחלט שחמץ צודק, אולם מטרידה משהו העובדה שאין הוא מודאג כלל מן הבעיה.
עניין אחר
"עניין מרכזי" (www.news-israel.net) אם לא ידעתם, הוא אתר האינטרנט שבו נאחז קול-ישראל כשפרסם שיצחק מרדכי הוא השר המואשם בהטרדה מינית. הוא גם העיתון שבו פורסם כי עפרה חזה מתה לאחר שחלתה באיידס, וכי "השרוף" הוא לא אחר מחיים צינוביץ'. בפרשת מותו של השגריר אליהו בן-אלישר שמר רמי יצהר, עורך האתר, על איפוק (או אולי על חוסר מקורות) והסתפק בכותרת: "בן-אלישר מת בנסיבות 'מאוד מאוד מביכות'". לשמועות שהתעופפו בחלל האינטרנט הוא הניח, הפעם, לנפשן.
מחצית מן הבעלות על "עניין מרכזי", שהוקם באוקטובר 1999, נמצאת בידי יצהר, באמצעות חברת אטרקציה-תקשורת שבבעלותו. המחצית השנייה נמצאת בבעלות חברת אורפז. יצהר טוען, כי בקרוב צפויה השקעה "בסכום בן שש ספרות" מצד גוף עסקי גדול, אך מסרב למסור פרטים נוספים. לפי שעה, ניכר בעיתון כי תקציב ההפקה שלו קטן משמעותית משל מתחריו, הן בחזותו הגראפית, הן בדלות הטכנולוגית היחסית שלו, והן בעובדה שלא ביצע כל מאמץ שיווקי או התקשרויות עסקיות עם גופי אינטרנט אחרים. באתר עובדים כעשרים איש, העוסקים הן בהבאת החומר החדשותי והן בהפקה.
"עניין מרכזי" מורכב אף הוא ממדורים שונים. הדגש בעיתון מושם על הקהל הצעיר – לעיתון עמוד צעיר, עמוד תרבות ובידור שסגנונם ותוכנם מכוון, כפי שגם מעיד יצהר, לבני נוער. ל"עניין מרכזי" גם מקומונים און-ליין – עמודים העוסקים בחדשות מקומיות מהרצליה, רמת-השרון, רעננה, כפר-סבא, הוד-השרון, בת-ים, חולון, רחובות ונס-ציונה. "עניין מרכזי" שונה מיתר עיתוני האינטרנט, ולמעשה מיתר כלי התקשורת בארץ. זהו עיתון חצוף יותר, ביקורתי יותר, שאיננו חושש, מצד אחד, לפרסם את מה שידוע לכל עיתונאי במדינה, אך איננו נענה, מצד שני, לכללים – כתובים ובלתי כתובים – המנחים את מערכות כלי התקשורת האחרות. כך, למשל, אין בעיתון כל ציון של שמות הכותבים (פרט לעורך). יצהר מסביר כי לתפיסתו (במסגרת היותו קצין לשעבר במצ"ח), אין הוא מנהל עיתון אלא סוכנות ביון, שתפקידה איסוף, מחקר והבאת נתונים. בסוכנות ביון, הוא מבהיר, אין מפרסמים את שמות הסוכנים. עם זאת הוא מציין גם שאין לו עניין לקדם את הקריירה של כתביו על-ידי פרסום שמותיהם. יצהר טוען כי באתרים רבים ומכובדים בעולם מקובל לפרסם ידיעות בעילום שם – אולם בעניין זה, למרבה הצער, הוא טועה.
