בשנת 1880 ביצע יהודה לייב גורדון מהלך תקדימי בתולדות העיתונות העברית כשחתם מול אלכסנדר צדרבוים, המוציא לאור של "המליץ", על מה שהיום היה מכונה "חוזה אישי מיוחד". היה זה חוזה ראשון מסוגו בעיתונות העברית, ובו פורט אילו מדורים יכתוב גורדון, באיזה היקף ותמורת איזה שכר (225 רובל לחודש). החוזה האישי של גורדון היה תקדימי בהיבט נוסף: הוא היה הראשון בתולדות העיתונות העברית שלא כובד. סכסוך אישי בין גורדון לצדרבוים הותיר את הראשון בסופו של דבר בלא התשלום שסוכם.
אנקדוטה זו סופרה השבוע על-ידי פרופ' גדעון קוץ, ראש המגמה לתקשורת והיסטוריה יהודית באוניברסיטת פריז 8, במהלך הרצאה שנתן בקמפוס האוניברסיטה העברית, במושב אקדמי שהוקדש לעיתונות יהודית במסגרת הקונגרס העולמי ה-15 למדעי היהדות.
יהודה לייב גורדון (עיבוד תמונה: "העין השביעית")
לדברי קוץ, אף שהניסיון של גורדון נכשל בסופו של דבר, החוזה בינו לצדרבוים השיק עידן חדש בעיתונות העברית, עידן של תשלום קבוע עבור מאמרים בעיתון. עד אז התגלמה התמורה לפרסום בשורת הקרדיט. מגמת התשלום עבור תוכן החלה בד בבד עם עלייה דרמטית ברווחי העיתונות העברית. "המגיד", סיפר קוץ, נמכר ב-1880 תמורת 1,600 רובל, ואילו "המליץ" נמכר 13 שנה מאוחר יותר תמורת 10,000 רובל.
גם מקדמות לעיתונאים באותה תקופה ניתנו רק במקרים נדירים. קוץ ציטט ממכתב ששלח גורדון, כעורך, לעיתונאי שביקש תשלום מראש. גורדון כתב כי לא שילם גם לסופר דוד ישעיהו זילברבוש ("הסופר המהיר ביקש הב הב ולא היה בידי מה להב", היה הנוסח שהעורך השתמש בו), ועל כן אין הוא יכול לחרוג ממנהגו. ממכתב אחר של גורדון, שצוטט אף הוא על-ידי קוץ, ניתן ללמוד כי העורך התגמש בעמדתו, והצטער על כך. "איננו נותנים מקדמות לאיש, פרט לחברנו זילברבוש", הסביר גורדון, ומיד התלונן על כך שלאחר שהסכים לשלם לו באופן חד-פעמי "30 מטבעות רובל" כמקדמה, זה סיפר על המעשה לחבריו, וכעת כולם דורשים מהעיתון מקדמות עבור רשימותיהם.
תעשיית העיתונות של שלהי המאה ה-19, כפי שעלתה מהרצאתו של קוץ, היתה שונה מאוד מזו של היום, ובכל זאת נכללו בה כמה מאפיינים שהצליחו לשרוד למעלה ממאה שנה. היתה זו עיתונות שהונעה משאיפות פוליטיות יותר מאשר ממרדף אחר ממון; עיתונות שכללה פרסומים שלא היו ישויות מסחריות עצמאיות, אלא שימשו שופרים לתנועות אידיאולוגיות; עיתונות שהיתה תלויה במידה רבה בנדבנים, שבה המו"ל תיפקד גם כעורך הראשי.
לדברי קוץ, המעבר מכתבי-עת פרטיים לעיתונות מסחרית המשמשת פלטפורמה למפרסמים היה קשה ומאוחר, במיוחד בעיתונות היהודית בשפה העברית, בגלל הרתיעה מפרסום בשפה הקדושה ומשום שלא נפוצה בה ההפרדה בין מו"ל לעורך. פרסומות, אם הופיעו בתקופה זו, הודפסו בסוף העיתון, כסרח עודף. התלות בסוכני המכירות והמפיצים היתה משום כך גבוהה, ופעמים רבות הונו הסוכנים את בעלי העיתונים, גנבו מקופתם ונטלו לעצמם עמלה גבוהה.
אבל למרות ההתמסחרות הגוברת של הענף בשלהי המאה ה-19, לא כל הכותבים בעיתונות העברית באותה תקופה קיבלו שכר תמורת עבודתם. מהרצאתו של דרור שגב, דוקטורנט מאוניברסיטת תל-אביב, על הקורספונדנטים בעיתונות העברית בשנות השמונים של המאה ה-19, עולה כי גם כשהחלו מו"לים לשלם עבור מאמרים, נותר ציבור שלם של כותבים שנדרשו להסתפק בקרדיט בלבד. להבדיל מהעיתונאים שכונו "סופרים", קטיגוריה שכללה אישים מוכרים שכבר הוציאו לאור טקסט כלשהו, העיתונאים שכונו "קורספונדנטים" היו לרוב צעירים בתחילת דרכם הספרותית, לא מוכרים, ועל כן גם בלתי ראויים לתשלום כספי על-פי מושגי אותם ימים.
הקורספונדנטים, הסביר שגב, היו למעשה דור המייסדים של כתבי השטח. הם כתבו מכתבים למערכת העיתונים ממקום מושבם, בדרך כלל שטעטל מרוחקת, ותיארו את מה שהתרחש בקהילתם. הקורספונדנטים הסכימו לכתוב בלא תשלום משום שעצם הפרסום והופעת שמו של הכותב על גבי העיתון היו יכולים לחולל שינוי במעמדם וחייהם. שגב סיפר כי קורספונדנט שמכתביו פורסמו נחשב מיד למשכיל וערכו בשוק השידוכים עלה פלאים. הוא אף הביא מדברי מרדכי אלימלך כהן, שכתב בזכרונותיו כיצד בעקבות מכתב שפירסם ב"הצפירה" הפך לסוכן מכירות של כתב-העת בעירו. "סוכן 'הצפירה' היה כמו קונסול", כתב כהן, ומשום תוארו החדש השתנו חייו: "קניתי ספרים, התרועעתי עם גימנזיסטים, התוודעתי לצעירים שכבר טעמו טעם חטא".
מרבית הקורספונדנטים, אמר שגב, היו נערות ונערים צעירים שכתבו מתוך מזג רוח משתלח ובסגנון בוטה. כמה מהם אף ויתרו פעמים רבות על אזכור שמם, ה"קרדיט", וכתבו תחת פסבדונים כדי לא לספוג את זעם בני קהילתם על חשיפת מחלוקות פנימיות בפומבי. עורכי העיתונים של התקופה קיבלו מהם דיווחים מוגזמים, בלא יכולת אמיתית לוודא את המידע. ה"סופרים" זילזלו בהם וכינו אותם "גמדי ספרות", אך לפי דברי שגב, כמה מהשמות הגדולים ביותר של התקופה החלו את דרכם כקורספונדנטים, ביניהם שלום עליכם ונחום סוקולוב.
הכבוד שקורספונדנטים זכו בו מעצם פרסום מכתביהם בעיתונות היה כה רב, עד שלעתים דרשו מהם מערכות העיתונים תשלום עבור הפרסום. שגב סיפר על נער ששלח מכתב למערכת "המליץ" בשנת 1886, ונענה כי יהיה עליו לשלם "שלושה רובל כסף" כדי להדפיסו. לאחר משא-ומתן מול המערכת הוחלט כי אם יצליח למכור בעיירתו מנוי שנתי אחד לעיתון "המליץ", רשימתו תפורסם, וכך אכן היה.