עיתון הוא מפעל. הוא מייצר דעת ומידע. הוא מעצב תודעה. השבוע הוא העציב דעת ועצבן את תודעתו של מי שסבר שלא הכל כאן ציני ונצלני. קשה היה שלא לחוש את הייאוש השבוע. אותו ייאוש, שבמצב דברים רגיל מנמנם לו לצדה של אופטימיות ותקווה לא מוסברת שאפשר וצריך לעשות כאן עיתונות אחרת, נוער מנמנומו על-ידי החדשות ששטפו אותנו וחידדו את תחושת הבחילה הרגילה הנלווית לתבשיל ההון-שלטון-עיתון. אלו הרגעים שבהם הפקפוק באפשרות של שינוי גובר על כל תחושה אחרת. אריאל זילבר כבר כתב על זה שיר בשנות השמונים, ועכשיו נדמה שאנחנו חיים בין מילותיו.

מי שעוד מאמין בכוחה של אתיקה עיתונאית, סביר שירכין ראש בימים האלה. "איך ניסינו להיות שונים ולעלות בסולם הערכים", שאל זילבר ומיד ענה: "חרף כל המאמצים, אז כלום עוד לא זז, אנחנו לא מרוצים". חוסר שביעות רצון הוא האנדרסטייטמנט של העשור נוכח התרחשויות שבהן מו"ל וראש ממשלה רוקדים טנגו של כיפופי ידיים מעל ראשו של הציבור. התרחשויות המדגישות את נבערותו של ההמון, שאינו מודע לרוחות הרעות המניעות את מחול השדים הזה ומתפתה לצרוך את התבשילים הקלוקלים שמוצעים לו במסווה של חדשות או מידע רשמי.

בצד מצעד החשיפה של תמלילי השיחות שקיימו ראש הממשלה ומו"ל העיתון של המדינה נחשפים גם לא מעט טקסטים של פועלי הייצור. אלו עבדו ועובדים ב"ידיעות אחרונות", בעבר ובהווה, חושפים אירועים שבהם נדרשו לצנזר, או מספקים כל אחד בסגנונו כתבי הגנה מגומגמים ומהוססים יותר או פחות ביחס ליושרו ויושרתו המקצועיים של העיתון. "איתי לא דיברו", "אלי לא פנו", אבל גם "נעשו שגיאות" ועד אמירות על מעשים חמורים ותחושות קשות. ועוד שואלים "מה אתם רוצים מהם?", "איך יכול עיתון לסקר את עצמו?". התשובה לשאלות כאלו צריכה להיות ברורה ונחושה.

עיתונאים מצופים לסקר את המציאות, גם אם היא נוגעת למקום עבודתם, אלא אם כן הם רואים את עצמם נגועים ומעורבים במידה כזו שאינה מאפשרת להם לדווח דיווח מקצועי דיו – וגם אז עליהם לומר זאת באופן ברור ומנומק

עיתון הוא מפעל, הוא אינו אדם. כשמסקרים פרשה שמעורב בה בעל שליטה או מנהל בכיר בכלי תקשורת, לא מסקרים את העיתון, כי אם את אותו אדם. בעל שליטה, בעל מניות או מנהל בעיתון או בתאגיד אחר המספק שירות מרכזי לציבור הוא אינו העיתון. חרף תחושה של אחדים מהם, כאילו הם התגלמותו של לואי ה-14, העיתון לא נברא או נוצק בדמותם. עיתונאים מצופים לסקר את המציאות, גם אם היא נוגעת למקום עבודתם, אלא אם כן הם רואים עצמם נגועים ומעורבים במידה כזו שאינה מאפשרת להם לדווח דיווח מקצועי דיו – וגם אז עליהם לומר זאת באופן ברור ומנומק.