ב"עניין מרכזי" אין מאמינים בהפרדה בין דעות לידיעות. כך למשל, בזמן פסגת קמפ-דייוויד, כאשר ביקר דוד לוי באוהל המחאה של מחנה הימין, הזדעקה הכותרת באתר: "אין גבול לחוצפה של דוד לוי: הנעלב הנצחי עכשיו בתפקיד המעליב העלוב". דוגמה נוספת: ב-4.8.00 הופיעה הכותרת החדשותית למראה: "תצלום השנה בעיתונות שייך ל'ידיעות אחרונות' ולזום-77". התצלום המדובר הוא תצלום מביקורו של משה קצב, לאחר בחירתו לנשיא המדינה, אצל הרב המקובל כדורי. תחת התצלום הופיע טקסט (שאגב, ניתן בו קרדיט לרמי יצהר ככותב), שבו תואר משה קצב כ"קד קידה, אוחז בכף היד הרופסת, עוצם את עיניו ומנשק את היד המושטת בכניעה מוחלטת". יצהר אינו מתרגש מן הערבוב בין פרשנות, עמדות ודיווח: "הקהל לא יודע לקבל החלטה בלי פרשנות. גם במשחקי כדורגל יש פרשן. לכאורה זה עלבון לאינטליגנציה, אבל למעשה, בגלל התפתחות התקשורת, יש עצלות מוחית שבה אנשים רוצים לשמוע מה יש לפרשנים לומר. כבר מזמן היטשטשו הגבולות בין סיקור לפרשנות ממילא".
יצהר רואה את מעמדו כייחודי בין כלי התקשורת הפרטיים, בהיותו חף מכל אינטרסים זרים, עסקיים או אחרים. ואכן, בעיתונו נמתחת ביקורת חריפה על כל כלי התקשורת. בין היתר תקף בחריפות את אתר הספורט ONE; תחת הכותרת No One Home נכתב ב-27 ביולי: "אם אתה גולש לאתר הספורט המגוחך של יורם ארבל אתה לא רק מתאכזב – אתה מת מצחוק מהחובבנות. בדיחה ושמה ONE". בהמשך הוטחו דברים בוטים בארבל. יצהר מסביר, כתשובה לשאלה, כי אין לו דבר נגד ארבל: "אין לי שום דבר אישי נגד יורם ארבל. אישי זה לומר, נניח, שהוא גמד. מה שכתבנו זו ביקורת לגיטימית". באותה מידה חולק האתר שבחים לתקשורת כשהוא מוצא לנכון. ב-5.8.00 סיכם האתר שבועיים וחצי שבהם הנחה דן שילון את "מה בוער" בגלי-צה"ל במלים אלו (לפניכם הטקסט המלא): "דן שילון, שהחליף משך שבועיים וחצי את רזי ברקאי בתוכנית הבוקר של גל"צ, עשה עבודה מופלאה, שהוכיחה כי הוא עדיין עיתונאי מהמדרגה הראשונה ואיש רדיו מבוזבז. לרדיו יש יתרון: לא צריך לעשות דיאטה. דן עשה את תוכנית הבוקר באופן המרשים ביותר מכל הבחינות. פשוט חוויה. רזי ברקאי חוזר ואין בשבחים לשילון כדי להפחית במלוא הנימה ביכולתו המוכחת רבת השנים של רזי ברקאי. אז ברוך שובך, רזי". האם יש לשפע מחמאות אלה קשר לעובדה שיצהר עובד גם בגלי-צה"ל? לכותב האנונימי הפתרונים.
רמי יצהר סבור שלעיתונו יש השפעה חשובה על העיתונות הישראלית, וכי הוא מסייע להוציא אותה מן ההקפאה שבה היא שרויה. אולם, הוא מסביר, כמו בכל מהפכה, גם בתהליך ההתקבלות של עיתון כמו "עניין מרכזי" יש שלושה שלבים: דחייה, הסתגלות וקבלה. ייתכן מאוד שהוא צודק, לא רק לגבי "עניין מרכזי", אלא לגבי עיתונות האינטרנט כולה. נראה שהתקשורת הישראלית המבוססת עושה כעת צעדים ראשונים במסגרת שלב ההסתגלות, שהוא כעין לעיסה זהירה של המזון החדש. יש לאחל לה שלא תעבור את השלב החשוב הזה מהר מדי, לפני שתפנה לשלב הבליעה.
ארנון לוי הוא מזכיר מערכת "העין השביעית"
גליון 28, ספטמבר 2000