בשבוע שעבר הגיעה לסיומה פרשה עיתונאית מתחילת העשור, שבמהלכה נעשה שימוש נדיר, וספק אם מידתי, בסמכות משרד הפנים לאסור הפצת עיתון בישראל.
במסגרת הסכם פשרה הוחלט כי המקומון האילתי "ערב ערב" יפוצה על-ידי מדינת ישראל ב-90 אלף שקל בגין הודעה לעיתונות שהפיץ משרד הפנים ביולי 2001 (לקריאת המסמך). בהודעה הכריז המשרד כי "חל איסור על הוצאת העיתון" משום שהעיתון "מודפס ויוצא לאור ללא רישיון". בפועל העיתון פועל ברישיון מאז תחילת דרכו בשנות השישים. אולם מעבר לטעות העובדתית הזו, גם העילה לשליחת ההודעה היא, לכל הפחות, שנויה במחלוקת.
ההודעה החריגה הופצה לכלי התקשורת בעקבות בקשה לתגובה שהגיש העיתון כחלק מהכנותיו לפרסום תחקיר על מצב הבריכות באילת והבעיות החמורות שמצא בנהלי הפיקוח של משרד הפנים.
על-פי כתב התביעה, בתגובה לבקשת התגובה מטעם העיתון שלח קצין מחוז שלטון מקומי לרישוי, יוסי אלבז, מכתב לעורך המקומון, ובו הודיע לו כי עליו להציג בפניו רישיון להוצאת העיתון, וכי "עד להשלמת תהליך קבלת רישיון לעיתון (או הצגת רישיון) חל איסור להוציא [את ה]עיתון''. כשבוע לאחר מכן יצאה מלשכת הדוברות של המשרד הודעה לכלי התקשורת תחת הכותרת "נאסרה הוצאתו של עיתון 'ערב ערב' באילת, המופץ ללא רישיון כמתבקש בחוק".
סגירתו של עיתון בישראל, אף שהאמצעי הזה נמצא בארגז הכלים של המדינה מתוקף פקודת העיתונות על מקורותיה המנדטוריים, הוא מהלך נדיר ביותר. זכורים המקרים של עיתון "קול העם" ו"חדשות", שבהם ננקט צעד חריף זה נגד כלי תקשורת לאחר פרסומים חריגים שהוגדרו בזמנם כפוגעים בבטחון המדינה. במקרה של המקומון האילתי נוצר הרושם כי הצעד ננקט לא משום שהתעורר חשש לשלום הציבור, אלא כתוצאה מאי-רצון של משרד הפנים לשתף פעולה עם תחקיר עיתונאי, ואולי גם כדי להרתיע עיתונים אחרים מלפרסם תחקירים על המשרד.
יצחק ופועה נועם, בעלי העיתון "ערב ערב" (צילום: "ערב ערב")
"פנינו לדוברת משרד הפנים לקבלת תגובה בעקבות התחקיר", נזכר מי שמכהן כיום כמנכ"ל העיתון ובנם של מייסדי העיתון ומנהליו באותה עת, רותם לב-נועם, "והתגובה לתגובה היתה – 'סליחה, יש לכם רישיון לעיתון? אם אתם רוצים שנגיב לכם עליכם להציג לנו רישיון תקף של משרד הפנים, שאם לא כן אתם עיתון לא-חוקי, ואז צריך לסגור אתכם'".
הבעיה בהמצאת הרישיון, מסביר לב-נועם, נבעה מכך שמשרדי המערכת נשרפו כמה שנים קודם לכן, ואיתם גם הרישיון המקורי. כשאנשי משרד הפנים חיפשו בארכיונם אחר נתוני העיתון, הם עשו זאת באמצעות המערכת הממוחשבת, שאינה כוללת את הרשיונות שהוצאו עד שנות השמונים. משום כך הם הגיעו למסקנה המוטעית כי העיתון פועל בלא רישיון, ולכן ניתן לדרוש את סגירתו.
"רק אחרי שהמשכנו להתעקש ואמרנו 'תלכו לחפש', הם קלטו שהחיפוש שהם עשו היה רק במאגרים הממוחשבים", מוסיף לב-נועם. "בסוף הם גילו אותנו בגנזכים שבמרתפים בפתח-תקווה". לדבריו, העיתון לא נסגר במהלך כל תקופת הביניים הזו הודות ל"תנועה להגינות שלטונית" שעמדה לצדו. בסופו של דבר, מוסיף לב-נועם, התחקיר על ליקויי הפיקוח של משרד הפנים פורסם בלא תגובת המשרד.
כשלב-נועם הפך למנכ"ל העיתון, בשנת 2004, הוא החליט להגיש תביעה נגד המדינה, אף על פי שחלפו כמה שנים מסיום הפרשה. "תמיד טענתי שפה יש עניין עקרוני שצריך לקחת עליו אחריות", הוא אומר, "מעבר לעניין של פיצוי כספי. גם כעורך-דין וגם כעיתונאי קוממה אותי ההתנהלות של המדינה, הקלות הבלתי נסבלת שבה סוגרים עיתון במדינת ישראל".
בעזרת עורכי-הדין גידי פרישטיק וזהבית טרופר, הגיש לב-נועם תביעה בדרישה לפיצוי של 250 אלף שקל, על נזקים שנגרמו לעיתון כתוצאה מהפצת ההודעה לעיתונות על-ידי משרד הפנים. בסופו של דבר, כאמור, סוכם במסגרת הסכם הפשרה כי העיתון יפוצה בסכום של 90 אלף שקל (לקריאת המסמך).
מדוברות משרד הפנים נמסר בתגובה: "פעולות המשרד נעשו כנדרש. המשרד הסכים לפשרה בלי להודות בכל טענה. לפיכך, המשרד פעל ויפעל כנדרש להפעלת סמכויות על-פי חוק, לרבות פקודת העיתונות".