בכל פעם קשה להשתחרר מתחושת הפליאה, מדוע התובנות האלה, שהתעצבו אצלנו ביחס לעסקים ומפעלים אחרים, מתפוגגות כשאנחנו עוסקים בכלי תקשורת. טובת החברה, במלוא מובניה של המלה, אינה בהכרח טובת הבעלים או המנהלים. כשם שאנחנו מצפים, גם במישור הנורמטיבי הפלילי, מעובדי בנק או חברת ביטוח לחשוף ולדווח על שחיתות שהם נחשפים לה או נכפים לשתף איתה פעולה, כך צריך להיות הדבר גם כשאנחנו עוסקים בכלי תקשורת – גם כשהם פועלים כחברה פרטית.

עובדים מפוחדים יש בכל מקום. גם פועלי פס הייצור במפעל צמיגים, מזון או צעצועים חוששים למקום עבודתם, וגם מהם מבקשים לעתים להעלים עין או לפעול באופן המנוגד לכללים המקצועיים או לחוק. האם אנחנו מוכנים לוותר להם בשל בעיות של פרנסה או ה"בלתי אפשריות" של פעולה המנוגדת לרצונות של בעל השליטה במקום העבודה שלהם? התשובה היא לא – לא אנחנו ולא החוק צריכים ואמורים לוותר.

מי שנחשף לשחיתות במקום העבודה שלו, לא כל שכן מי שמתבקש לשתף איתה פעולה ולפגוע בלקוחות, עובדים אחרים, בעלי מניות אחרים או גופים עסקיים שונים – צריך להתריע ולא לשתף פעולה. אם זה יהיה סטנדרט ההתנהגות התחילי (מה שמשפטנים וכלכלנים אוהבים לכנות "אקס אנטה"), יכולתם של בעלי השליטה או המנהלים המושחתים לעשות שימוש במנגנון ובכוחם בתוכו תהיה קטנה במידה ניכרת.

להניף דגל שחור בזמן אמת

אורי משגב, עיתונאי "הארץ" כיום ו"ידיעות אחרונות" בעבר פרס בשבוע שעבר בבלוג שלו מסכת של עדויות מעברו בבניין שברחוב מוזס בתל-אביב. משגב מתאר שם שלושה מקרים שונים שבהם התערבו באופן קשה בעבודתו העיתונאית, ככל הנראה כדי לשרת אינטרסים ורצונות זרים מטעמם של העורך האחראי ובעל השליטה בעיתון.

"אין ספק שהייתי צריך להתפטר אז, אבל הייתי עיתונאי צעיר יותר ובעיקר אב צעיר, וחששתי לקפח את פרנסת משפחתי על מזבח עקרונות נאצלים. שכנעתי את עצמי כמובן שעדיף להיאבק מבפנים ולהשפיע מבפנים. זו היתה טעות, אני מקווה שנסלחת", כתב שם משגב לאחר שתיאר עוד נסיון התערבות בוטה שצלח.

הוא טועה בכמה מובנים. ראשית, הוא לא היה צריך להתפטר אלא לתת פומבי לדברים. ככל שהדבר היה מוביל לניסיון לפטרו, גם לכך היה נכון לתת פומבי. שנית – הוא היה צריך לעשות זאת בזמן אמת, ולא בפוסט שנכתב שנים לא מעטות אחר כך. ההערה הזאת תקפה גם לגבי כל שאר האמיצים שנזכרו באירועים כאלה ממרחק הזמן ומיקומם הנוכחי. כבר כתבתי לא פעם בעבר: תנו לנו את המידע הזה – בזמן אמת. ראוי כי משגב ימסור לפרסום עכשיו, גם אם באיחור, את הכתבות המסורסות שנגנזו כדי שנבין באמצעות ראיות ישירות כיצד עבדה השיטה.

נכון, לא בכל מקרה של חילוקי דעות בין כתב לעורך צריך להרים צעקה. גם כתבים טועים וגם להם לעתים יש שיקולים זרים. ישנן לא מעט פעמים ששיקול של עורך זהיר או מקצועי יותר יכול להציל עיתון מפרסום נמהר ומיותר. אך לא במקרים האלה אנחנו עוסקים, אלא במקומות שבהם אין ספק לגבי טיב ההוראה והסיבה לצנזורה. שם צריכים עיתונאים להניף דגל שחור בזמן אמת ולא להשאיר את הדברים "בתוך הבית".

יהיו נאמנים

בשלב הזה של נאום התוכחה שאתם קוראים מגיע תורה של האתיקה העיתונאית. אותו טקסט שכולם אוהבים לספר כמה הם טובים בהגשמתו, אבל לא כולם מכירים את מילותיו ואת משמעותו. את אותם סעיפים כבר ציטטתי בעבר בהקשר הזה, אבל אף פעם לא מיותר לחזור עליהם מחדש משום שלרבים מהעיתונאים הם לא מובנים מאליהם.

בסעיף 2 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות נקבע כי "עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שירות מקצועי ובפרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות". בסעיף 4ב נאמר כי "לא יימנעו עיתון ועיתונאי מלפרסם מידע שקיים עניין ציבורי בפרסומו, לרבות בשל לחצים פוליטיים, כלכליים או אחרים, וכן בשל חרם או איום בחרם מודעות".

סעיף 16 על שני סעיפיו הקטנים קובע כי "לא יעשו עיתון ועיתונאי שימוש לרעה במעמדם, בתפקידם או בכוחם לפרסם או להימנע מפרסום", וכי "לא יעשו עיתון ועיתונאי שימוש פסול במידע שהגיע לידיהם עקב עבודתם". הימנעות מפרסום יכולה להיות שימוש פסול במידע על דרך המחדל. עוד קובע סעיף 15א, העוסק בניגודי עניינים, כי "לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב בו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר".

לקחת אחריות על גורלם

נוסף לאומץ עיתונאי מצד העיתונאים עצמם דרושה גם עבודת תשתית, שגם אותה הזכרתי לא פעם: חיזוק החופש העיתונאי באמצעות הסכמות מתאימות בהסכמים קיבוציים בכלי תקשורת, החזרת מוסד הביקורת הפנימית (אומבודסמן) לכלי תקשורת, קביעת הוראות תקנוניות מתאימות בתקנוני החברות המפעילות כלי תקשורת ועיתונים והפנמת כללי האתיקה והסטנדרטים המקצועיים גם לכללי האסור והמותר ביחסים בין עיתונאים למו"ל שלהם – כל אלה יכולים לחזק את יכולתם המעשית של עיתונאים להרים דגל שחור ולהימנע מכניסה לים האינטרסים המציפים היום את שוק התקשורת הישראלי.

בנוסף יכולים וצריכים עיתונאים ומנהלים בכלי תקשורת להוביל מהלך של הפרדת השליטה מן הניהול. פיזור שליטה בכלי תקשורת ותמרוץ של מהלך כזה באמצעות מעורבות גדולה יותר של הציבור בהפעלת כלפי תקשורת יכול גם הוא לתת מענה לחשש שלנו מבעלי שליטה כוחניים שאוחזים באינטרסים זרים ומנוגדים. גם הפיקוח על מנהלים סוררים יכול להשתפר אם לציבור תהיה נגישות גדולה יותר לבעלות ולאחזקה במניות של כלי תקשורת.

"כך הגענו עד עצבות גדולה/ ולא נוקטים בשום קו פעולה/ והדרך, לאן היא מובילה?/ אולי אנחנו לא בנויים בשבילה", כתב זילבר. נשאר רק לחכות ולראות אם זאת שירת הברבור של העיתונות, או שמברבורי הקלטות האלה יצליחו עיתונאים בכל כלי התקשורת להפנים את גודל השבר ולחשב מסלול מחדש, ובו ייקחו בעצמם אחריות על חייהם ועל גורלם המקצועי.